במחשב של זהר שלו יש קובץ שהכתיב לה אבא שלה, מאיר שלו, לפני מותו. אם תפתחו אותו לא תמצאו בפנים ספר ילדים שנון או טיוטה של רומן עתידי, אלא טקסט הרבה יותר פרגמטי וישיר: רשימת ההנחיות ששלו הכתיב לילדים שלו, זהר ומיכאל, כשהתברר לו שהסרטן שאובחן בגופו הוא סופני. "הוא כינס אותנו לשיחה ופרש את הכל", נזכרת זהר שלו בחיוך, "כשהבנתי מה הוא אומר אמרתי, 'רגע, צריך לעשות את זה מסודר'. כי גם אני, כמוהו, פרגמטית בצורה הבלתי-נסבלת הזאת".
"כימים אחדים" - טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
הקובץ כלל הנחיות מדויקות שהקיפו את כל הסידורים ליום שאחרי מותו, החל מהכיתוב על המצבה ("מספר סיפורים לקטנים ולגדולים") ועד לרשימת הדוברים בלוויה. "בסוף שאלתי אותו איך הוא רוצה שנקרא לקובץ. הוא מייד ענה, 'אבא עושה בושות'. תחשבי כמה זה מקל עלינו. אם אני הייתי צריכה להתמודד לבד עם השאלה 'מה לכתוב על הקבר של מאיר שלו', אלוהים ישמור", היא צוחקת, "מה הייתי עושה?".
משם התפנו שלושתם למלאכת המיון הסיזיפית של הטקסטים שכתב שלו במהלך חייו. הגזירה היתה חד-משמעית: טקסטים שלא פורסמו - אל גיליוטינת המגרסה, אחרים הלכו לארכיון הלאומי. חלק קטן נשאר אצל מיכאל וזהר. שלו רצה ללכת בראש שקט ונקט בגישה הפתוחה לחלוטין גם כלפי הסובבים אותו. הכל היה פתוח, שקוף. כל התקשורת הייתה מה שהוא יודע, אנחנו ידענו. זה ככה אצלנו גם במשפחה. גם אני ישר סיפרתי לילדים. אי אפשר להסתיר, זה לא טוב. בשלב מסוים, כשהוא ידע שהוא הולך למות, הוא אמר לנו בחצי הומור, 'אל תדאגו, לא יצוץ שום אח שאתם לא מכירים'.
כמה זמן הוא ידע שהוא חולה?
"חמישה חודשים. קצר. זה היה נורא מהיר. הוא הרגיש כאב, הלך לרופא שמישש ושלח אותו מהר לבדיקה. די מהר הבנו שזה סרטן סופני נדיר מאוד. מאוד. אנשים בודדים בעולם, אז ידענו שהסיכוי קלוש. השאלה היתה כמה זמן אפשר יהיה למשוך את זה. היתה התלבטות אבל הוא בחר בטיפול".
איך הוא התנהל מול המחלה?
"בצורה מעוררת-השראה שעשתה לכולנו טוב. הוא היה מאוד שקול לגבי זה. ברור שהוא גם היה עצוב, אבל הוא היה מאוד פרגמטי, שזו תכונה שאפיינה אותו תמיד. היכולת שלו להבין ולקבל את המצב זה משהו שמאוד עזר לנו. אני ממש מקבלת את המוות שלו. לפעמים אני אומרת לעצמי, 'אולי את מדחיקה? לא הגיוני שאת מגיבה ככה'. אבל זה כן הגיוני כי ככה הוא הגיב. וכן, אנשים מתים. זה לא מפתיע. זה טבעי, זה הסדר. זה אבא שלי, הוא כבר מבוגר, אני אמורה לחוות את החוויה הזאת. זה לא כמו לאבד ילד.
"אני זוכרת שכשהייתי ילדה היתה לו מין רשימה כזאת: 'אם אומרים לך שאתה הולך למות בעוד שנה, מה תעשה?'. קצת כמו מה לקחת איתך לאי בודד. אבל זה לא שהוא יצא לטיול מסביב לעולם, הוא המשיך את החיים. הוא בעיקר רצה להמשיך לכתוב אבל כשהבין שהוא לא יספיק לסיים רומן כבר לא היתה לו סיבה להמשיך לכתוב. אבל הוא גם אמר שכשהוא מסתכל אחורה הוא מסופק מהמקום שהוא הגיע אליו".
היה לכם גם הומור שחור?
"ברור, כל הזמן. הוא האיש הכי מצחיק בעולם, הומור היה צורת תקשורת אז בטוח גם חלק מההתמודדות. אני לא זוכרת הרבה רגעים מאוד-מאוד רציניים איתו".
פרויקט הסידורים זכה לשם "למות בשקט" והוא נמשך עד רגעי חייו האחרונים של שלו. "בשבוע האחרון היינו כולנו איתו בבית, 24/7. זה היה שבוע מאוד חזק, היינו איתו עד הרגע האחרון, הוא נשם את הנשימה האחרונה שלו איתי ועם מיכאל, אח שלי. מהבחינה הזאת אני שמחה שהוא מת ככה ולא בתאונה או משהו, מוות מפתיע שלא הייתי מספיקה ללוות אותו ולשהות איתו כשהוא עוזב לעולם הבא. אני לא יודעת באמת מה הייתי עושה אם פתאום היו מתקשרים ומודיעים לי שאבא נהרג או משהו כזה. המסע שעברנו, חמישה חודשים של קבלה ושיחות וליווי, זאת בעיני הדרך הבריאה לעבור דבר כזה".
היה זמן להתכונן. זהר שלו (במרכז) בהלווייתו של אביה, מאיר שלו
(צילום: גיל נחושתן)
בראיונות הוא סיפר שהייתה לו חוויית סף-מוות אחרי שנפצע במלחמת ההתשה ושמאז הוא לא פוחד מהמוות.
"נכון, בשירות הסדיר שלו, כשהיה בן 19. הוא ספג שלושה או ארבעה כדורים ואיבד המון דם. בעצם הוא נכה צה"ל. בגלל איבוד הדם הוא הרגיש מין אופוריה, הוא לא עבר צד או ראה את כל חייו עוברים לפניו אבל הוא הרגיש מעין התעלות, משהו נעים. הוא אמר שכמו זיידה ב'כימים אחדים' הוא הרגיש שהמוות הגיע, עבר דרכו, הוא כמעט מת אבל לא, ועכשיו הוא Untouchable. בסופו של דבר הוא לא פחד ממוות בכלל. לא מהרגע עצמו אבל גם לא מהקונספט. אבל מה, נדבר רק על המוות שלו?".
"אבא היה עצוב אם היה רואה את 7 באוקטובר, אבל לא מופתע"
שלו החל את דרכו בתקשורת כסאטיריקן, עיתונאי ומגיש טלוויזיה, אבל בסוף שנות ה-80 לקח פנייה מקצועית והפך לסופר במשרה מלאה. הספרים שכתב הפכו מהר מאוד לעמודי תווך בספרות הישראלית: פרוזה למבוגרים כגון "רומן רוסי", "עשיו", "כימים אחדים", לצד ספרי ילדים מיתולוגיים כמו "הכינה נחמה", "קרמר החתול ישן כל הזמן" ו"הטרקטור בארגז החול". הוא כתב דרמות גדולות מהחיים על אנשים פשוטים, רובם מנוף ילדותו בעמק יזרעאל, והפך את סיפורי החלוצים ואנשי העלייה השנייה לדרמה אנושית יצרית, מלאת הומור, עם אהבה גדולה לטבע וחיבור לאדמה.
קלאסיקה אחרי קלאסיקה. "הכנה נחמה"
ב-74 שנות חייו, עד שהלך לעולמו באפריל 2023 ונקבר בנהלל, הוא היה אחד הקולות היחודיים והאמיצים והשנונים בתרבות הישראלית. השבוע עלה על האקרנים עיבוד קולנועי לספרו "כימים אחדים", בהשתתפות מילי אביטל ואורי פפר, שיצר הבמאי והתסריטאי האיטלקי גווידו קייזה, שמצא מעבר לישראליות השורשית של הספר גם חיבור לנושאים אוניברסליים על פניה הרבים של האהבה.
הצילומים הסתיימו חודשיים לפני פטירתו של שלו, ו-7 באוקטובר שהגיע חצי שנה מאוחר יותר שינה את תמונת ההפצה של הסרט. למרות שהיה הפקה איטלקית הוא נתקל בעיקר בפחד מצד מארגני פסטיבלים באירופה, שחששו מהפגנות מחאה ודיון ציבורי סוער סביב הסרט, והעדיפו להימנע מהקרנתו. נקודת המפנה הגיעה שנה וחצי מאוחר יותר, כשפסטיבל הקולנוע והטלוויזיה בבארי הרים את הכפפה והסרט אף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. ההפצה עדיין נותרה מצומצמת והתקווה היא שהקרנות בארצות הברית, החל מהחודש, תוכיח לעולם שישראל היא מדינה קצת יותר מורכבת מזו שנשקפת מאתרי החדשות.
"מצד אחד אני שמחה שהוא נפטר לפני 7 באוקטובר", מהרהרת זהר, "מצד שני עולה גם המחשבה של 'הייתי זקוקה לו'. ברור, תמיד זקוקים להורה, אבל הקול שלו היה לי מאוד חסר כי הוא היה מסדר את כל אנדרלמוסיית המחשבות שהייתה לי בראש בנוגע למצב מאז ועד היום. הוא היה טוב בזה. בכל פעם שקראתי את המאמרים שלו בסוף השבוע הוא היה אורז את כל השבוע בצורה מדויקת, ובעצם דיבר אותי והרבה אנשים אחרים. בגלל זה כל כך אהבו לקרוא אותו".
הפחיד את מארגני הפסטיבלים באירופה. מתוך "כימים אחדים"
(צילום: ורד אדיר)
בשונה מרוב האמנים, הוא לא הסתיר את דעתו הפוליטית.
"והוא ידע שזה יתפוצץ לנו בפרצוף מתישהו. הוא דיבר על זה תמיד, מהרגע שמלחמת ששת הימים נגמרה והיינו צבא כובשים. הוא לא מגיד עתידות, אבל הוא הניח שמשהו גרוע, שזה הלך לכיוון גרוע. אני בטוחה שהוא היה עצוב אם הוא היה פה כשזה קרה, אבל הוא לא היה מופתע".
"הוא היה יושב שעות מול 'החמישייה הקאמרית' ומתגלגל מצחוק, מתגלגל"
זהר, בתם של מאיר ורעייתו רינה, מעצבת תעשייתית המתגוררת עם משפחתה בפרדס חנה, זוכרת את הפעם שבה הייתה בת 12, כשההורים שלה לקחו אותה לשיחה וסיפרו לה שאבא שלה עוזב את הטלוויזיה ומעכשיו הוא יהיה סופר במשרה מלאה. עד אז שלו הוציא רק ספרי ילדים כמו "הכינה נחמה", שנכתב בהשראת טיפול כינים שעברה זהר בתור ילדה, או "אבא עושה בושות", שמבוסס על משפט של זהר כילדה כששלו הרכיב אותה על אופניו. "אני חושבת שספגתי ממנו המון דברים שקשורים למוסר עבודה, לרצינות ויסודיות", היא מאבחנת.
היתה לו רוטינת כתיבה קבועה?
"הוא היה כותב מחוץ לבית בדרך כלל, פעם במשכנות שאננים, פעם בקרן קריב. כשאנחנו כבר עזבנו את הבית הוא התחיל לקום ממש מוקדם, בסביבות ארבע-חמש, קפה ומייד מתיישב לכתוב עד 12:00-13:00. בערב הוא היה יוצא להרצאות או מלטש. היה גם את היום וחצי בשבוע שהוא היה כותב את הטור ל'ידיעות'. הזמן הזה שמוקדש רק לזה וכלום לא נכנס".
הכתיבה באה לו בקלות?
"לעיתים לא, אבל הוא תמיד עבד. הוא אמר שתמיד יש עבודה שחורה, צריך ללטש, לסדר, יש לעשות תחקיר, יש לקרוא משהו. במובן הזה הוא היה חקלאי בנשמתו. תמיד יש משהו לעשות. היו קטעים שזה היה נתקע. ב'פונטנלה' למשל הוא מספר בלשון נקבה ולקח לו זמן לאפיין את סגנון הדיבור. לפעמים ספר גם נתקע, אז בין לבין הוא היה כותב ספרי ילדים, זה היה מרגיע אותו. הספר שהוא הכי אהב היה 'איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני', הוא אמר שזה הספר הכי מלוטש שהוא כתב".
איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאבא הרומני
(איור: יוסי אבולעפיה (עם עובד)
הוא היה משתף אתכם בקשיי כתיבה?
"הוא לא היה אמן מיוסר כזה, אבל הוא שיתף בעלילות של הספרים. אחרי שגדלנו, הוא נתן לנו לקרוא והיה יושב איתנו לפגישה של כמה שעות והיינו עוברים דבר-דבר. פעם אברהם (ייבין, העורך הספרותי של שלו ב'עם עובד, ס"ש) אמר לאבא שלי שהדמות של רות ב'פונטנלה' היא 'מרבה להג'. בפגישה שהיתה לנו עם אבא שלי על הספר עוד קודם, מיכאל אמר לו שהיא חופרת. למיכאל למשל היו הערות עריכה ממש חריפות".
מה חשבתם על הספר האחרון שלו, "אל תספר לאחיך"?
"אני מאוד אהבתי אותו. מצא חן בעיניי שהסגנון שלו משתנה. אני חושבת שהרעיון לספר עלה כשהייתי בת 16, הוא הרי היה חצי עיוור ועלה לו הרעיון על מישהי שלוקחת למישהו את המשקפיים והוא לא מוצא אותם בבוקר. גם הקשר בין האחים הוא קצת דומה לקשר שיש לו עם חבר מאוד טוב שלו. זה נחמד לשמוע סיפורים ולראות אותם ואת הגלגולים שלהם מתהווים יחד איתו. בסוף הרעיונות מוצאים את המקום שלהם, צריך לחכות בסבלנות שזה יגיע".
הסגנון משתנה
(צילום: יח"צ)
יש משהו עליו שהבנת לגביו אחרי שהוא נפטר?
"נשארו הרבה ראיונות וידאו שלו, ובכל פעם שאני מקשיבה לו אני מבינה יותר איזה פנומן הוא היה, הוא חכם ומשכיל וכמה הוא יצירתי ומצחיק נורא, הוא פנומן. תחשבי כמה סוגים של דמויות היו בו - גם יורם כזה שמכיר את התנ"ך, גם אופנוען מאצ'ו חתיך שנוסע על אופנועי ספורט והארלי דייווידסון וג'יפים וטבע. הוא לא סתם אוהב את הטבע, הוא מכיר את כל השבילים במדבר, בא לו אופנוע? אז הוא קונה CBR וכותב על זה ב'מוטו', אבל הוא גם שמאלני משקפופר. כמה סגנונות של בני אדם נמצאים בתוך בן אדם אחד, ובכל אחד מהם הוא היה עד הסוף. זו עוצמה מטורפת".
מה הכי הצחיק אותו?
"באגס באני הצחיק אותו מאוד, רואד ראנר, החמישייה הקאמרית. הוא היה יושב מול זה שעות ומתגלגל מצחוק, מתגלגל".
והוא היה סבא כמו שהוא היה אבא?
"הוא היה סבא כמו שסבא צריך להיות. הוא לא חינך את הנכדים שלו אבל הוא היה סבא מאוד נוכח, הוא היה מופיע פה לא מעט בדרך מהמרכז לאלוני אבא. ב'וניל על המצח ותות על האף', אמרתי לו, 'אבא, זה בכלל ספר על סבא מעצבן שבא למשפחה בדיוק כשצריך להשכיב את הילדים וללכת'. אני חושבת שהיה בו מן הסבא הזה, אבל הוא למד לאט לאט להבין איך להיות נוכח.
"כשזאת נכדה ראשונה, הסבאים לא תמיד מבינים שעכשיו צריך לסגור את היום ויש פרוטוקול, אבל הוא היה מקריא להם סיפורים ומשחק עם הבן שלי שח ולוקח אותם לטיולים, ויש המון תמונות שלו עם הבת שלי מתכופפים בשדה ומסתכלים על נמלים. היה משתעשע, הוא ממש לא פחד להשתטות. הוא היה ממש חלק מהחיים שלהם ומאוד מתגעגעים אליו".
סבא כמו שסבא צריך להיות. מאיר שלו
(צילום: אלעד גרשגורן)
"אני לא חושבת שהוא בעצמו הבין כמה הוא נגע בלב של אנשים"
הקוראים שלו הכירו אותו כמאיר שלו הסופר והפובליציסט, אבל עבור המעגלים הקרובים וגם הקרובים פחות הוא היה דסי, ואפילו מאחורי הכינוי הזה משתרש סיפור שנשמע כאילו הוא לקוח מהספרים של שלו. "כשסבתא שלי, אמא שלו, הייתה בהיריון, היא חשבה שתצא לה בת ורצתה מאוד לקרוא לה הדס", מספרת זהר בחיוך, "כשהיא נולדה היא אמרה, 'נולד לי בן. נקרא לו הדס', וסבא שלי אמר, 'לא, נקרא לו מאיר על שם אבא שלי'. אז קראו לו מאיר כלפי חוץ. אבל כולם במשפחה, כל הבני דודים, קראו לו דסי. אמא שלי קראה לו דסי. הילדים שלי קראו לו סבא דסי, גם החברים הטובים קראו לו דסי". המעגל הזה נסגר כשנולדה בתה של זהר, שנקראה הדס.
הבית באלוני אבא, בלב נופי עמק יזרעאל, שכיכב גם בספרו של שלו, "גינת בר", היווה עבורו מעוז של נורמליות וגם פינת עבודה לכתיבה. בתקופת המלחמה התגוררו בו קרובי משפחה שפונו מגבול הצפון, "היום אמא שלי ואחי מגיעים לשם בעיקר בסופי שבוע. הגינה לא במצב שהוא היה שמח לראות. לא מוזנחת, אבל היא לא במיטבה. בזכות זה שהיא גינת בר, אז היא כן עושה את מה שהיא צריכה לעשות. פעם הוא היה מביא אותי לאסוף את הפרי, הפרגים והזרעים ולשים בצנצנות. תמיד יהיה אפשר להחיות אותה".
גינות אפשר להחיות. זהר שלו
(צילום: ניב רז)
מתי את שומעת את הקול שלו בתוך הראש שלך?
"לשמחתי הקול שלו ביוטיוב", היא צוחקת, "אז מתי שאני רוצה אני יכולה להקשיב לו. קול זה דבר מאוד משמעותי כשרוצים לזכור מישהו. אני חולמת עליו המון וזה נורא כיף. אני קמה בבוקר ואני מרגישה שבילינו יחד, לפעמים אני לא רוצה להתעורר. הילדים שלי, הדס וסאלי, פחות אוהבים להקשיב לו כי זה גורם להם לגעגוע חזק מדי, אנחנו עוברים על תמונות יחד ואפילו זה מרגיש קצת מרגש מדי".
ידעתם כמה הוא אהוב?
"ידעתי שאוהבים אותו, הלכתי איתו ברחוב, הגעתי איתו להרצאות באולמות מלאים. אני יודעת כמה הספרים מכרו. אבל העוצמה שהייתה אחרי המוות שלו הייתה פשוט מטורפת. זה היה במדיה, ברשתות החברתיות, שלחו לנו מיליוני הודעות. הייתה קבוצת ג'יפאים שעשו מסע מבית קברות לאלוני אבא על לנדרובר, ועל כל ג'יפ תלו פוסטר של הספר. כל אחד והחיבור שלו איתו. יומיים שלושה לפני שהוא נפטר, אמרתי לו, 'אבא, בוא כבר נגיד שאתה הולך למות ואז תראה את הכתבות והטלוויזיה עכשיו'. והוא אמר, 'לא, מה כבר יעשו? יש גם הרבה כאלה שלא אוהבים'. אני לא חושבת שהוא בעצמו הבין כמה הוא נגע בלב של אנשים".
