"אני תמיד אומרת שאני יכולה רק להפתיע לטובה", צוחקת ג'ייד דייכס-ויקס בתשובה לשאלה על האימהות היחסית טרייה שלה. "יש הרבה פרופורציות בלגדול עם סיפור כמו שלי. אני יודעת שההורים שלי עשו המון טעויות, אבל הנה - אני פה, ואני אוהבת את החיים וחזקה ונהנית מהם, אז יש לנו גם חוסן". אם אתם בעניין של מסר אופטימי בימים כמו אלה, דייכס-ויקס היא האישה שלכם. מי שנולדה להורים מכורים לסמים ולאלכוהול, עברה בילדותה למשמורת אצל סבא וסבתא שלה בקיבוץ והגשימה את חלום המשחק שלה, בין היתר בסרט שיוצא בימים אלה, "בלה", משלימה את ההקפה ומתנסה בצד השני של חווית ההורות כאימא לגומא, בן שנה וארבעה חודשים. זה אומר להתמודד עם אימהות כמעט אינטואיטיבית, בהיעדר מודל לדוגמה, על חרדותיה, מגננותיה והדחקותיה.
אם כולנו, באופן בלתי נשלט, הופכים להורים שלנו בשלב מסוים בחיינו, דייכס היא אולי אחת מבנות המזל שהצליחה לשבור את השרשרת. היא נולדה בלונדון לזוג שהתמודד עם התמכרות – אימה לסמים ואביה לאלכוהול – עוד לפני שנולדה. בגיל שלוש עלתה עם אמה לישראל לניסיון שיקום, אבל לאחר תקופה קצרה של מגורים בתל אביב, המשמורת עליה עברה לסבה וסבתה, חברי קיבוץ סער. הקשר עם אמה היה לא יציב, אביה נותר בלונדון והיחסים ביניהם חודשו רק כשהייתה בת 18, אז גילתה שהוא עדיין אלכוהוליסט. מספר שנים קודם, כשהייתה בת 14, התנפץ חלומה של דייכס-ויקס הצעירה על איחוד משפחתי כשהתקבלה ההודעה על פטירתה של אימה ממנת יתר.
השלכות שנות הילדות המטלטלות באו לידי ביטוי בהתבגרות סוערת ופרועה בקיבוץ, בחיפוש אחר דמויות אב בבני זוג מבוגרים ובהתנסויות עם אלכוהול. לאחר השירות הצבאי התנסתה גם בסמים קלים, בסוג של בדיקת גבולות, ובאותה נשימה מתוך רצון לוודא שהסיפור שלה אינו זהה לזה של הוריה. אבל כשהחלה בלימודי משחק הבינה דייכס-ויקס שמצאה את הכלי שיאפשר לה לעבד את הכאב ולהשתמש בו כחומר גלם ליצירה. מערכת היחסים שלה עם ירדן, מהנדס בניין שהכירה לפני חמש שנים ולידת בנם, גומא, העניקו לה עוגן חדש שייצב אותה לראשונה, והכרה מחודשת בהיעדרן של דמויות הוריות בחייה.
"בלה" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"זה ליווה אותי מאוד בחודשים שאחרי הלידה", היא מוסיפה, "התחושה של הבדידות. הייתה לנו עזרה מהמשפחה, אימא של ירדן עזרה לנו המון וגם הדודות שלי, אבל עדיין התחושה שאין לי את אימא שלי, את הבנאדם שאמור להיות הכי קרוב אליי, היא קשה. אני רואה את זה קורה להרבה נשים, את המשבר והבדידות אחרי שבן הזוג חוזר לעבוד. אני הייתי אימא מאוד עוטפת ומגוננת, הייתי עם גומא כל הזמן, לא זזתי ממנו. אני שלמה עם זה. המשכנו את החיבור שהיה לנו לפני הלידה".
מן הסתם צפו לך תובנות לגבי אימא שלך כשהפכת לאימא בעצמך.
"כשנכנסתי להיריון הייתי בטוחה שזאת בת, ואמרתי שאני והיא נעשה תיקון, ואני אהיה לה אימא כמו שרציתי שתהיה לי. אבל כשגיליתי שיש לי בן הרגשתי פתאום הקלה עצומה. אמרתי 'אוקיי, זה טוב שתהיה נפרדות מסוימת'. אני כן חושבת שקיבלתי מאימא שלי המון ביטחון דווקא בתקופת הינקות, בכמה חודשים שאחרי הלידה. היה שם חיבור מאוד חזק. אני בנאדם עם ביטחון בעולם ומשהו בהיקשרות שלי ושל אימא שלי, וגם שלי ושל גומא, קרה. ברור שיש חוסרים וטראומות וחרדות נטישה, אבל יש משהו שהוא גם יציב וחזק".
זה גרם לך לראות אותה באור אחר?
"תמיד הייתה לי חמלה כלפי אימא שלי, תמיד ראיתי אותה באור חיובי למרות הכול והיום, כשאני אימא בעצמי, אני מבינה שהיא לא הייתה בשלה לזה. נולדתי בלונדון, היא הייתה זרה שם ואני יכולה לתאר לעצמי שזה לא עזר לקשיים שהיו לה ממילא. היא הייתה מכורה לסמים עוד לפני שנולדתי אבל היא ידעה לגמול את עצמה לתקופות ארוכות ותמיד הייתה חוזרת. במהלך ההיריון היא לא השתמשה, וגם לא בחודשים שאחרי הלידה. אף אחד לא ידע לספר לי על השנים האלו כי זה היה באנגליה, אבל אני רואה בתמונות שהיא הניקה אותי, למשל. אני מניחה שהיה מורכב, שני הורים מכורים לסמים זאת לא סיטואציה בטוחה לילד.
"עכשיו אני עושה את ההיפך, אני נוכחת כל הזמן בחיים של גומא וזה מה שאני אוהבת באמהות, זה כאן ועכשיו ואין לנו הרבה הזדמנויות כאלה. אני מסתכלת על גומא וחושבת איך אני לא מעבירה לו את החרדות שלי. באופן מפתיע זה מצליח. בהתחלה הייתי מאוד חרדה סביב ההזנה, שהוא לא יגווע ברעב. ההתחלה הייתי מאוד בסטרס. כל הזמן רציתי לשקול אותו, ספרתי את החיתולים. עכשיו זה יותר עניין של תגובה כי הוא נהיה בנאדם, ולומד להגיד לא, ואני מנסה לא לשחזר דברים אבל קשה לדעת, כי אני לא זוכרת מה היה ואין לי את האימא שאני מתווכחת איתה. זאת מראה קצת מורכבת".
דחית את ההורות שלך בגלל ההורים שלך?
"אולי באופן לא מודע. תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה אבל לא הרגשתי בשלה לזה בשום שלב. לא חשבתי לוותר על זה אבל לא הגעתי למקום בחיים שבו זה קורה. וכשפגשתי את ירדן היה לי ברור שאני רוצה, לקחתי הפסקה מהמשחק בשביל זה, הרגשתי שצריך לשנות מיקוד ולפנות לזה מקום. אני חושבת שבשנים שאחרי לימודי המשחק לא הייתי יציבה מבחינה נפשית. זה מקצוע שממילא קל לך ללכת בו לאיבוד וזה קצת מה שקרה לי".
באיזה מובן?
"רציתי שיהיה לי סיפור סינדרלה. היה לי קשה, הורים מכורים לסמים והנה אני אסיים ללמוד, אני אקבל תפקידים ויראו את מה שיש לי להציע, וזה לא מה שקרה. זה בסדר, דברים קורים בקצב שלהם, אבל התחושה שלי הייתה של כישלון. רואים אותי בתפקידים פה ושם אבל בין תפקיד לתפקיד יכולות לעבור גם שלוש שנים. הייתי צריכה לקחת הפסקה ולבחור בזה מחדש כי הרגשתי שאני לא רוצה את זה יותר, לא ככה. כבר היה לי קשה מאוד לקבל לא, להגיע כמעט עד לקצה ולא לקבל. התאכזבתי. היום זה לא מרגיש ככה כי יש לי משהו שחשוב לי יותר מהכול. זאת עבודה שאני אוהב וזה בסדר להתבאס אבל יש פרופורציות שלא היו לי. אז רציתי שהמשחק יהיה העוגן שלי, היום יש לי עוגן אחר".
"קשה לעשות פה אמנות. איזה כספים בדיוק יהיו עכשיו לקולנוע?"
באופן מוזר קריירת המשחק של דייכס-ויקס חשבה שהיא דווקא בשלה למדיי לדמויות אמהיות ובלא מעט תפקידים שגילמה עד כה היא משחקת אשה בהיריון או אם. ברזומה שלה אפשר למצוא את מותחן המוסד "המדרשה", דגימה של הפוליטיקה הישראלית ב"שלטון הצללים", דרמת הטלוויזיה "קיבוצניקים" והמוקומנטריה "מצולמים".
בשנים האחרונות היא הוטבלה בקולנוע עם "הילה" של מיכל בת אדם, וכעת היא משחקת ב"בלה", שיצרו זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, ושעוסק במרדף אחרי יונה נדירה ומתולתלת שעל שמה קרוי הסרט. בפועל התכוון המשורר למטאפורה ליחסי יהודים ערבים – דייכס-ויקס מגלמת את לימור, בת זוגו של יקי (אלישע בנאי), זוג ישראלים החי בבריסל. יקי מקבל בירושה מאביו המנוכר יונה, שהוא מוותר עליה לטובת בן הטיפוחים הערבי של אביו. אבל כשהוא מגלה שהיא שווה הון קטן הוא דורש אותה בחזרה. בין לבין הצופה מתוודע גם ליחסים המעורערים בין יקי לבילאל, השותף, אבל גם למכשולים ביחסיהם של יקי ולימור, כשהאחרונה מגלה שהיא בהיריון.
"בלה" הפך לנבואי לפחות משני היבטים שונים: מספר שבועות לאחר סיום הצילומים, שנערכו בחלקם בכפר קאסם, פרצו אירועי 7 באוקטובר. מנהל ההפקה של הסרט, יניב סרודי, שעבד גם כמנהל לוגיסטי בפסטיבל נובה, נרצח לאחר שהצליח לפנות שישה אנשים ברכבו ולצלוח ארבעה מארבים בעודו פצוע. דודו של ירדן, בן זוגה של דייכס-ויקס, גדעון באבאני, נרצח בקיבוץ נירים בו התארח באותו סוף שבוע. חתונתם של ירדן וג'ייד, שאמורה הייתה להיערך כשבוע לאחר מכן, בוטלה.
"התחושה אחרי 7 באוקטובר הייתה של שברון לב", היא לוקחת אוויר, "גם קולקטיבית וגם מהאסונות שהקיפו אותנו באופן אישי. הצילומים של הסרט היו חוויה כל כך אופטימית, המפגש האנושי עם השחקנים היה טוב. המעבר מהשמחה וההתרגשות לקראת החתונה למה שקרה היה לא פשוט, מאוד חד".
נולדת באנגליה, יש לך דרכון זר. עברו לך מחשבות בראש על עזיבה?
"בהתחלה, אחרי 7 באוקטובר זה עבר לי בראש ברמה ההישרדותית, את רוצה לברוח. היום אני לא מרגישה שיש לי מקום יותר בטוח מפה. קשה לי עם זה שאנחנו חיים בכזה חוסר ביטחון אבל אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר, חיה חיים של זרות. זה מרגיש מנוכר. הכול כל כך מחורפן בכל מקום, אז לאן לברוח?".
את בקשר עם המשפחה של אבא שלך?
"לא. הכרתי אותם בגיל מאוחר. אם אני אצטרך משהו אז אני אכתוב להם, והם כן התעניינו ב-7 באוקטובר אם אנחנו בסדר, אבל אני לא באמת מכירה אותם. עם האחיות של אימא שלי אני בקשר".
בדיעבד, מצד אחד הסרט "בלה" הוא קומדיה, מצד שני הדמויות שאת ובנאי מגלמים בסרט לוקות בסוג של העיוורון היהיר שלקינו בו לפני 7 באוקטובר.
"גם יקי ולימור חושבים שהכול סבבה, הם מסתדרים עם כולם והכול בסדר אבל הם לא מודעים להרבה דברים. האמת היא שגם אני לא הייתי מודעת, רוב הזמן לא הבנתי מה מדברים סביבי כי אני לא מבינה ערבית, וזה מייצר את הקומדיה בסוף, הפער הזה בין מה שאתה מדמיין שאומרים ומה שקורה בפועל. על זה הסרט מדבר, אתה לא יכול לתקשר עם בנאדם אם אתה לא רואה אותו. הם חושבים שהם רואים אבל הם לא, שני הצדדים, אגב".
הרגשת נוח בדמות?
"אני חייבת להודות שלא הרגשתי את המורכבות הזאת לגבי הדמויות בצילומים. הרגשתי שיש את היונה הזאת והם צריכים לקחת אותה. היו לי שיחות עם חברים שאמרו שרואים שלימור ויקי מסתובבים עם ביטחון. אולי אני גם מרוכזת בעצמי. כולם פה כל כך עסוקים בהישרדות שלנו שאין לנו את הפריווילגיה להסתכל מסביב ולשאול שאלות".
6 צפייה בגלריה
"אתה לא יכול לתקשר עם בנאדם אם אתה לא רואה אותו". מתוך "בלה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
חודשיים לאחר 7 באוקטובר נכנסה דייכס-ויקס להיריון ראשון. "זאת הייתה תקופה קשה", היא נזכרת, "עברו לי בראש מחשבות על איך אני מביאה ילד לדבר הזה, מצד שני הזכרתי לעצמי שהעולם קצת יותר גדול, ניסיתי לפתוח לעצמי את הפרספקטיבה ולזכור שיש עתיד. מהרגע שנכנסתי להיריון החלטתי שאני מפסיקה לראות חדשות. וזה היה קשה כי היה הרבה מה לראות והיו המון אזעקות, אבל החלטתי לשמור על עצמי כמה שיותר".
היה סטרס?
"ברור שהיה. גם הלידה לא הייתה קלה. זה לא מה שתכננתי. סיימתי בקיסרי חירום אחרי שלושה ימים של זירוזים וצירים, 20 שעות בחדר לידה. כשהגיעה פתיחה עשר כבר לא הבנתי מה רוצים ממני. הגוף היה גמור. אומרים לי 'תלחצי' ואני כבר לא מרגישה את הגוף. אני זוכרת שהחוויה הייתה שאני אמורה ללדת אבל מה שאני באמת רוצה זה לישון. לא הבנתי את הפער בין מה שקורה לבין מה שהגוף מרגיש.
"הייתה אווירה של 'נקווה שכולנו יוצאים בחיים'. כבר דמיינתי את ירדן עם גומא לבד ואני מתה בניתוח, זה היה פשוט מטורף. וזה הולך איתך הרבה אחרי. רק אחרי שנה התחלתי לטפס החוצה מהמקום שהייתי בו. הייתי באמת שבר כלי".
6 צפייה בגלריה
"רוב הזמן לא הבנתי מה מדברים סביבי כי אני לא מבינה ערבית, וזה מייצר את הקומדיה". מתוך "בלה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בעוד אנחנו מדברות שר התרבות, מיקי זוהר, ממשיך להפיל עוד לבנים בחומת התרבות הישראלית, תוך כדי התמקדות בתחום הקולנוע, במטרה לנקות אותו מאג'נדה פוליטית, לטענתו. אם לסמוך על קריטריונים קודמים, גם "בלה" לא היה מוצא את עצמו בקטגוריית הסרטים הלגיטימיים לפי הלך הרוח החדש, מאחר והוא עוסק באופן מסוים ביחסי יהודים ערבים, ומופיעים בו לא מחסום צבאי אחד, אלא שניים (!), "אבל גם מחסום ישראלי וגם מחסום ערבי", צוחקת דייכס-ויקס, "אז קשה לדעת מה הוא היה חושב. אני לא ראיתי סרט עם אג'נדה פוליטית. ראיתי סרט על בני אדם שנולדו לסיטואציה מורכבת והם מתגלגלים בתוכה".
לקחתם חלק בטקס פרסי הקולנוע האלטרנטיבי?
"לא, לא קיבלתי את השיחה. אני לא שופטת אף אחד שכן ניגש לטקס הזה. הבנתי כשמשכו והבנתי כשחזרו. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומם. בסוף אנשים רוצים להמשיך לעבוד".
זה מעורר בך תהיות לגבי העתיד?
"כרגע זה לא מעסיק אותי כי אני שחקנית בחצי כוח, אני הרבה אימא ואני כולי בזה. זה מטריד, קשה לעשות פה אמנות. איזה כספים בדיוק יהיו עכשיו לקולנוע? אבל אני גם אופטימית. אני רוצה להאמין שיהיה רנסנס אחרי תקופה כל כך קשה. בסוף אנחנו מגדלים פה ילדים, חייבים להאמין שיהיה טוב".
