אם נניח לרגע בצד את דעתכם על מל גיבסון האדם, לא ניתן להתכחש לכישרון שהוא הפגין עד היום כבמאי אקשן. לכישרון זה קשה למצוא זכר בסרטו החדש ודל התקציב "טיסה מסוכנת" (Flight Risk). במקום ספקטקל ברוטלי הוא מתרחש בחלל מצומצם. במקום דמויות מלאות פאתוס, שלושה טיפוסים מעצבנים ששניים מהם פועלים באופן נטול היגיון והשלישי הוא קריקטורה של רוע. גם אם "טיסה מסוכנת" הוא סרט קצר (90 דקות) זה עדיין יותר מדי זמן לבלות במחיצת דמויות אלו.
"טיסה מסוכנת" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
המוניטין של גיבסון מושתת על סרטו השני "לב אמיץ" (1995) שזכה בפרסי אוסקר לבימוי ובפרס לסרט הטוב, ושילב באופן מיומן הרואיות הוליוודית עם מפגני סאדיזם. "אפוקליפטו" (2006), סרטו הרביעי, היה קפיצת מדרגה באינטנסיביות ובאכזריות. סרט שניתן להסתייג מתפיסת העולם המופגנת בו אך קשה שלא להעריך את מיומנות הביצוע. גם סרט המלחמה הפציפיסטי "הסרבן" (2016), למרות שנפל משני קודמיו, הצדיק צפייה.
ישנו גם "הפסיון של ישו" (2004) שבו כבר לא היה ניתן להפריד בין האדם הבעייתי והבמאי. חזון מעורר חלחלה של התעלות דתית המעוצבת כסרט סנאף; כמרתון של הצלפות ועינויים שמשסעים בפירוט גראפי את גופו של בן-האלוהים. צופים יהודים בקיאים לא יכלו שלא לשם לב גם לאופן העקבי בו העלילה סוטה מהמתואר בבשורות כדי לשלב אלמנטים אנטישמיים בוטים. התפוצה הרחבה של "הפסיון" (מעל מיליארד דולר בערכי אינפלציה מתואמים ל-2025) הופכת אותו לאחד הטקסטים הקולנועיים המסוכנים אי-פעם. אבל, אם נשווה אותו לסרט הנוכחי, לפחות הוא לא היה משעמם.
העלילה של "טיסה מסוכנת" מתחילה במוטל עלוב בעיר נידחת באלסקה. וינסטון (טופר גרייס, "מופע שנות ה-70") הוא רואה חשבון שגנב כסף מפושע רב עוצמה. כעת הוא מסתתר במקום שבו לא יוכלו לחסלו, וגם לא יוכלו להפוך אותו לעד מדינה. שני שוטרים, בפיקודה של המארשלית מדליין האריס (מישל דוקרי), פורצים לחדרו. ירצה או לא הוא מוכנס לחסות רשויות החוק האמריקאיות.
מחילופי הדברים בדקות הראשונות אנו מקבלים רושם מאוד שלם על וינסטון כטיפוס ברברן, לחוץ ונוירוטי. עכשיו המארשלית צריכה להעלות אותו על מטוס, ולהביא אותו לסיאטל שם יוכנס לתוכנית להגנת עדים ויוכל למסור את המידע המפליל שברשותו. אנו יכולים לצפות שהדרך לחוף המבטחים לא תהיה פשוטה, והדינמיקה בין הנודניק והמארשלית הנחושה תתפתח למערכת יחסים. הדרך אכן לא תהייה פשוטה, אם כי הסכנה תהיה מונוטונית, ומערכת היחסים בין העד והמארשלית לא תהפוך למשהו מעורר עניין.
הזיכרון קופץ לסרט הנהדר "מרדף חצות" (מרטין ברסט, 1988) שגם בו רואה חשבון נוירוטי ותחמן, בגילומו של צ'ארלס גרודין, בורח לאחר שגנב כספים ממאפיונר. בסרט ההוא צייד ראשים (רוברט דה נירו) צריך ללכוד אותו ולהביא אותו חזרה למעצר, כדי שדמי הערבות ששילם המעסיק שלו לא יחולטו. בגלל שלרואה החשבון יש פחד טיסה השניים נאלצים לעשות מסע מפותל להפליא, עם לא מעט תהפוכות קומיות, וקרבה רגשית ממשית שמתפתחת בין השניים. אני מתאר בהרחבה את עלילת סרט ההוא כי כל מה שהיה בו, ואפשר לו להצטיין – עלילה, הומור, משחק, גיוון, רגש – חסר בקליפת הסרט שגיבסון מביים.
וינסטון והאריס עולים על מטוס ססנה רעוע, ופוגשים את הטייס שמציג עצמו כדאריל בות' (מארק וולברג). גם בות' הוא נודניק לא קטן, עם ניגון דרומי בהגייה, שאלות חטטניות, ואבחנות שהופכות את השהות במחיצתו לעינוי מתיש. אבל זה עוד החלק הטוב. כפי שקל לנחש, כי אין כל כך הרבה אופציות, כל הקשיים שיחזיקו את עלילת הסרט יקשרו לדמות זו, ולאופן בו היא תפעל כשליח של האנשים הרעים המושכים בחוטים.
וולברג, שבדרך כלל מגלם דמויות חיוביות, מנצל את ההזדמנות ליצור מפלצת שרמת המיאוס ממנה רק תלך ותגבר. לא תחושות שליליות מהסוג שהופך דמות רע לזכורה במיוחד, לא מהסוג של "תאהבו לשנוא אותו", אלא "תשנאו אותו. נקודה". לא ניתן להתייחס למה שקורה בעלילה, אך המסגרת האינטימית הבסיסית של הטיסה לא משתנה במשך הרוב המוחלט של משכו. למעשה, הטיסה מוצגת במה שנדמה כמהלך זמן מאוד קרוב לזמן אמת בעולם הבדיוני.
בגלל שהכוונות השליליות של בות' מתגלות די מהר, צריך למצוא דרכים יצירתיות לשמר מתח. במצב רגיל העימות היה מסתיים תוך זמן קצר בהכרעת הפושע או בריסוק המטוס על יושביו. כדי להחזיק את שיווי המשקל הזה, את משך הזמן של העלילה, התסריט של ג'ארד רוזנברג (התסריט הראשון שלו שמופק) נדרש להתנהלות לא הגיונית ואפילו מטומטמת באופן קיצוני מצד הדמויות המאוימות. למשל, אם יש עימות אלים שבו הפושע מחזיק בסכין, ובסוף המארשלית מצליחה להתגבר עליו, היא לא מוטרדת מהשאלה לאן נעלמה הסכין. או גיבור זדוני שכוונותיו ידועות והוא חורש מזימות בחלקו האחורי של המטוס, ובכול זאת שתי הדמויות המאוימות לא טורחות לפקוח עליו עין. וכמובן, האלמנטים המלאכותיים של הימנעות ממימוש הכרעה סופית של הרע, גם כאשר זה אפשרי, על מנת לשמר את מקור האיום לכל משך הסרט. לא רק שהדמויות מעצבנות בדפוסי האישיות שלהן, העלילה הופכת אותן למעצבנות גם בגלל טיפשותן. סרט שהוא צפוי כשם שהוא מתסכל.
בעשור האחרון גיבסון מרבה לשחק, אך ברוב המוחלט של המקרים מדובר בסרטי זבל שמופקים בשולי התעשייה. מדוע "טיסה מסוכנת" נבחר להיות סרט החזרה של לבימוי אחרי 9 שנים? הניחוש שלי שהוא מנסה להסיר את החלודה, ולאמץ את שרירי הבימוי לקראת הפרויקט הגדול הבא שלו: סרט המשך (בשני חלקים) ל"פסיון של ישו" שיקרא The Resurrection of the Christ ושאמור להיות מצולם ב-2026. סרט שבו גיבסון, משוחרר מתיאורי הבשורות, יוכל להגות כמיטב דמיונו הקודח את קורותיו של ישו בין רגע מותו ועד תחייתו, כולל עצירה משמעותית לביקור בגיהינום. לא בטוח שזה יהיה טוב, או שזה יסב נחת לצופים יהודים, אבל קשה להאמין שזה יהיה משעמם.
