עוד לפני שרואים פריים אחד מ"מומיה", כבר אפשר לחוש בניחוח מהסוג שעולה מפתיחת סרקופג בן 5,000 שנה. השם המקורי הוא Lee Cronin's The Mummy, מה שכמובן מעלה את השאלה מי זה לעזאזל ה"לי קרונין" הזה? הרעיון של הדבקת שם במאי לשם סרט הוא לא נפוץ במיוחד, ובדרך כלל נעשה לצרכי שיווק, אבל בשביל זה צריך שם שהוא גם מותג. למשל, "סטיריקון של פליני" (בתרגום השם המקורי של הסרט מ-1969), או בז'אנר האימה - "הסיוט החדש של ווס קרייבן" (1994), "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו" (2022). במאים שהם אושיות נערצות בז'אנר.
"מומיה" - טריילר
(צילום: יחסי ציבור)
זהו רק סרטו השלישי של הבמאי האירי לי קרונין. סרט הביכורים The Hole in the Ground (2019), שעסק באם שמתחילה לחשוש שבנה הוחלף ע"י מתחזה דמוני, זכה לביקורות בינוניות והכנסות צנועות. הסרט השני היה "להעיר את השד" (2023), הפרק החמישי בסדרת סרטי "מוות אכזרי" של סם ריימי, שקיבל ביקורות קצת יותר טובות וזכה להצלחה נאה בזכות עדת המעריצים של הסדרה. מסתבר שרקורד כזה מספיק כדי להדביק את שם הבמאי לסרט השלישי.
לשני סרטיו הקודמים של קרונין יש לא מעט במשותף. בסרט השני לא היה בור עמוק ורחב-ידיים אלא כספת בבור שנפער בבניין של בנק שעומד להיהרס. במקום ילד שהוחלף בישות אפלה, הייתה אם אחוזת-שד סיכנה את שלושת ילדיה. המתכונת קבועה: חשיפה מקרית של רוע במקום עמוק ומאיים מובילה להשתלטות דמונית, שהופכת יחסי הורים-וילדים לאימה. "להעיר את השד" הפגין דרגה קיצונית של אלימות וזוועה, אלמנט שלא ייחסך גם מצופי "מומיה" (הסרט מוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה).
על פניו מה למומיה ולקלקול יחסים משפחתיים? היא נוצרה ב-1932 כדמות מקורית של הכהן הפרעוני אימחותפ (להבדיל מעיבוד ספרותי/תיאטרלי של "דרקולה" ו"פרנקנשטיין") וזאת במסגרת סרטי המפלצות של אולפני יוניברסל. הסרט הראשון מציג קומבינציה של מפלצת אריסטוקרטית עם ערגה רומנטית נוסח דרקולה, ויצור מטיל אימה במראהו - כמו פרנקנשטיין.(בוריס קרלוף, ששיחק את מפלצת פרנקנשטיין הקלאסית, גילם גם את אימחותפ). בסרטים הבאים של האולפן המפלצת גולמה ע"י שחקנים אחרים, לא אחת כדמות משנה עם מפלצות אחרות.
לרוב הצופים העכשוויים האסוציאציה המיידית של סרטי "מומיה" תהיה לטרילוגיית סרטי ההרפתקאות הקומיים-רומנטיים בכיכובו של ברנדון פרייזר (בין 1999 ל-2008). סטיבן סומרס, יוצר הטרילוגיה, שאב השראה מסרטי אינדיאנה ג'ונס וניסה לעשות סרטים עוד יותר קלילים. האלמנטים של אימה נוצרו באמצעות אנימציית מחשב מוקדמת ולעיתים נלעגת באיכויותיה. הסרט הראשון זכור בחיבה רבה, והשניים האחרים נפלו ממנו, אבל כך או אחרת מאוד קשה להתייחס לטרילוגיה של סומרס כ"סרטי אימה". לא כך הדבר בסרטו של קרונין.
אזכיר גם את "המומיה" (2017) אותו ניסיון כושל מלפני כמעט עשור לייצר סדרת רימייקים מעודכנים למפלצות יוניברסל הקלאסיות. מטרת העל הייתה לגבש את "היקום האפל של מפלצות יוניברסל". טום קרוז כיכב מול מומיה בגילומה של סופיה בוטלה, אבל בסוף הסרט, וכהכנה לקראת הסרטים הבאים, הדמות שאותה הוא גילם ירשה את כוחות-העל של המומיה. הכישלון הכלכלי והבוז של הביקורת והצופים קברו את התוכניות הנואלות של יוניברסל ל"יקום אפל".
יש להזהיר את המליניאלס שזוכרים בחיבה את "המומיה" של סומרס. קרונין יוצר סרט קשה, עם לא מעט מראות מעוררי-חלחלה פיזית. לא מומיה גבר אלא נערה אחוזת-שד, לא הרפתקאות קומיות במדבריות מוארים אלא בית משפחה אפל שהופך לטריטוריית אימה. במקום CGI סטרילי יש כאן הרבה מאוד חלקי גוף מדממים, זולגים, מפרישים ומשפריצים. מי שרוצה "מומיה" עם פרנדון פרייז'ר - שיתאזר בסבלנות עד החלק הרביעי שאמור לצאת ב-2028.
ספק אם ניתן למצוא במפלצת של הסרט הנוכחי קשר רב מדי לגלגולים קולנועיים קודמים. קרונין התייחס למקורות ההשפעה העיקרים שלו: "פולטרגייסט" (טובי הופר, 1982) מבחינת האימה העל-טבעית החודרת לתא המשפחתי ומערערת אותו, ו"שבעה חטאים" (דיוויד פינצ'ר, 1997) בהקשר של רצח פולחני. משום מה הוא לא ציין את הסרט ש"מומיה" הוא כמעט בחזקת עיבוד שלו - יצירת המופת "מגרש השדים" של וויליאם פרידקין מ-1973. כשלכך מוסיפים את אלמנט החטא המשפחתי הבין-דורי של "תורשתי" (ארי אסטר, 2018) - זה כבר נותן תמונה ברורה יותר למה נכנסים.
הפרולוג של הסרט מתרחש במצרים (בפועל הוא צולם בספרד), ובו משפחה של שני הורים ושלושה ילדים נוסעת מחוץ לעיר ליעד לא ידוע. הילדים עליזים ושרים, אך האם חמורת-הסבר (היאת קמיל) לוקחת אותם למקום שבו משהו מאוד רע עומד להשתחרר. סרטי המומיה חטאו לא אחת באוריינטליזם, הכולל עיצוב מרחב ותרבות מצרית בגרסת הפלסטיק של האולפן ההוליוודי. כאן, לפחות, יש שחקנים דוברי-ערבית, בלוקיישן שנדמה כתחליף מתקבל על הדעת לדבר האמיתי.
רוב הסרט יתרחש בארה"ב, אבל חלקים ממנו יחזרו לסירוגין ל"מצרים". בעיקר בהקשר של הדמות של דליה זאקי (מיי קלמאווי), בלשית במשטרת קהיר שתעשה מאמץ מיוחד לסייע למשפחה האמריקאית שנקלעה למצב קשה. המשפחה היא משפחת קנון, עם האב צ'ארלי (ג'ק ריינור) המשמש ככתב חדשות במצרים, האם לריסה (לאיה קוסטה) שעובדת כאחות, ושני הילדים קייטי בת ה-8 (אמילי מיטשל) ואחיה בן ה-7 סבסטיאן (דין אלן וויליאמס). בחלק הראשון של הסרט קייטי נחטפת בנסיבות הכוללות אלמנט על-טבעי, ולאחר שאבד הסיכוי למצוא אותה המשפחה השבורה חוזרת לארה"ב.
אנו חוזרים למשפחת קנון שמונה שנים מאוחר יותר. בשנים שחלפו הם עברו לניו מקסיקו, וגרים בבית יחד עם כרמן (ורוניקה פלקון), הסבתא מצד האם. כשקייטי נחטפה האמא הייתה בהיריון, ואנו פוגשים את סבסטיאן כנער מתבגר (שיילו מולינה), לצד אחותו הקטנה מוד (בילי רוי). הכאב על הילדה שנחטפה ועדיין לא נמצאה עדיין נוכח. בבית יש חדר סגור שעל דלתו השם "קייטי".
קייטי מתגלה במצרים, בנסיבות שכוללות מטוס שהתרסק וסרקופג. היא מוחזרת לבית המשפחה, והכיף הגדול של הסרט יכול להתחיל. לכמעט כל דבר שיתרחש משלב זה יש מקבילה ב"מגרש השדים", רק שקרונין רוצה לעשות הכול יותר אינטנסיבי והרבה יותר מגעיל. קייטי הבוגרת, שאמורה להיות בת 16, מגולמת ע"י נטלי גרייס, שחקנית בת 23 שלוקה בדיספלזיה ספונדילו-אפיפיזיאלית - עיוות של השלד שיוצר גפיים קצרות וחזה חביתי. יש לכך השפעה גם על מבנה הפנים, למרות שקשה לדעת את זה לאור כמויות האיפור שבהן נעשה שימוש. קייטי שחזרה ממצרים היא לחילופין נכה קטטונית שצריך לנייד על כיסא גלגלים, ולעיתים מפגינה מהירות וכוח מסוכנים להפליא.
המפלצתיות הניכרת של הילדה מקנה לסרט ממד כמעט קומי, כאשר השיקוץ זוכה לתגובות מאופקות להפליא מצד ההורים. לא נראה שהם מתפלאים במיוחד מפרצי הכוח הלא סבירים, ומתמודדים בסבלנות לא ברורה עם אלמנטים החורגים בהרבה מהסביר. הניסיון ליצור תשתית פסיכולוגית סבלנית לדמויות ולדינמיקה המשפחתית, ועליה לבנות את האימה (בדומה ל"מגרש השדים") לוקח את הזמן שלו (הסרט באורך 134 דק'). אך ככול שהדברים נעשים פרועים יותר, כך ההתנהגויות של בני המשפחה הן פחות סבירות, ולכן היומרה לעומק פסיכולוגי ודרמטי מתגלה כלא מבוססת. "מומיה" יספק את מי שמשתוקק לחוויה מתמשכת של אימת-גוף, אבל הוא רחוק מלהצדיק את היומרה המהדהדת משמו של הסרט.
