הופעתה של נבחרת הכדורגל של איראן במונדיאל האחרון שנערך בקטאר הייתה טעונה, מורכבת, דרמטית וגררה כותרות רבות, ויכוחים ודיונים. גם הבמאי האיראני הגולה, עלי עבאסי, לא נותר אדיש והיו לו השגות לגבי ההופעה של הכדורגלנים האיראניים במדי ובשירות המשטר הרצחני של האייתולות. "אני שמח שהקבוצה האיראנית הפסידה בשלב הבתים ולא עלתה לרבע הגמר", התוודה עבאסי (41), כשנפגשנו לאחרונה ברייקיאוויק, בירת איסלנד.
"כן. אני יודע שזה קשה ושזה גם קצת שיפוטי מצידי, אבל אותו דבר לגבי רוסיה. אי אפשר לומר 'אני במאי תיאטרון רוסי ואני לא רוצה להיות פוליטי, אלא פשוט לעשות את המחזות הקטנים שלי'. אני מבין את הרצון של הבמאי הזה, אבל זה כבר לא אפשרי. ואותו הדבר באיראן. אתה לא יכול לומר 'אני רק שחיין' או 'אני רק שחקן כדורגל' או 'אני רק רופא שיניים' ו'אני לא רוצה להיות חלק ממה שקורה בארצי, אלא רק להתעסק בשלי'. אתה כבר לא יכול רק להתעסק בשלך. אם אתה מייצג שלטון שרוצח אנשים ברחובות כאילו זה פיקניק, ואתה הולך ומשתחווה בפניו - אז מבחינתי אתה לא מייצג אותי ואתה לא מייצג את האנשים באיראן ולא אכפת לי כמה גולים תבקיע. מבחינתי אתה ילד מגודל שרץ אחרי כדור. במובן מסוים ההפסד של הקבוצה האיראנית היה כפול כי הכדורגלנים ניסו למצוא את עמק השווה וניסו להביא גאווה למדינה, ולא רק שהם לא עשו את זה, אלא הם גם איבדו את עצמם מבחינה מוסרית. זה הסיפור של כל מי שמנסה למצוא אמצע עם הממשלה האיראנית. זה באמת שחור ולבן עכשיו. אין שם שום אפור כרגע".
אז במי תמכת במונדיאל? בדנמרק - המדינה שבה אתה חי כעת?
"עודדתי את ארגנטינה. כבר מגיל שש, כשרק התחלתי לצפות בכדורגל, הערצתי את נבחרת ארגנטינה. אגב, בילדותי לא חלמתי על האוסקר או על שטיחים אדומים. רציתי להיות שחקן כדורגל מקצועי".
"עכביש קדוש" - טריילר
בסופו של דבר, עבאסי, יליד טהרן שגלה לפני 20 שנה ולמד ארכיטקטורה בשוודיה וקולנוע בדנמרק, לא הפך להיות ליונל מסי. הוא נהיה אחד הבמאים הבינלאומיים המוערכים ומעוררי הסקרנות, ולאחרונה אף ביים שני פרקים בסדרה הפוסט-אפוקליפטית המדוברת וחביבת המבקרים "האחרונים מבינינו". במקום גביעים ומדליות, הוא מלקט מועמדויות, פרסים ופסלונים. תחילה בזכות "גבול" הפולחני על זר מסתורי שמטלטל את עולמה של פקידת מכס בעלת חוש ריח מפותח, שגרף את פרס הסרט המצטיין בקטגוריית "מבט מסוים" בפסטיבל קאן 2018, ובמהלך השנה האחרונה הודות ל"עכביש קדוש", שהתחרה על "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. האחרון נבחר מטעם דנמרק לייצג אותה בקרב על האוסקר הבינלאומי הטוב ביותר, אבל הוא לא הצליח להשתחל לחמישייה הפותחת. הסרט היה מועמד גם לפרסי האקדמיה האירופאית (התשובה האירופאית לאוסקר) ה-35, שחולקו בטקס חגיגי ברייקיאוויק, כולל מועמדות לסרט הטוב ביותר. השבוע, "עכביש קדוש" יטווה את קוריו גם בישראל. "אני גאה שהסרט שלי נקנה בידי מפיצים ישראלים", מכריז עבאסי. "ממש שמחתי כששמעתי שהוא נרכש ואף הוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים. במהלך השנים האחרונות, אנשי הפסטיבל היו מקסימים והזמינו אותי שלוש פעמים, אבל נבצר ממני להגיע".
למה בעצם?
"בפעמיים הראשונות שהוזמנתי לא יכולתי להגיע כי היה לי רק דרכון איראני. בפסטיבל האחרון, כבר הייתי יכול להגיע לישראל, אבל התייעצתי עם כמה אנשים והם אמרו לי שזה יכול לסכן את החיים והביטחון האישי של כמה מהשחקנים ואנשי הצוות של 'עכביש קדוש' שעדיין חיים באיראן. וזה מצער מאוד. האמת שהייתי שמח להגיע לירושלים ולתל אביב ולשדר את המסר שלי - שלא כל איראני הוא אנטישמי ואנטי ישראלי. זה לא אומר כמובן שאני תומך בממשלה הנוכחית ששולטת בישראל, זה כבר סיפור אחר. אני חושב שבין הממשלה האיראנית וממשלת נתניהו יש משהו משותף - הן זקוקות אחת לשנייה, לאויב ברור, ובכך הן מזינות אחת את השנייה. נתניהו חייב את איראן כדי להצדיק את זה שהוא נאחז בכוח בשלטון, וכך גם ממשלת איראן. הרי, לפני המהפכה, בשנות ה-70, היה שיתוף פעולה הדוק בין ישראל לאיראן. זו הטרגדיה של המזרח התיכון - שבמקום קו פרוגרסיבי תרבותי, נותרו רסיסים ורעיונות גזעניים. אני מקווה שיש דרך לשנות את המציאות הזאת".
עוד במדור קולנוע:
"עכביש קדוש" מסתמך על פרשה אמיתית: סעיד האנאי, רוצח סדרתי, שבראשית שנות ה-2000 רצח נשים שעסקו בזנות, רובן מכורות לסמים, שעבדו בעיר משהד - העיר השנייה בגודלה באיראן ושחשובה מאוד לאסלאם השיעי. באיזשהו שלב לא מעט אנשים שמחו שהוא החליט לטהר את העיר הקדושה מטומאה, מחטאים ומדקדנטיות. "גרתי עדיין באיראן כשהסיפור על סעיד האנאי התגלגל. למרבה הצער באיראן, בניגוד לאירופה או ארה"ב, מדברים על רוצח סדרתי רק שהוא מגיע לחמישה או שבעה קורבנות. עד אז, זה לא ראוי לחדשות. הרציחות של האנאי תפסו את תשומת לב הציבור, רק אחרי שרצח עשר נשים ואז כל הסיפור התפוצץ. זה היה ביג דיל בזמנו, אפילו שהתקשורת הממלכתית לא כיסתה את הפרשה יותר מדי. עקבתי אחרי החדשות כמו כולם ואני עדיין זוכר את אווירת החרדה והפחד שהייתה אז, בפרט בעיר משהד. הסיפור התפתח והפך למקרה בתיעדוף לאומי גבוה, עד שהוא נתפס".
ומתי החלטת שאתה רוצה לעשות עליו סרט?
"כבר לפני 15 שנה. אני לא מעריץ גדול של רוצחים סדרתיים, וגם לא סרטים עליהם - אני לא כל כך מתעניין ומתעמק בפשע ובפתירתו. יותר עניין אותי למה פלח מסוים בחברה האיראנית, וכן התקשורת והרשויות התחילו כולם לדבר על הרוצח כמין 'גיבור שנותן מעצמו' ומקריב את עצמו לטובת הכלל. זו הנקודה שבה הסיפור הפך למשהו מעבר לאיזה בחור מעוות שרוצח נשים. באמצעותו רציתי לספר סיפור על החברה הרצחנית באיראן".
5 צפייה בגלריה
"הסיפור הפך למשהו מעבר לבחור מעוות שרוצח נשים. באמצעותו רציתי לספר על החברה הרצחנית באיראן" מתוך "עכביש קדוש"
(צילום: באדיבות פליינט)
לעבאסי חשוב להבהיר שלא מדובר בסיפור או שחזור של פרשת סעיד האנאי, אלא בסרט שנעשה בהשראתו. "בתחקיר המקיף שעשיתי גיליתי שכשהאנאי דיבר על המעשים שלו הוא היה מאוד בטוח בעצמו, ולא הייתה בו שום חרטה - זה היה כמו להקשיב לאדם שמדבר על משימה שעליו לבצע. המסקנה שלי מהתחקיר הייתה שקנאות דתית לא מספיקה בשביל לעשות מעשים אכזריים כאלה, צריך להיות מעוות או להדחיק משהו בצורה פסיכו-סקסואלית. אני לא חושב שקנאות דתית היא דבר טוב - ממש לא - אבל האם כל קנאי הדת, שומרי המצוות, מוצאים את עצמם רוצחים אנשים אחרים ברחוב? זה לא כל כך פשוט.
"הרגשתי גם שמוסרית זה יהיה לא נכון להפוך את הסרט לסיפורו של סעיד האנאי. העדפתי להתמקד בנשים שהיו הקורבנות שלו - הן נישאו כשהיו בנות 14, חיו בעוני, בגיל 23 כבר היו להן שני ילדים. הן עשו סמים ועבדו ברחוב ועד שהגיעו לגיל 35 כבר איבדו את כל השיניים. זה הסיפור האמיתי. אבל הסרט לא עוסק במצב האישה באיראן ולא מדובר בסרט נגד הממשלה האיראנית. יצרנו פילם נואר, שיש לו שכבות וערך קולנועי מעבר להיותו כלי להעברת מסר פוליטי".
במרכז העלילה ניצבת עיתונאית החוקרת את סדרת הרציחות של הנשים העובדות בתעשיית המין. את העיתונאית מגלמת זאר אמיר איברהימי, שחקנית איראנית גולה החיה בפריז, שזכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן על הופעתה. בעוד השחקן מחדי באחסטני, שעד לאחרונה חי באיראן, מגלם את הרוצח הקטלני. מאז שהוצג בקאן הסרט נתפס כשנוי במחלוקת. "קיבלתי הרבה תגובות חיוביות, אבל היו גם אנשים שאמרו שהסרט מאוד אלים ומי נהנה בכלל לראות נשים סובלות. אבל הסצנות האלימות צריכות להיות בוקס בבטן. אם אתה יושב באולם ואומר: 'אהבתי את האלימות כי היא פואטית בעיניי', אז לא עשיתי את העבודה שלי כמו שצריך. טענו אפילו שמדובר בסרט מיזוגיני וזה שם אותי במקום מאוד לא נוח. אבל עם מה שקורה כעת באיראן והפגנות הנשים, חלק מהאנשים שתקפו את הסרט, מבינים שיש קונטקסט ושהסרט מתקשר למציאות שהיא בעצמה כל כך אלימה וצריך לדבר עליה, להראות אותה ולהסביר אותה. בכנות אני לא חושב שיצרנו סרט חריג או שנוי במחלוקת".
5 צפייה בגלריה
"טענו אפילו שמדובר בסרט מיזוגני, אבל עם שקורה כעת באיראן והפגנות הנשים, מביניםשהסרט מתקשר למציאות שהיא בעצמה אלימה". מתוך "עכביש קדוש"
(צילום: באדיבות פליינט)
איך אתה מרגיש באמת עכשיו כשאתה רואה את התמונות מאיראן ואת מחאת הנשים?
"כואב לי מאוד לראות את מה שקורה באיראן. הם רוצחים אנשים בפס ייצור, כולל ילדים. לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר לידיעה על בחור שנידון לעונש מוות. ראיתי תיעוד של אמא שלו שיוצאת לרחוב מיד אחרי ששמעה שיוציאו להורג את בנה וצורחת. ברגע הזה כבר אין מילים. אני מנסה לעשות דברים כמחאה, לכתוב על המצב ולדבר עליו, אבל בשלב מסוים זה מרגיש כאילו אני אומר את אותו הדבר והשלטונות ממשיכים לרצוח בני אדם. מה נותר לנו לעשות? אנחנו צריכים להתחמש? אני שמח על חלק ממה שקורה - תנועת המחאה, האחדות בין האנשים, אבל הסיטואציה עצמה כל כך קודרת שהיא מאפילה על הדברים המשמחים".
"אין משהו שנוי במחלוקת בסרט. יש מספיק ראיות בשטח שגם איראנים עושים סקס"
מתברר שעבאסי קיווה שיתאפשר לו לצלם את "עכביש קדוש" במשהד, אבל נתקל בהתנגדות. "בתעשיית הקולנוע האיראנית, אנשים שעושים סרטים שמבקרים את השלטון, זקוקים לאישור שלו. אז ניגשתי למשרד התרבות וההכוונה המוסלמית - כך הוא נקרא - וישבתי איתם לכוס תה והצגתי את התסריט שלי, מינוס כמובן כמה סצנות. האמת שהייתי מוכן להתפשר ולעשות את הסרט, במסגרת החוקים ותקנות הצנזורה האיראנית. גם אמרתי להם שאני לא תומך בזה בכלל - אבל חשבתי שפשרה איתם תהיה עסק משתלם עבורי, כי הייתי יכול לצלם במשהד ולהתחבר לאותנטיות של המקום. התשובה שלהם הייתה: 'זה כבוד גדול שחזרת למדינה שלנו אחרי ההצלחה שלך, אתה יוצר קולנוע נהדר ואנחנו נחזור אליך'. שנה אחר כך, אמרתי להם שהם לא חזרו אליי עדיין, והם השיבו: 'בוא, תחזור ונשתה עוד כוס תה'. אז כבר ידעתי שהתשובה היא לא. מבחינתי אין משהו שנוי במחלוקת בסרט שלנו, אין משהו סודי. כל מה שאנחנו מציגים בו הוא חלק מחיי היומיום של בני אדם, כלומר יש מספיק ראיות בשטח שגם איראנים עושים סקס, יש המון הוכחות שיש זנות ברחובות בכל עיר ועיר באיראן, בדיוק כמו בעולם כולו".
גם מלאכת הליהוק, כך מתברר, לא הייתה פשוטה עבור הבמאי. "בגלל שלא היה לנו אישור לצלם באיראן, 95-90 אחוז מהשחקנים בתעשייה האיראנית לא יכלו להשתתף. דיברתי עם המון שחקנים ושחקניות, וכולם אמרו לא. מאחר שהרבה גלו מאיראן והכישרונות שלנו פזורים ברחבי העולם, אז חלק מהליהוק עשינו בקנדה, בגרמניה בפריז, באוסטרליה ובטורקיה".
5 צפייה בגלריה
"הייתי צריך לעבוד עם הדור החדש של השחקניות, שנולדו וחונכו באירופה ויש להן ראש פתוח לקולנוע אמנותי ומבינות אותו". זאר אמיר איברהימי ועלי עבאסי
(צילום: GettyImages)
הקטע ההקשה והמאתגר ביותר במשימת הליהוק היה מציאת שחקניות לתפקידי הנשים בזנות, הוא מספר. "לצלם סצנת מציצה עם שחקניות איראניות, זה לא משהו שקורה כל יום. אני לא חושב שאוכל אי פעם לשכנע שחקנית איראנית - בשום לוקיישן - לעשות משהו כזה, ולכן הייתי צריך לעבוד עם הדור החדש של השחקניות, שנולדו וחונכו באירופה ויש להן ראש פתוח לקולנוע אמנותי ומבינות אותו. עשיית הסרט הייתה מאתגרת וגם הקורונה הקשתה. כדי להגיע מצרפת לצילומים בירדן, היית צריך לעבור בחמש מדינות - ולכן לקח לנו שלוש שנים לעשות אותו".
כמעט בכל סצנה בסרט נוכח הצבע הירוק. אתה יכול להסביר למה?
"באסלאם השיעי יש גוון מיוחד של ירוק שמשויך לקדושה של האימאם. זהו למעשה הצבע של האסלאם השיעי. אם אתה מסתובב במשהד - הצבע הזה נמצא בכל מקום. משהו שמשחק תפקיד. לא רק במסגדים ובשלטים הדתיים, אלא גם בתאורה ובשלטים ואפילו בפארקים. במסגרת הניסיון שלנו לעשות פילם נואר עם איקונוגרפיה פרסית, לצבע הירוק יש משמעות סמלית".
איך הגיבו ל"עכביש קדוש" באיראן?
"לפני כמה שבועות הסרט דלף אונליין באיראן, אני לא יודע איך - וזה קרה בדיוק אחרי ריאיון, שבו שאלו אותי אם הסרט יגיע לשם ואמרתי שאני מקווה שתימצא דרך שכן. ומסברר שאכן מצאו דרך. התקשורת האיראנית האשימה אותי בהדלפה הזו. הם חושבים שכל מה שאני עושה הוא במטרה לזכות בפרסים. קראתי את התגובות הלא מצונזרות בטוויטר והאמת שהן מתחלקות לשתי קטגוריות מרכזיות: קבוצה אחת שאומרת שהסרט מציג את הפנים האמיתיות של הרפובליקה האסלאמית ושאם מישהו צריך סיבה לצאת לרחובות שיראה את 'עכביש קדוש'. קבוצה שנייה אומרת שזה סרט חרא ופרופגנדה מערבית, אנטי-אסלאמית וסוטה. באופן כללי התגובות חיוביות, כי מה שאיראנים רואים בסרט הוא כנות שחסרה להם בקולנוע המקומי".
5 צפייה בגלריה
"העשייה הקולנועית שאני מתעניין בה עוסקת יותר בלהראות דברים, מאשר בלהסתיר אותם". מתוך "עכביש קדוש"
"סרט צריך להיות סטירה לפרצוף ולא זר פרחים"
עבאסי מעיד שהוא מושפע יותר בעבודתו מיוצרים כמו דיוויד לינץ' ולואיס בוניואל וכן מבמאים איטלקיים, מאשר מהקולנוע של מולדתו. "יש לי המון כבוד לקולנוע האיראני, ויש המון אנשים שאני מעריך, אבל מבחינה קולנועית אני לא מרגיש שם בבית כי הכול מטאפורי אצלם. תמיד יש איזה פרח ברוח, שאמור להיות סמל משהו. אני מחוספס מדי לפאקינג מטאפורות האלה. סרט צריך להיות סטירה לפרצוף ולא זר פרחים. העשייה הקולנועית שאני מתעניין בה עוסקת יותר בלהראות דברים, מאשר בלהסתיר אותם. תחת השלטון האיראני מיניות על סוגיה או כל מה שקשור לגוף הנשי מהווים טאבו. ב-50 השנים האחרונות, נשים בקולנוע האיראני ישנות עם כל הבגדים. הן אף פעם לא מורידות אותם, תמיד יש להן 5 מטר של בד על הראש, אף פעם אין להן גוף והן לא נוגעות באף אחד. הן אף פעם לא מפליצות, לעולם לא הולכות לשירותים, ולא עושות סקס. הן בקושי הולכות, ונשיקה על הלחי זה משהו שבגללו עושים קאט לפרח ברוח. וזה לא ממש מהווה מקור להשראה".
מה הלאה מבחינתך?
"אני הולך לעשות סרט על הביוגרפיה של נתניהו...", מתלוצץ עבאסי ופורץ בצחוק. "אחרי 'גבול' ו'עכביש קדוש' נחשפתי יותר לשוק הקולנוע הבינלאומי ולפסטיבלים - וזה נהדר ואני מקווה לעשות סרטים עם תקציבים יותר גדולים. אבל אין לי כוונות לעשות סרט כמו 'אהבה בשחקים: מאווריק'. כשאתה צופה בסרט הזה, אתה רואה קלוז אפים הזויים של טום קרוז. אם מפרקים אותו - זה סרט מוזר. לבזבז כל כך הרבה כסף על פעלולים באוויר, זה דבר הזוי. לפעמים - לא תמיד - לסרטים יש משמעות מעבר למשהו שקונים אליו כרטיסים, אלא משהו שמשנה אנשים. לפעמים סרט אפילו מסכן חיים ויש לו השפעה גדולה. זה מרחב שאני רוצה לחקור עוד. מרחב שבו אני רוצה להיות יותר פוליטי, ולהביע בו דברים שאני ואנשים אחרים מוצאים רלוונטיים. זה המקום בו אני נמצא כרגע".
