אין ולו רגע מזויף אחד בסרטם החדש של האחים הבלגים, ז'אן-פייר ולוק דארדן, "אימהות צעירות" (Jeunes mères). זה לא מפתיע את מי שמכיר ואוהב את עבודותיהם שמחויבות לקולנוע חברתי-ריאליסטי שנדמה היום כאילו הוא שייך לזמן אחר. זהו קולנוע שנותר כפי שהיה כאשר התוודענו אליהם בסרטם זוכה דקל הזהב "רוזטה" (1999) – עוד לפני כן הוצג בישראל סרטם "ההבטחה" שלא השתהה על המסכים. סיפורים מהחצר האחורית של הבורגנות האירופית, מובאים באמצעות מצלמה אחוזה ביד וללא ליווי מוזיקלי, מבוצעים לרוב בידי שחקנים לא מקצועיים, ומתרחשים באתרים אמיתיים. ניאו-ניאו ריאליזם. זהו סגנון שלא משתנה, והסכנה כאילו כל סרט חדש של האחים הוא צפוי כקודמו – כמו גם זכייה שלהם באיזשהו פרס בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן שהם ממשתתפיה הקבועים – בהחלט אורבת למי שמצפה למשהו אחר. האם האחים דארדן פועלים על טייס אוטומטי? כמה משמח שהתשובה היא לא. לבבותיהם נמצאים שם, יחד עם הגיבורים שלהם, וגם אם התחושה היא שסרטיהם האחרונים חסרים את הממד האתי שהיה ל"רוזטה", "ההבטחה" או "הבן" – עדיין הם יוצרים מתוך כנות נדירה בקולנוע העולמי היום.
"אימהות צעירות" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
קשה להישאר אדיש מול סצנה שבה אם מתכחשת לבתה הלא רצויה, או אחרת שבה אם צעירה מוסרת את תינוקה לאימוץ. האחים דארדן פוסעים בשדות המוקשים הרגשיים האלה מבלי למעוד לתהומות המניפולציה הזולה או להשמיע איזשהו צליל אמוציונלי צורם. אפשר לטעון שהם מיומנים בכך, אולי מיומנים מדי, אולי כי היינו רוצים לראות אותם עושים משהו אחר, צפוי פחות; אבל שוב ושוב במהלך "אימהות צעירות" הם מזכירים לנו שישנם אזורי (אי) נוחות שאי אפשר לנטוש אותם, גם אם לפעמים נדמה שהתוצאה מוותרת על מורכבות לטובת אלמנטים דידקטיים.
כמתבקש משמו, "אימהות צעירות" עוסק בחמש נערות-נשים ממעמד הפועלים שהרו וילדו ועתה הן מטופלות במעון בעיר לייז', שבו עוזרות להם עובדות סוציאליות ואחיות לגדל את התינוקות בני יומם. לכל אחת מהן יש סיפור רקע: ג'סיקה (באבט ורביק) מעולם לא פגשה את אמה הביולוגית שמסרה אותה לאימוץ עם לידתה. עתה, כאשר היא עצמה עומדת ללדת תינוק שאביו מתכחש לו, היא מבקשת להכיר סופסוף את אמה; פרלה (לוסי לורל) ננטשת על ידי אבי תינוקה ומנסה למצוא עזרה אצל אחותה למחצה; אריאן בת ה-15 (ג'אנינה האלוי פוקאן) מתקשה להיעתר לבקשותיה של אמה הביולוגית לשמור את תינוקה. האם אינה מתפקדת, בעצמה היא ילדה-אישה שחיה עם גבר אלים, ואריאן בוחרת למסור את התינוקת לאימוץ; ז'ולי (אלזה הובן) הצליחה להיגמל מסמים ונראה שדרכה לייצר תא משפחתי מאושר עם בן זוגה סלולה, אבל גם היא תגלה שהעניינים אינם כה פשוטים; וישנה גם נאימה (סמיה חילמי) שסיפורה הוא השולי ביותר, אולי משום שזהו סיפור הצלחה: היא מתעתדת לעזוב את המעון יחד עם תינוקה, וגם מבטיחה לעצמה עבודה כפקחית כרטיסים ברכבת.
"אימהות צעירות" (שזיכה אשתקד את יוצריו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) הוא סרט חריג בפילמוגרפיה של האחים בכך שהוא מגולל מספר סיפורים ולא אחד. זוהי הכרעה משמעותית משום שהיא יותר "מסמנת" את הסיפורים מאשר מאפשרת העמקה בהם. כך, למשל, סיפורה של נאימה נותר אגבי – אין לנו מושג מה היא עשתה "נכון" שמאפשר לה עתה יציאה לחיים חדשים ומהו סיפור הרקע שלה. גם הדרך שבה בוחרים האחים דארדן לפתור את סיפורם של ז'ולי ובן זוגה נדמית כמעט אופטימית מדי. הנה, ישנה מעידה ולאחריה הדברים שבים למסלולם. בעיקר אמורים הדברים בניסיונותיה של ג'סיקה לפגוש את אמה הביולוגית. זהו סיפור של נטישה אכזרית שבצדו כמיהה נואשת לחיבוק של אם – אבל בהיעדר רקע הולם לסיפורה של האם, אנו נותרים עם תחושה שלפנינו דמות שנסיבות חייה מצריכות הנמקה והרחבה. האמנם מעשה אימהות הוא סימן לבנות? האם הצעירה שננטשה בינקותה מוצאת עצמה בסיטואציה דומה מול הבת שהיא עומדת ללדת? האם גם היא תנטוש?
זהו סרט על נטישה, אבל גם על מה זו הורות, ובעיקר – על תחושה נוראה של אשמה. אימהות צעירות שמתמודדות מול האשמות על שלא ביצעו הפלה כשעוד היה אפשר. אלה הם חלקיו העזים של הסרט, משום שתחושת אשמה היא חלק בלתי נפרד מסרטיהם הטובים ביותר של האחים, עוד מ"ההבטחה" (1996), שבו נער מוכה רגשי אשמה מתמודד עם ההבטחה שנתן לפועל אפריקאי לא חוקי שנפל אל מותו. אבל סרטם הנוכחי מזכיר גם את "הילד" (2005) שהעניק להם את דקל הזהב השני בקריירה שלהם (האחים דארדן הם בין יוצרי הסרטים הבודדים שזכו פעמיים בפרס הנכסף) וגיבורו הוא עבריין צעיר שמתקשה להתמודד עם אבהותו הטריה והוא מוכר את התינוק שנולד לו ולחברתו בשוק השחור. הסצנה שבה ז'ולי והחבר שלה (ג'ף ג'קובס) רוכבים על הווספה שלו ומפנטזים על עתידם מזכירה תמונה דומה מהסרט ההוא – כמעט ואמרנו מחווה עצמית.
הסרט אינו נגוע בקדרות הנוצרית של סרטי מכבסות מגדלנה – "האחיות מגדלנה" או "דברים קטנים כאלה" – שתיארו את גורלן המר של נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואים באירלנד הקתולית. ההקשר, אחרי הכול, שונה בתכלית. אדרבא: זהו אחד מסרטיהם המוארים ביותר של האחים דארדן, כמעט כולו מתרחש באור יום, וגם כאשר אנחנו נתקלים באטימות אנושית – יוצרי הסרט מתעקשים שלא להפוך את סיפורי האימהות הצעירות לטרגדיה. בסופו של דבר הם מובילים אותו למקום של חמלה ואפילו גאולה. הייתם מדמיינים שתצאו מסרט כזה עם חיוך? חכו לסצנה הנפלאה החותמת אותו, ותראו איך זה קורה.
