אם יש מחשבה אחת שהיה קשה להתנער ממנה במהלך הופעתו של הזמר אדם למברט אמש היא שהיכל התרבות הוא כנראה לא המקום האידיאלי לקיום המופע. מי שמכיר קצת את הפרסונה המוזיקלית, יודע שהזמר מביא איתו אנרגיות גבוהות, מניירות של דיוות רוקנ'רול וארסנל ביצועים שדי מבאס לשבת לצליליהם. אבל המופע המתוכנן הועבר מהיכל מנורה לאולם המעונב, ואפילו שלמברט ניסה לטרוף את הבמה - בלי רקדנים וכשרוב הקהל נשאר לשבת - משהו באווירה נשאר די מאופק.
אדם למברט מבצע את We Are the Champions בהופעתו בהיכל התרבות בתל אביב
(צילום: עומר טסל)
רק לאחר שהמופע שארך כשעה הסתיים, ודקות אחדות אחרי שירד מהבמה הזמר האמריקאי חזר להדרן קצר אך מתבקש במיוחד, שנפתח בשאלה שרבים בטח חיכו לה לאורך ההופעה. "אתם בטח חושבים לעצמכם, מה עם קצת שירים של קווין?", למברט שאל בטיזינג אופייני. מה איתם, באמת? לפי המבטים המבולבלים לאורך הערב, נדמה שהרבה שישבו בקהל ציפו לקבל מופע שרובו מורכב משירי הלהקה - שהופיעה בפארק הירקון יחד עם הזמר ב-2016. מעין גרסה אינטימית של הדבר האמיתי. אבל זו לא הייתה מטרת הביקור הנוכחי, הפעם הזמר הגיע נטו כדי לחגוג את עצמו.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה
ויש לו לא מעט סיבות לחגוג. מאז שפרץ בעונה השמינית של "אמריקן איידול" ב-2008, למברט עבר כברת דרך לא קטנה. אם בזמנו סיימון קאוול חשב שהוא מוגזם, הזמר עשה קריירה מהמוגזמות הזו. כך גם אלבומו האחרון - High Drama - עמוס בשלל גרסאות כיסוי מגוונות; החל מבוני טיילר (Holding Out for a Hero), דרך סיה (ו-Chandelier, שמסיבה מסוימת נחתך מהסט-ליסט) ועד לשר עם Believe. מה המשותף בין כולם? העוצמות והגרנדיוזיות - בדיוק כמו שהוא אוהב.
את תוכנית הכישרונות הוא סיים רק במקום השני, והפסיד את המקום הראשון לקריס אלן, זמר שבחלוף השנים הספיק להיכנס לתהום הנשייה. קצרה היריעה מלמנות זמרים שהתחילו את דרכם בתחרות שירה ומאז מנסים להחיות את התנופה המוזיקלית שלהם אחרי שהתוכנית הסתיימה. אבל למזלו של למברט - אותו הכרטיס להוליווד שקיבל ב"אמריקן איידול" לא היה הצ'אנס האחרון שהוא קיבל - ב-2012 בראיין מיי ורוג'ר טיילור העניקו לו את מקומו של פרדי מרקורי בקווין. במובן מסוים זה כמו לזכות בכל הקופה.
אך למופע אמש, למברט כאמור הגיע לבדו, כשהוא מנסה ללא הצלחה לספר סיפור מקיף ואישי יותר. הוא עלה על הבמה לבוש בחליפה מנצנצת שכוללת מכנסי פדלפון וג'קט מסנוורים, ונדמה שהוא בא לטרוף. אבל את המופע הוא התחיל דווקא ברצף שירים לא מאוד מוכרים, ודילג ביניהם כמעט בלי לקחת אוויר. זה לא הפריע לקהל לעשות את דרכו במהירות לעבר הבמה - עד שאנשי האבטחה פיזרו אותם בהמשך. הקהל רקד לצלילי השיר הפותח - For Your Entertainment - משיריו הראשונים אך לא מהבולטים ביותר של הזמר, והשיר השלישי כבר צילצל מוכר יותר ברחבי האולם - גרסת הכיסוי ל-Sex On FIre של קינגס אוף ליאון, שאליו הקהל הצטרף בשירה, כשברקע מוקרן וידאו ארט מוזר למדי שמשלב קטעים מהקליפים של הזמר, צורות גיאומטריות ותצלומי טבע וחיות לכדי אווירה של מצגת פאוור-פוינט מתחילת שנות ה-2000.
למברט אפילו לא אומר שלום, הוא רק קופץ משיר לשיר, רוקד וזז בכריזמה סוחפת וגינונים של סופר-סטאר. אם זה היה פרק בתוכנית הכישרונות זה היה לגמרי מקבל ציון "עובר" - הוא ווקאליסט אדיר שנדמה שהשירה באה לו ממש בקלות, אין לו שום בעיה לזנק לצלילים גבוהים ולהתפרץ בפול ווליום. בביצוע של שירו If I Had You הוא נפתח קצת ולחץ ידיים למעריצים שנעמדו בקדמת הבמה לפני שאלה נאלצו לחזור למקומותיהם.
אדם למברט מבצע את West Coast, Believe ו-Another One Bites the Dust בהופעה בהיכל התרבות
(צילום: עומר טסל)
3 צפייה בגלריה
התקשורת היחידה עברה רק באמצעות הנוכחות הבימתית המרשימה שלו. אדם למברט
(צילום: מוטי קמחי)
"אני מצטער שהזיזו אתכם", אמר הזמר בהמשך למעריצים המאוכזבים, "זה בטח עניין של בטיחות, נכון?". האווירה שהתחילה להיבנות באולם נקטעה לצערו ולצערם, ואותן המילים היו מקסימום התקשורת המילולית שהייתה לזמר עם הקהל, הוא המעיט במילים ומלבד קריאות "תל אביב!" בודדות ושיתוף בשמחה שלו להיות כאן, לא שמענו ממנו יותר מדי לאורך הערב. התקשורת היחידה עברה רק באמצעות הנוכחות הבימתית המרשימה שלו במהלך הביצועים, אם בקריצות, בפרצופים ובריקוד.
על הבמה לצד למברט מלווה אותו להקה מצומצמת עם רוב נשי - גיטריסט, בסיסטית, קלידנית והפתעה - מתופפת ישראלית בשם נועה קאהן. כשלמברט מציג אותה לקהל היא מתקבלת באהדה רבה. אבל אפילו שהלהקה המהודקת מלווה את למברט היטב, ונותנת לו לזרוח במקומות שבהם הוא יכול להתפוצץ (לפחות פעם-פעמיים בכל שיר, בכל זאת, אין לו ממש אמצע) משהו בתמהיל של המופע לוקה בחסר. אם בסופו של דבר זה מופע בידור, ולמברט רוצה לבדר - רקדנים היו יכולים להתאים בול לצידו.
עברו כ-15 שנים מאז השתתף בתוכנית, ואפילו אם נדמה שהוא התפתח ועל הבמה הוא משוחרר לחלוטין, ההופעה מרגישה קצת כמו לקט שירים ב"אמריקן איידול". רוב הביצועים לא מתעלים על גרסאות המקור, אלא מזמינים את הקהל לסוג של קריוקי חוצה עשורים. הקאבר לשירה של אן פיבלס I Can't Stand the Rain, שהיה אף מוכר יותר בגרסת הכיסוי של טינה טרנר שהלכה לעולמה בחודש שעבר, היה יכול להוביל לשיא רגשי שמתייחס ללכתה של הזמרת - אך נשאר כביצוע בלבד והתקבל בפיהוק יחסי, וכך גם גרסת הכיסוי ל-Do You Really Want to Hurt Me של קאלצ'ר קלאב - שלא מעוררת עניין רב.
יוצאי הדופן המוצלחים במסיבת הקריוקי הזו הם הקאבר הסקסי במיוחד ל-Closer של ניין אינץ' ניילז, הטיפול הרוקיסטי ב-West Coast של לנה דל ריי (שמחמיא במיוחד לקולו של למברט ולצלילים הגבוהים שאליהם הוא נוסק בפזמון) ובראשם - הביצוע של Belive של שר, השיר היחיד שלמברט מבצע עוד מימי השתתפותו בתחרות השירה, ושקיבל עדכון ברוח ימי הטיקטוק (כך לפחות לחשו לי באוזנייה) כשרכב על טרנד ויראלי של ביצוע שהעניק בתוכנית האירוח של ג'ימי פאלון ושינה את מילות הפזמון כך שיתאימו לשיר הילדים The Muffin Man.
לצידם היו כמובן שירים של למברט מכל הקריירה - הלהיט הגדול ביותר שלו, Whataya Want From Me (שנכתב במקור עבור אלבומה של הזמרת פינק), שהמעריצות שמחו מאוד לשמוע, וגם Ghost Town שהפך את היכל התרבות לקלאב ולו רק לכמה דקות. אבל יתר הביצועים לשירים מאלבומיו הצליחו לסחוף רק את המעריצים האדוקים, ככה זה כשהכישרון הגדול ביותר של למברט הוא יכולותיו כמבצע ופחות כיוצר.
אבל כאמור, הרגעים הטובים ביותר בהופעה הגיעו בסופה - בהדרן של שלושה ביצועים משירי קווין: Another One Bites the Dust, Stone Cold Crazy ו-We Are the Champions שחתם את המופע, בעוד למברט אוחז בדגל גאווה שעליו מגן דויד. נדמה שרבים האמינו שלמברט יבצע יותר שירים של קווין וגם המרנצ'נדייז שנמכר במקום הטעה אותם. מסיבת השירה בציבור שמדלגת בין תקופות וסגנונות נחתמה עם הגדול מכולם - לא למברט - מחילה - אלא ברוחו של פרדי מרקורי, כמובן. הזמר האמריקאי עם הקול הענק והנוכחות הבימתית המצוינת ממלא היטב את מקומו.
