"אמונה אפלה" (Hokum) הוא סרט האימה הפולקלוריסטי השלישי של הבמאי-תסריטאי האירי דמיאן מק'ארתי, וכבר אפשר להצביע על סגנון אישי וייחודי. ראשית, סרטיו מתרחשים בבית מבודד באזור כפרי באירלנד, והם ספוגים באווירה של אגדה עממית על-טבעית; שנית, הם מבוססים על עריכה מפותלת שמערבבת בין התרחשויות בהווה ובעבר; ושלישית, הם מעמידים במרכזם גברים צעירים בתפקידים שמזוהים בדרך כלל עם נשים. סרטו הקודם, Oddity, מ-2024 גולל מעין תעלומה בלשית שמובילה אל בית רדוף שבו משתכנת מדיום עיוורת במטרה לגלות מי רצח את אחותה; סרטו הראשון, Caveat (2020) העמיד במרכזו גבר מעורער הנשלח להשגיח על אישה צעירה המתגוררת על אי בודד. בקיצור, הבית הוא לא מקום לשאוף אליו בסרטיו של מק'ארתי.
"אמונה אפלה" - טריילר
( באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מה שעוד מאפיין את סרטיו של מק'ארתי הוא רגש אשמה שרודף את גיבוריו, מה שהופך אותם לדמויות לא ממש סימפטיות. קחו, למשל, את גיבור סרטו הנוכחי, סופר מריר ואלכוהוליסט שנמצא במחסום כתיבה סביב הספר החותם טרילוגיה פרי עטו שעניינה קונקיסטאדור ספרדי שמוצא עצמו אבוד בלב המדבר, קצת כמו הסופר עצמו בחייו. מסיבה הקשורה באשמה על מות אמו כשהיה עוד ילד (הסיבה הזו מנסה לשלב בסרט שיח אקטואלי שאת טיבו לא נחשוף, אבל אם צפיתם בינתיים בסרט "הדרמה" – הנה רמז), הסופר מחליט לנסוע לאירלנד, ליתר דיוק למלון קטן הנמצא באזור המבודד בו נהגו הוריו המנוחים לנפוש. כל מי שקרא וצפה ב"הניצוץ" יודע שמלונות הממוקמים באזורים האלה הם לא בדיוק הבטחה לריטריט כתיבה מוצלח – בעיקר כשגם במלון הזה ישנו חדר, סוויטה ליתר דיוק, סוויטת ירח הדבש לא פחות, שהכניסה אליו אסורה מסיבות שמי שמבקש לברר אותם מוצא עצמו מתחרט.
אז הסופר הזה – מגלם אותו אדם סקוט מ"ניתוק" – מגיע לאותו מלון ושם הוא נתקל בכמה טיפוסים מוזרים, מהסוג שאתה מצפה למצוא באזורים כפריים באירלנד, ודאי בסרט של מק'ארתי. ישנו הבל-בוי של המלון (וויל או'קונל) שמתברר כאחד ממעריציו, אבל הסופר המגעיל שלנו לא זו בלבד שמזלזל באספירציות היצירתיות שלו, אלא אפילו גורם לו כאב פיזי – סתם כי הוא במצב רוח מזופת. ישנה הברמנית (פלורנס אורדש) שמספרת לו איזה סיפור על אודות מכשפה, אלא מי עוד, שמתגוררת בסוויטה האסורה לכניסה. וישנו גם תימהוני הכרחי (דייויד ווילמוט) המתגורר בקרוואן ביער ונוהג לשתות חלב מעורב עם טריות הזיה – וזוהי רשימה חלקית בלבד של טיפוסים שלא בדיוק הופכים את השהות במלון לרגועה.
2 צפייה בגלריה
מתערער בדרך שהופכת אותו למי שהוא ספק קורבן-ספק מושיע. מתוך "אמונה אפלה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מה שיפה ב"אמונה אפלה" זה שדמותו של הסופר מקבלת לפתע תפנית לא צפויה. שלא כמו ג'ק ניקולסון בסרט שמשמש לו השראה, הסופר בסרט הזה מתערער בדרך שהופכת אותו למי שהוא ספק קורבן-ספק מושיע. נציין רק שחלקו השני של הסרט מוצא אותו בדיוק במקום שבו הוא לא אמור היה להיות, וכמו בסרטיו הקודמים, והמוצלחים, של מק'ארתי – העל-טבעי וההזייה מעצבים כמה רגעים מעוררי אימה אמיתית. מחילות תת-קרקעיות, מעלית לגיהינום ופולחן עתיק – כל אלה הם חומריו של הסרט הזה שמתחבר לעיסוקו הקבוע של מק'ארתי באימה מבוססת סיפורי פולקלור (מהסוג המוכר מ"איש הקש" הקלאסי מ-1973).
בעולם שמעצבים סרטיו של מק'ארתי, הטובים הם האנשים היותר מוזרים בסביבה, ורוחות רפאים הם דבר כמעט מובן מאליו. מק'ארתי מכניס אותנו הפעם אל העולם שלו כבר מההתחלה באמצעות עיזים תחת השפעת פטריות הזיה שתוקפות את המכוניות בחניית המלון. ביום הגעתו של הסופר למקום מציינים את חג ההאלווין – אולי כעוד מחווה לסרט אימה איקוני. "אמונה אפלה" נחווה כסיפור רוחות ובלהות שמספרים בפאב אירי טיפוסי אחרי כמה פיינטים של בירה מקומית. הוא לא מנסה לחדש, גם לא לייצר פסיכולוגיזם מורכב של הדמות הראשית (אשמה לא פתורה תמיד עובדת), ולא להעמיק מעבר לעיצוב אפקטיבי של אווירה. כסרט אימה על-טבעי, הוא עושה את העבודה – וזה מה שחשוב.
2 צפייה בגלריה
כמה טיפוסים מוזרים, מהסוג שאתה מצפה למצוא באזורים כפריים באירלנד. מתוך "אמונה אפלה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אמונה אפלה" לוקח אותנו למקומות שמזוהים עם פחד קמאי וגם עם פסיכולוגיה בגרוש (ברור לנו שמחילות תת-קרקעיות הן גם אשמה מודחקת). אבל לזכותו של מק'ארתי ייאמר שזה לא אכפת לו. הסרט פשוט מסופר היטב – מה שאי אפשר לומר על ספרו ההולך ונכתב של הסופר, עם הקונקיסטאדור שמספק לסרט את חלקיו הפחות מוצלחים. זהו סיפור על טירוף ואכזריות שמן הסתם משקף את מה שעובר הסופר בחייו, ואולי שותפות הגורל שהוא יחווה עם הדמות הבדיונית, רק לא באמצע המדבר אלא במלון, אמורה לגאול גם את יצירתו מייסוריו. אם מק'ארתי מתייחס להיבטים האלה בסרטו ברצינות יתרה – זה לא ממש ניכר (וגם לא לגמרי אכפת).
בעיקר, "אמונה אפלה" שב ומזכיר עד כמה סרטי אימה לא צריכים להיות מקוריים במיוחד אם הם יודעים להפעיל אותנו כמו שצריך באמצעים סיפוריים בסיסיים ביותר. בתים רדופים יכולים לגרום לנו הנאה, לא משנה כמה פעמים נתקלנו בהם בסרטים, בהנחה שיש שם מישהו שיודע איך לגרום לזה לקרות.
