מקובל לפתוח כמעט כל דיון על הוליווד העכשווית בקינה מוכרת: כבר אין יותר כוכבי קולנוע. בו-הו. האולפנים, וזה ברור לעין כל, כבר לא בונים קריירות אלא מותגים; הקהל ברובו כבר לא מגיע בגלל סופרסטאר עתיר-כריזמה כזה או אחר אלא בשביל יקום קולנועי שבו מככבים כל מיני כריסים למיניהם, מאוונס ועד פראט. ואם בכל זאת מחפשים חריג, הכוכב ההוליוודי האחרון, השם שעולה שוב ושוב הוא טום קרוז - אולי השריד האחרון לעידן שבו שם מעל הכותרת הספיק כדי למכור כרטיסים. אבל האמת היא שזה לא לגמרי מדויק. אומנם תם עידן הכוכבים ההוליוודיים, בגדול, אבל עדיין יש לנו את ראיין גוסלינג. וזה לא מעט.
"פרויקט הייל מרי" החדש, אם טרם הספקתם לצפות באחד מהסרטים המהנים והמספקים ביותר של השנה עד כה (כי מלחמה וזה, אנחנו יודעים), הוא כמעט הצגת-יחיד של גוסלינג בן ה-45, להוציא כמה בני אנוש שתפקידם מוגבל, ובובה מקסימה של חייזר מקסים. בתפקידו כמדען שמוצא את עצמו מרחף בחלל במשימה לכאורה חסרת-סיכוי להציל את האנושות, גוסלינג ממלא את המסך בנוכחות שלו - חיונית, מצחיקה ומרגשת, וזאת למרות ההססנות וחוסר-הביטחון שמאפיינים את הדמות. ד"ר ריילנד גרייס שלו יכול היה להיות קצת בלתי נסבל - אבל הוא פשוט כובש, וזה לא מפתיע מכיוון שזו בדיוק הפרסונה הקולנועית שגוסלינג עיצב לעצמו במרוצת קריירה בת שני עשורים וחצי: כובשת.
"פרויקט הייל מרי" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
ושיהיה ברור - לא מדובר בכוכב במובן הישן והראוותני. גוסלינג לא נוכח בכל מקום, לא רודף פרויקטים בקצב מסחרר, לא מאכלס את מדורי הרכילות ולא מנסה להשתלט על הפריים בכוח. להיפך, חלק גדול מהקסם שלו נובע דווקא מהריסון וההקפדה בכל הנוגע לבחירת תפקידים ופרויקטים (אם כי בקרוב גם הוא יצטרף לזיכיון ענק, בסרט חדש של "מלחמת הכוכבים"). ובכל זאת, מבט על הקריירה שלו מגלה תבנית מעניינת ונבונה: שילוב בין בחירות אמנותיות מובהקות לבין נוכחות יציבה במיינסטרים. סרט כמו "דרייב" הפך אותו לאייקון של קולנוע מסוגנן ומינימליסטי, בעוד ש"ברבי" הוכיח שהוא יודע לגנוב את ההצגה גם בתוך מכונה תעשייתית משומנת היטב. ובתווך נמצאים פרויקטים כמו "האדם הראשון", שבהם הוא בוחר דווקא בהפנמה ובאיפוק במקום בהאדרה עצמית.
יש מי שיראו בקו המשחק הזה מגבלה - נטייה לחזור על אותה פרסונה שקטה, כמעט אטומה. אבל אפשר גם לקרוא זאת אחרת: כהבנה עמוקה של כוח מסך. גוסלינג לא ממלא את הדמויות שלו במחוות גדולות, אלא יוצר חלל שהצופה נכנס אליו. זו כריזמה שלא צועקת, אלא מושכת - סוג של מגנטיות שמסרבת להסביר את עצמה, ובדיוק בשל כך לא ממש צריכה לעשות זאת. הוא פשוט קול, ובין אם אתם מסכימים עם זה או לא, זה לא באמת משנה לו. מה שרק הופך אותו לקול יותר.
8 צפייה בגלריה
הצגת יחיד. כאילו, עם סוג של סלע מדבר. גוסלינג, מתוך "פרויקט הייל מרי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
וכאן אולי טמון ההבדל בין כוכבות של פעם לזו של היום. אם פעם כוכבים היו צריכים להיות גדולים מהחיים, גוסלינג מראה שכיום מספיק להיות מדויק ועקבי. לא לכפות נוכחות, אלא לאפשר לה להצטבר - מתפקיד לתפקיד, מבחירה לבחירה - עד שהיא הופכת למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו. וזה הזמן לציין עוד נדבך שגוסלינג גילה בעצמו במהלך השנים, והתגלה כחלק קריטי מהאפיל שלו: ההומור העצמי. בניגוד לקרוז, למשל, שרק בערוב הקריירה שלו הצליח לעשות זאת (תכלס, בתפקיד האורח המטורלל שלו ב"רעם טרופי") ועדיין לא ממש מפגין נכונות, גוסלינג משתעשע תדיר עם הפן הזה. התפקיד הנהדר של קן ב"ברבי" הוכיח זאת מעבר לכל ספק, אבל אם אתם זקוקים לתצוגת תכלית אמיתית, פנו לארבע הפעמים שבהם הנחה את "סאטרדיי נייט לייב" - כולן מרגעי השיא של התוכנית בעונות שבהן גוסלינג הופיע. המערכון ההיסטרי שלו כביוויס מ"ביוויס ובאטהד" כבר הפך, בשנה ומשהו, לקלאסיקת SNL מן המניין, והסרטון הקצר והכבר-איקוני שבו גוסלינג מאבד את זה בשל השימוש של יוצרי "אווטאר" בפונט "פפירוס" בפוסטר של הסרט - ובכן, הוא החיים עצמם.
לרגל ההתפעמות שלנו מגוסלינג, ולרגל "פרויקט הייל מרי", החלטנו לבחור את חמשת תפקידיו הגדולים של האיש. הסליחה עם מעריצי ומעריצות "היומן" (דרעק ניקולס-ספארקסי סנטימנטלי ומניפולטיבי), מעריצי "בלייד ראנר 2049" (שהמחיש כי דלות-הבעה איננה ערובה לגילום מיטבי של אנדרואיד) ומעריצי "הכפיל" (שלמרבה הצער הדגים כי יותר מדי "אני ראיין גוסלינג, תראו איזה מגניב אני" זה גם לא דבר חיובי במיוחד).
8 צפייה בגלריה
הוא גם הגיע לבוש ומאופר כך לפרמיירה של "הכפיל". אמיתי. גוסלינג הוא ביוויס, מייקי דיי הוא באטהד, מתוך "סאטרדיי נייט לייב"
(צילום: באדיבות yes)
דרייב (2011)
תכלס, זה הסרט שעשה לגוסלינג את הקריירה. לא רק בגלל שהפך ללהיט מפתיע (יותר מ-80 מיליון דולר בקופות על תקציב של כ-15 מיליון), אלא בגלל שגוסלינג סוף סוף הבליח בו ככוכב קולנוע אמיתי. זאת אומרת, היו קודם לכן את תפקיד הפריצה שלו ב"המאמין" (2001), וזה שהמס את לבבות הנערות ב"היומן" (2004), ותפקידים שזכו לשבחים ב"חצי נלסון" (2006), "לארס והנערה האמיתית" (2007) ו"בלו ולנטיין" (2010), כמו גם תפקיד שהראה לעולם את מיליארד הריבועים שלו ב"טיפש, מאוהב, מטורף" (2011) - אבל "דרייב" הוא זה שהוכיח שגוסלינג מסוגל למלא את המסך ולמגנט את צופיו בעצם נוכחותו בלבד, גם מבלי להוציא מילה.
8 צפייה בגלריה
אה..אפשר את הג'קט? כשתסיים את מה שאתה עושה, כמובן. לא באנו להפריע. מתוך "דרייב"
(צילום: באדיבות yes)
האמת היא שגוסלינג מוציא כמה מילים פה ושם, בסרטו של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן, אבל מעט מאוד מהן. ולא לחינם: דמותו - מכונאי/פעלולן/נהג מילוט קשוח שמתחבר עם שכנתו ובנה הקט, ומסייע להם מול גנגסטרים אלימים שעימם הסתבכו בשל בעלה לשעבר של השכנה - היא יותר ארכיטיפ מאשר דמות עגולה ומנומקת. אנו לא יודעים את שמו של הנהג, לא יודעים דבר על עברו, ויודעים מעט מאוד מעבר לכך - פרט לכך שהוא מסוגל לאלימות מצמיתה כשהוא נדרש לעשות כן, שהוא מסוגל לגלות גם רוך כאשר הוא בא במגע עם השכנה ובנה, ושיש לו את אחד הג'קטים הנחשקים בתולדות הקולנוע. אבל גוסלינג טוען את הדמות המינימליסטית בכריזמה מקסימלית ותחושת סכנה מתמדת, ופשוט אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. כוכב נולד.
בלשים בע"מ (2016)
פה, בקומדיית הפשע הנוארית הנפלאה הזו שטרם זכתה לכבוד הראוי לה (ויום אחד תיחשב קלאסיקת-פשע פר אקסלנס, זכרו את המילים), גוסלינג הוכיח סופית, מעבר לכל ספק, שהוא ניחן בכישורים קומיים עילאיים. לא הזיק שאת הסרט כתב וביים שיין בלאק, אשף הבאדי-מוביז המשעשעים והאלימים (מ"נשק קטלני" ועד "קיס קיס באנג באנג"), שציוות פה את גוסלינג וראסל קרואו ומצא את השילוב המושלם. הראשון מגלם בלש פרטי דביל שפשוט לא מצליח לעשות כלום מבלי להיכשל, והשני הוא בריון אטום, גובה-כספים בשירות גורמים מפוקפקים. דרכיהם מצטלבות סביב החיפוש אחר כוכבת פורנו שנעלמה, ולמרות שמערכת היחסים הזו נפתחת באגרוף שקרואו שולח לפרצוף של גוסלינג, עד מהרה נוצרת ביניהם סוג של חברות מוזרה בדרכם לפתור את התעלומה. חברות שמתחזקת עם נוכחותה של בתו המתוקה של גוסלינג בסרט, בגילומה של אנגאורי רייס, שהופכת לרקמה המחברת בין שני הטמבלים המאצ'ואיסטים.
גוסלינג מקסים פה מכדי מילים, בסרט הכה אלמור לנארדי הזה - לא דבר של מה בכך, ביחס לעובדה שכאמור, הוא מגלם אידיוט מדופלם. אבל הסוד האמיתי טמון בכימיה שלו עם קרואו - שתחילה מביא לפה את הברוטליות של דמותו מתפקיד הפריצה שלו ב"סודות אל איי" (1997), אבל הופך לסוג של דובי מתוק ככל שהסיפור מתקדם. והכי חשוב? כבר אמרנו: גוסלינג מתגלה פה כקומיקאי מחונן, ומצטיין במיוחד בקטעי הסלפסטיק האלים שהיוצר בלאק כה מחבב. בהמשך הדרך, הוא ישכלל את היכולות הללו ויהפוך אותן לחלק בלתי-נפרד מהפרסונה הקולנועית הכובשת שלו.
לה לה לנד (2016)
תחילה, לדל"פ שאיננו דל"פי במיוחד: ראיין גוסלינג לא ממש יודע לשיר. הוא גם לא ממש יודע לרקוד, מסתבר, אבל שתי המגבלות הללו בהחלט לא הפריעו לו לככב במיוזיקל המשובב של דמיאן שאזל, "לה לה לנד", שהפך לאחד הסרטים הרווחיים והמדוברים ביותר ב-2016, וחיזק את מעמדו הסופרסטארי של גוסלינג עם מועמדות שנייה לאוסקר (אחרי המועמדות שקיבל בעקבות "חצי נלסון" מ-2006). דעה כן פופולרית, עם זאת, היא שאמה סטון היא הכוכבת האמיתית של הסרט המשובח הזה - או לכל הפחות, שהכימיה בינה ובין גוסלינג היא שעושה זאת, יחד עם הקולנוע המרהיב של שאזל. אבל מה לעשות שזוהי טעות, בחלקה.
גוסלינג - בתפקידו כמוזיקאי בשם סבסטיאן, שמתפשר על הקריירה שלו כדי ליצור יציבות בקשר שלו עם מיה (סטון), אך מבין שייתכן שההגשמה העצמית שלו לאו דווקא יכולה לדור בכפיפה אחת עם הזוגיות הזו - הוא עושה עבודה פשוט מעולה. ציני, מריר לעיתים, אך גם חם וכן, הוא מעצב דמות מורכבת, עתירת-תשוקה ועתירת-ניואנסים, שלגמרי הייתה צריכה לזכות אותו ביותר הכרה ואותות כבוד. סטון זכתה באוסקר על תפקידה, אבל גוסלינג הפסיד לקייסי פאקינג אפלק שזכה על תפקידו העגמומי ב"מנצ'סטר ליד הים" (הזוכה האמיתי, אגב, אמור היה להיות ויגו מורטנסן על תפקידו המרגש ב"קפטן פנטסטיק", אבל עזבו, התגברנו על זה).
האדם הראשון (2018)
יש כאלה שלא ממש חיבבו את תצוגת המשחק המאופקת, השקטה והמרוחקת של גוסלינג ב"האדם הראשון" - הפנייה החדה של הבמאי דמיאן שאזל ממחוזות המיוזיקל לסוגת הביופיק הרציני, כאן עם סיפורו של האיש הראשון על הירח, האסטרונאוט ניל ארמסטרונג. כל אותם תארים - מאופקת, שקטה ומרוחקת - שימשו קרדום בידיהם של ההייטרים, אלא שזו בדיוק הייתה הנקודה. ארמסטרונג חווה טרגדיה נוראית (מות בתו בת השנתיים מסרטן), ובצר לו פונה להשקיע את כל מרצו ויכולותיו במשימה מסוכנת שנראית תחילה בלתי-אפשרית. המטרה? בריחה. בריחה מהייגון האישי שלו, אם אפשר אז מחוץ לגבולות כדור הארץ. מה רציתם, שהוא ייצא במחול?
וגוסלינג פשוט מעולה בתפקיד הבעייתי הזה; בעייתי משום שגיבור אמור לעורר הזדהות, על פי רוב, אבל ארמסטרונג של גוסלינג ושל שאזל איננו גיבור מהסוג הזה. הקונפליקטים שלו פנימיים ברובם, ולא פשוט להחצין תכונות כמו קור-רוח, מיומנות, תושייה ואומץ-לב, שבכולם ניחן האסטרונאוט המיוסר שהוא מגלם. ועדיין הוא מצליח, וטוען את הדמות המורכבת במכמני רגש שמציצים מעת לעת, באופן מדוד, ומספרים את מה שהוא עובר. זה פשוט פשע שגוסלינג לא היה מועמד לאוסקר על התפקיד שלו בסרט הזה. את כל מה שאתם צריכים לדעת על הפשע הנ"ל, אגב, אפשר לסכם בכך שהזוכה באוסקר השחקן הטוב ביותר באותה השנה היה רמי מאלק, על מלאכת החיקוי דלת-ההשראה שלו כפרדי מרקורי ב"רפסודיה בוהמית". בוז.
ברבי (2023)
אם תשאלו את רוב האנשים שתיעבו את "ברבי", המגה-להיט של מרגו רובי וגרטה גרוויג מ-2023, מה הייתה קרן האור היחידה בסרט הצפוי והמשמים הזה (איפה עומד כותב שורות אלו ביחס לתרמית ההייפ הזו, כבר הבנתם) - רבים מהם יענו במילה אחת ויחידה: קן. כן, קן, העזר-כנגדה של ברבי/רובי, בגילומו של גוסלינג, שממקסם פה את היכולות הקומיות שלו והופך לקרן-האור הבלעדית של הסרט - בתפקיד שמנצל היטב את הגוף המסותת שלו, פלוס העיניים המעט-מתות, פלוס היעדר-ההבעה ששכלל ב"דרייב". במילים אחרות, להוציא את הריבועים בבטן, גוסלינג משתמש פה דווקא במינוסים שלו כשחקן לצרכים קומיים, כשהוא מפגין הומור עצמי מפותח וטיימינג מרשים. אבל הכי מרשים פה, מלבד הנכונות הנלהבת של גוסלינג להפוך את עצמו לפאנץ', הוא האופן שבו גוסלינג מצליח איכשהו ליצור אמפתיה לאידיוט-הפלסטיק שהוא מגלם.
איכשהו, קן הופך לפייבוריט שלך - קורבן של התלות המוחלטת שלו בברבי, ללא זהות עצמאית שאינה קשורה בה, ועם רצון עז להפוך את עצמו למשהו מעבר לזה. באופן כמעט ניסי, גוסלינג מעצב דמות נוגעת ללב בסרט פארודי ומלאכותי במפגיע, עדות לכישרון שלו כשחקן ולכריזמה המדבקת שניחן בה. כן, אפילו כשקן עובר לעולם האמיתי ומסגל לעצמו גינונים דוחים כמיטב מסורת המנוספרה. אפילו אז, כשקן הופך לאנדרו טייט, הזיק ההומוריסטי והמודעות העצמית של גוסלינג שומרים אותו אנושי. ועוד לא נדרשנו לנאמבר המהמם I'm Just Ken, ההיילייט המובהק של "ברבי", שגוסלינג שחזר גם בטקס האוסקר של אותה שנה. אז הנה, תיהנו:
