לפני שמתחילים לעסוק בפרק הרביעי בסדרת סרטי "ברידג'ט ג'ונס" צריך להכיר בהצלחה הייחודית של הסדרה המבוססת על ספריה של הלן פילדינג. העיבוד הקולנועי "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" יצא ב-2001 ולווה בעיבודים לספרי ההמשך "ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים" (2004), ו"ברידג'ט ג'ונס בייבי" (2016). בערכים מתואמי אינפלציה שלושת הסרטים הרוויחו יחד 1.3 מיליארד דולר - סכום שנשמע לא מרשים ביחס לבלוקבאסטרים משופעי אפקטים מיוחדים, אבל רחוק מלהיות מובן מאליו כשמדובר בקומדיה רומנטית עם גיבורה שהגיל שלה נע בין 32 (בראשון) ל-43 (בשלישי).
ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק - טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כעת מגיע החלק הרביעי, עיבוד לספר מ-2013 "ברידג'ט ג'ונס משוגעת על הבחור" – כך הוא תורגם כשיצא בעברית ב-2015 באופן התואם את השם המקורי Bridget Jones: Mad About the Boy. לעומת זאת, בהפצה של הסרט היו קצת יותר יצירתיים ונתנו את השם "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק". אני מניח שצריך להודות למתרגם על שהתאפק ולא בחר ב"ברידג'ט ג'ונס: ממשיכה לסחוב בעלייה" או "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת להשתרלל".
סרטי ברידג'ט ג'ונס הם יוצאי דופן בתוך המסגרת הז'אנרית של הקומדיה הרומנטית. במרכזם גיבורה נשית - בגילומה של רנה זלווגר - שהסרטים משתדלים לחלוב את פגמיה למטרות קומיות. המשקל העודף של הגיבורה היה מקור ללא מעט התייחסויות, בהפרזה הנובעת מקבוצת הייחוס של סטנדרטים לא-מציאותיים של הגוף הנשי. בסרט הנוכחי, כשהגיבורה כבר בת 51, אלו פחות חרדות של משקל ויותר חרדות הקשורות לאטרקטיביות של הגוף בגיל זה, במיוחד כשהגיבורה "חוזרת לשוק" לאחר שנים בלי קשר רומנטי או סקס.
כדמות ברידג'ט ג'ונס מאופיינת כמי שתמיד תאמר את הדבר הלא נכון ברגע הלא מתאים, ומי שמגושמותה הפיזית מייצרת רגעי הומור סלפסטיק. בגבולות הטעם הטוב זה חביב ומשעשע, אך לעיתים נחצה הגבול בין הומור וביזוי. בתחילת הסרט השני (והירוד בסדרה) הגיבורה, שעובדת ככתבת טלוויזיה, צונחת לתוך דיר חזירים. בגדיה המלוכלכים והצילום הלוכד את צידה האחורי במצלמת הטלוויזיה יוצרים הקבלה בינה ובין החיות שמקיפות אותה.
למרות תקלות נקודתיות מסוג זה, זו עדיין סדרה שניכרת בה השליטה הנשית: מלבד הסופרת פילדינג, ישנה גם התסריטאית המתחלפת בצוות שכולל גם שני גברים, והבמאיות שרון מגווייר וביבן קידרון שאחראיות על שלושת הסרטים הראשונים. בסרט הרביעי פילדינג עצמה משמשת כתסריטאית (יחד עם התסריטאית אבי מורגן, והתסריטאי דן מייזר). למייקל נוריס, הבמאי-גבר הראשון של הסדרה, יש רקע נרחב בתיאטרון ובטלוויזיה, אך בקולנוע זהו רק סרטו השני. סרטו הקודם "לזלי היקרה" (2022) עסק באישה הרבה יותר בעייתית מברידג'ט ג'ונס, ועשה זאת במידת רגישות שסייעה לשחקנית אנדראה רייסבורו לקבל מועמדות לאוסקר. הנוכחות של גבר כבמאי לא הופכת את הסרט לפחות רגיש כלפי נשים או פחות מוצלח. נהפוך הוא: "חוזרת לשוק" הוא הסרט היחיד בסדרה שיש הצדקה אמיתית לקיומו מאז הסרט הראשון.
5 צפייה בגלריה
הסרט היחיד בסדרה שיש הצדקה אמיתית לקיומו מאז הסרט הראשון. מתוך "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק"
(צילום: טוליפ אנטרטיינמנט)
מקור ההשראה הבסיסי לעלילותיה של ברידג'ט ג'ונס הן גיבורות הספרים הרומנטיים של ג'יין אוסטן, והאופן שבו הן מחפשות אהבת אמת בתוך מערכת חברתית שבה חתונה היא תנאי להישרדות מעמדית. בסוף המילניום הקודם נשים התמודדו עם אתגרים שונים מאלו של אנגליה במאה ה-19, אבל גם השגת השילוב בין קריירה, חיים חברתיים ואהבת אמת אינה פשוטה.
סרטי ברידג'ט ג'ונס חריגים באופן שבו הם מערערים אלמנט יסוד בקומדיה הרומנטית. מטבעו הז'אנר נע לעבר אינטגרציה רגשית של הגיבורים, ולכן הרעיון של סרט המשך עם אותן דמויות הוא בגדר סתירה מהותית. אם הדמויות תמצאנה אהבה חדשה הדבר יערער את סוף הסרט הקודם. גם מחזוריות שבה הדמויות תיפרדנה רק כדי לחזור מערערת את אידיאת האיחוד הנצחי, שלא לדבר על תבנית שחזרתה הצפויה עשויה לייגע את הצופים.
5 צפייה בגלריה
חריגים באופן שבו הם מערערים אלמנט יסוד בקומדיה הרומנטית. מתוך "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק"
(צילום: טוליפ אנטרטיינמנט)
בסרט הראשון הגיבורה בחרה את מארק דארסי (קולין פירת') עורך הדין המתמחה בזכויות אדם, על פני העורך בעיתון והבוס החלקלק דניאל קלובר (יו גרנט). בסרט השני, שעלילתו מתרחשת חודשים ספורים לאחר הראשון, היא נפרדת מדארסי, כמעט ומתפתה שוב לקלובר, אבל חוזרת לדארסי אחרי שהוא מציל אותה מהכלא התאילנדי. הסרט השלישי מתרחש 11 שנים מאוחר יותר, כשבינתיים דארסי נפרד מברידג'ט, התחתן, ושוב עומד לפני גירושים. קלובר נעלם בתאונת מטוס ולכן יצא מפרק ג' ומוחלף על ידי מיליארדר אמריקאי בשם ג'ק קוואנט (פטריק דמפסי). השאלה הגדולה של העלילה הייתה מי מהם, קוואנט או דארסי, אחראי לתינוק הגדל ברחמה של ג'ונס. בסוף זה כמובן דארסי. המחשבה שיהיה סרט רביעי של פרידה וחזרה לדארסי היא בלתי-מתקבלת על הדעת.
ובכן – אל חשש. הבעיה נפתרה. ב"חוזרת לשוק" אנו פוגשים את ג'ונס 5 שנים לאחר שדארסי נהרג בשליחות משפטית-הומניטרית בדארפור. היא מגדלת שני ילדים – ילד מבוגר יותר בשם בילי (קספר קנוף) שהוא גרסה מוקטנת של אביו המנוח, וילדה קטנה בשם מייבל (מילה ג'נקוביק). דניאל קלובר, שבסוף הסרט הקודם התגלה שנותר בחיים, הוא חבר אפלטוני ותיק של ברידג'ט. הוא לא יחזר אחריה אלא ינוצל לקו עלילתי משלים וחביב על תהליך ההתבגרות של אדם שחייו הוקדשו לרדיפה אחר נשים הצעירות.
חבריה של ברידג'ט דוחקים בה לסיים את תקופת האבל הממושכת ולחפש קשר. כמו בסרטים הקודמים היא תקבל שתי אופציות גבריות, כדי ששוב נוכל לתהות "מה הם מוצאים בה?". הראשון הוא צעיר חטוב בן 28 המכונה רוקסטר (ליאו וודול), שמתחיל לחזר אחריה לאחר שהוא מציל אותה ואת ילדיה מתקלת טיפוס על עץ בפארק. בהקשר זה "חוזרת לשוק" תורם לצונאמי של השנה האחרונה של סרטים וסדרות המושתתים על פער של עשורים בין אישה והגבר הצעיר ("הקיץ האחרון", "הרעיון שהוא אתה", "פרשה משפחתית", "בייביגירל", הסדרה "אהבה במרוקו" וכו').
השם המקורי "משוגעת על הבחור" מתייחס לסצנת מפתח שמהווה את שיא הפנטזיה הרומנטית של שיקום סקסואלי עם גבר צעיר. רוקסטר קופץ לתוך בריכה במהלך מסיבה יומולדת של חברה מבוגרת של ברידג'ט. הוא יוצא ממנה, בהפגנה של גוף צעיר ושרירי, רק כדי לנשק אותה מול עיניי חברותיה המתפעלות. כל זה מרפרר לפרסומת הקלאסית של ג'ינס ליוויס מ-1992, שבה דוגמן קופץ בין בריכות פרברים לצלילי הביצוע של דיינה וושינגטון לשיר Mad About the Boy. פרסומת שהייתה בעצמה ריפרור לסרט "השחיין" (1968) של פרנק פרי. כלומר, קהל היעד לאינטרטקסטואליות הזו הן בנות דור ה-X (ילידות 1965-80).
הגבר השני שמשמש כפוטנציאל רומנטי הוא המורה המסור של ילדיה הקרוי מר וולאקר (צ'ואיטל אג'יופור), גם הוא צעיר מג'ונס בכמה שנים, אך לא באופן סנסציוני. הוא זה שממשיך את התפקיד של דארסי בתור המאופק והנבון שמוצב כעד לשטויות שעושה ופולטת הגיבורה. כנראה שזה מה שצריך כדי שהגברים הרציניים יתאהבו בה. וולאקר מוכיח את עצמו כשידוך איכותי באופן שבו הוא מסייע לבילי להתמודד עם השאלות הרגשיות והמטפיזיות של מות אביו.
יותר מכל סרט אחר בסדרה "חוזרת לשוק" מנסה לשלב בין הומור ורגעים סוחטי דמעות. יש הופעות אורח של כל הדמויות שהופיעו בסרטים קודמים, כולל דארסי המנוח. בשונה מהפרק השני והשלישי, התהליך שעוברת הגיבורה הוא בעל תוכן משמעותי יותר, והכישרונות המעורבים בכתיבה בימוי ומשחק הופכים את "חוזרת לשוק" למאוד ראוי לצפייה עבור מי שחיבבו את הסרטים הקודמים. יש לא מעט מניפולציות רגשיות, וסוף שהזכיר לי את הגודש המניפולטיבי בסיום של "אלו חיים נפלאים" (1946) של פרנק קפרה, אבל במכלול יש איזון מתקבל על הדעת בין רגש והומור.
כמובן שהפיל הגדול בחדר הוא ההופעה של רנה זלווגר. באופן אישי יש לי מעט מאוד סבלנות למבטא המתאמץ, למצמוצים ולהבעות המוגזמות (נראה שכל אלו החריפו מאז הסרטים הקודמים) - ובכל זאת נהניתי. על אחת כמה וכמה אלו שאהבו את הסרטים הקודמים (לפחות את הסרט הראשון של הסדרה), ושמפיקים הנאה רבה יותר מהמשחק של זלווגר, לא יצטערו על הבחירה לצפות בו. בכל זאת עשינו כברת דרך של 24 שנים בחיינו מאז הסרט הראשון ו-21 שנים בחיי הדמות.
