אחרי שצץ מאנונימיות כקולנוען וזכה באוסקר על יצירת המופת "הבן של שאול" שעלילתה מתחוללת באושוויץ, לאסלו נמש ההונגרי חוזר עם סרט חדש - "יתום" (Orphan), שגם הוא עוסק בזהות יהודית באירופה ההפכפכה של המאה ה-20. שתי הדרמות ההיסטוריות הללו - האחת מתחוללת במהלך השואה, והשנייה תחת משטר השליט הקומוניסטי ההונגרי יאנוש קאדאר מהדהדות גם את קורות משפחתו וחייו האישיים. "גדלתי בתוך הרוח של השואה של משפחתי", אומר הבמאי בן ה-48, שאביו אנדרס ילש נחשב ליוצר נועז, אשר היה הראשון להציף את סיפור גירוש יהודי הונגריה תחת שלטון הנאצים בסרטו "למה הוא לא היה שם?" (1993).
"אבא שלי אומר עד היום שהוא חייב את החיים שלו לאושוויץ - שזה דבר נורא דרמטי להגיד. בחוויה היהודית באירופה, איפה שרוב הזוועות קרו, הטראומות כאילו נערמו אחת על השנייה. והמשפחה שלי סבלה משני הצדדים, אז אני מרגיש שאני נושא את זה איתי. אני נושא את העצב, את הפצעים, וגם את הצמא לחופש. אני לא רוצה לעשות סרטים שאחרים יכולים לעשות, רק סרטים שאני חייב, ובסיפור הזה הרגשתי שאני יכול לצאת מעבר להיסטוריה האישית שלי ולהיכנס למשהו כמעט קדוש, ארכיטיפי".
"יתום" - שגם יפתח את פסטיבל הסרטים חיפה הקרוב - הוא סרטו השלישי של נמש, אחרי "שקיעה" שביים ב-2018 על אישה צעירה ערב מלחמת העולם הראשונה, שמעליו הוא מדלג כהמשך ישיר ל"הבן של שאול" - לפחות בכל הנוגע לעיסוק בזהות היהודית. יש זיקה עזה בין שני הסרטים, אולם שניהם עומדים ביחס הפוך זה מזה. ב"הבן של שאול" נמש מלווה את גיבור, איש זונדרקומנדו בגיהינום של אושוויץ, שנחוש להביא לקבורה את בנו המת ולהגיד עליו קדיש, גם אם לא ברור אם גופת הילד שבידו היא של בנו. ב"יתום" זהו הנער אנדור (בויטוריאן ברבש) שעומד במרכז העלילה, ומחפש אחר אביו הירש, שאותו מעולם לא הכיר. בימים שאחרי המרד ההונגרי הכושל בסובייטים ב-1956, הוא מפתח קשר עם דמות האב המדומיינת שלו דרך התרבות היהודית, המקרא והתפילות, ודוחה את המציאות האינטימית התמגבשת מול עיניו כשאימו מתרועעת עם גוי בשרני וגס.
"יתום" - טריילר
"אני מתעניין בדיכוי, בשני המובנים של המילה. הדיכוי הפוליטי, דיכוי של הפרט, וגם במובן הפסיכולוגי. ובסרט הזה זה איכשהו מתחבר ביחד", מסביר נמש את הגישה שאימץ, כשהוא מגולל את הסיפור דרך נקודת המבט של גיבורו הצעיר. "למה להראות טראומה דרך עיניים של ילד ולא של מבוגר? אולי כי אני בעצמי חוויתי משטר מדכא כשהייתי ילד. זה נוכח בתוכי. כשאתה ילד, לפחות אצלי, היה לי עולם כזה קסום, אבל הוא היה שזור באלימות. וזה יוצר תחושה מאוד מיוחדת. כשאתה מבוגר אתה מבין הרבה יותר, אתה יכול לנתח. אבל כילד אתה לא מסוגל להבין את כל התמונה. הטוב והרע משולבים ביחד, קשה להפריד. וזה מה שעניין אותי: להביא את הקהל למקום הזה של הילד. ידעתי שאני רוצה לספר את הסיפור מנקודת המבט של הילד, בצורה חווייתית. אבל לא רציתי שהקהל ישפוט, רציתי שהוא יהיה עד. וזה קבע את הדרך".
איך נקודת המבט של אנדור הצעיר מתחברת לחוויה שלך כילד בבודפשט?
"אני תוצר של משפחה פגועה. הורים גרושים. אז במובן מסוים אני מרגיש יתום. והרגשתי שגם הילד הזה יתום, כי הוא ננטש על ידי העולם. והרבה ילדים הם ככה - גם היום. לאו דווקא פיזית, אבל רגשית. הקשר הקדוש הזה בין הורים לילדים נשכח או מנוצל. אז בשבילי זה מתייחס לנטישה הרגשית של הדמות. האמא היא בעצם סבתא שלי. וידעתי שהיה לה חיים מאוד קשים. הבן הוא גם הדבר הכי חשוב שיש לה, וגם מעמסה מאוד כבדה. איך חיים עם הסתירה הזאת? רציתי לשלב את הסתירה הזאת בקשר שלהם כבר ברמת התסריט, וגם בבימוי. ניסיתי להכניס את המקום הזה של המתיקות, שהוא בעצם בלתי נפרד מהקשיחות שהם היו חייבים לפתח בשביל לשרוד".
כילד נמש גדל בצלו של אביו, אולם כיוצר התעצב בהשראתו של גדול קולנועני הונגריה, בלה טאר, לצדו עבד כעוזר במאי. אולם בעוד שסרטי המאסטר ידועים בהיותם על-זמניים, נמש משלב את סיפוריו בתקופות ובמקומות מזוהים מההיסטוריה. "כל סרט שאתה עושה היום נהיה היסטוריה עוד כמה שנים. ההיסטוריה נותנת נקודת מבט. אבל הסיפור האנושי נשאר אותו סיפור. גם אם הייתי עושה סרט עכשווי עם אייפון, הייתי מתעניין יותר באנשים מאשר במסכים", הוא אומר.
"אני חושב שתמיד היו סיפורים גדולים שחוזרים על עצמם בכל התרבויות. סיפורים אנושיים בסיסיים, ארכיטיפיים. בשבילי, הסרטים הכי גדולים הם אלה שמספרים מחדש את הסיפורים האלה. זה מה שמעניין אותי. לא ההערות של היוצר, אלא האנושיות. היום הקולנוע נהיה קצת כמו עיתונות. אבל קולנוע זה לא עיתונות. קולנוע צריך למצוא את הסיפורים האנושיים הגדולים: אב ובן, אם ובת, משפחה, שייכות. כל הטקסטים הגדולים מהתנ"ך, דרך המיתולוגיות, והאנתרופולוגיה, כולם בעצם חזרות על אותן אמיתות אנושיות בסיסיות. והקולנוע קצת זנח את זה. אלה הסיפורים שצריך לספר. הסיפורים הבסיסיים. ואם הוליווד כבר לא מספרת אותם - אז מישהו אחר חייב".
"פרופגנדה שנועדה להכחיד נוכחות יהודית"
הפער והמתח בין האינטרנט והקולנוע, הכאן ועכשיו מול ההיסטוריה, עליו מדבר נמש צץ בשיאו על רקע נאומו השנוי במחלוקת של ג'ונתן גלייזר לאחר זכייתו באוסקר הזר ב-2024 על "איזור העניין". הבמאי הבריטי המבריק קשר בין חווית האסון היהודי באושוויץ שתיאר בסרטו לבין שלילת קיומם האנושי של הפלסטינים בעזה, ועורר סערה בהוליווד. עצומות שונות הוחלפו בעד ונגד, אולם נמש היה זה שהתייצב באופן תקיף ומוצהר נגדו.
"הבמאי היה צריך לשתוק במקום לחשוף שאין לו הבנה של ההיסטוריה והכוחות שהחריבו את הציביליזציה, לפני או אחרי השואה", כתב נמש שעמד על אותה במה שמונה שנים לפני כן עם פסלון מוזהב בידו על "הבן של שאול", שהתסריט שלו פותח בחלקו במהלך חממת הקולנוע הבינלאומית של בית הספר סם שפיגל בירושלים, "לו היה מאמץ את האחריות שבאה עם סרט כזה, הוא לא היה נצמד לדפי המסרים שהוכתבו על ידי פרופגנדה שנועדה להכחיד, בסופו של דבר, כל נוכחות יהודית על פני כדור הארץ. זה מטריד במיוחד בעידן זה כשאנחנו מתקרבים לרמות שנאת יהודים שהייתה בתקופה ערב השואה, הפעם בדרך פרוגרסיבית טרנדית. היום, האפליה היחידה שלא רק נישאת אלא גם מעודדת היא אנטישמיות".
במהלך הריאיון שמתקיים במהלך פסטיבל טורונטו אחרי הדיווחים על עצומה חדשה מטעם ארגון "עובדי הקולנוע למען פלסטין", עליה חתומים בין השאר יורגוס לנתימוס, אמה סטון, חואקין פיניקס, וגם ג'ונתן גלייזר, ובה קריאות לחרם על מוסדות הקולנוע של ישראל ויוצריה. נמש עומד על דעתו שהקולנוענים והכוכבים הזוהרים פועלים מתוך גישה מוסרנית שאין לה דבר לידיעת תולדות הסכסוך והמצב בשטח. "אני מנסה להתרחק מהפוליטיקה של הקולנוע. אני לא מבין את המוסרנות הזאת של האינטרנט. אנשים שיושבים להם בנוחות, ובעודם שותים את הקפה שלהם, שופטים את העולם בלי לדעת עליו כלום. זה מין פוריטניות כזאת שאני לא מבין. רוצים לדבר על גיאופוליטיקה? בכיף. יש לי תואר בזה. תנו לי שעתיים ואני אדבר. אבל לא ב-30 שניות. אני רוצה שאמנים יעשו אמנות. לא פוליטיקה. פוליטיקאים כבר לא טובים בזה, אז למה שאמנים ינסו?", אומר הבמאי.
4 צפייה בגלריה
"אני רוצה שאמנים יעשו אמנות. לא פוליטיקה". ג'ונתן גלייזר
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
נמש, שנולד בבודפשט וגדל שם במקביל לשהות ארוכה בפריז (שם השלים את לימודיו ביחסים בינלאומיים), עשוי להתמודד שוב על האוסקר הזר, לאחר ש"יתום" נבחר לייצג את הונגריה במירוץ לפסלון. עם זאת, על כל איכויותיו, הסרט החדש אינו מטלטל, מצמרר ומרגש כמו "הבן של שאול" שעיצב מחדש את התחביר הקולנועי של שחזור השואה על המסך. חזיון שהטמיע את סביבת אושוויץ בחוויית צפייה אינטנסיבית ובלתי נלאית שלופתת את תודעת כל אחד מהצופים ומתנחל בנשמתם. מפתיע לגלות, שדווקא היוצר עצמו מתייחס לסרטו הראשון פורץ הדרך כיצירה בוסרית וגולמית. "הסרט הזה הוא גם מניפסט וגם יצירת ביכורים. יש דמות אחת, בלי אינטראקציות, בלי סיפור רקע. מאוד פשוט. וזה גם היתרון וגם החיסרון שלו", קובע נמש, וקובע כי "יתום" הוא סרט ביניים מושלם ומבטיח כי יצירתו הבאה תהייה ב"רמה של מומחה".
איך אפשר לעדכן מחדש את השפה הקולנוענית שלך, אחרי פריצת הדרך הראשונית שלך?
"השלב הבא הוא יותר מורכב. יותר דמויות, יותר אינטראקציות, שימוש אחר במרחב ובנקודת מבט. אני מתעניין בקולנוע חווייתי, באיך הזמן והמרחב מתחלקים בין הדמויות לקהל. כאן הילד נמצא בכל סצנה, בכל פריים. המצלמה לא עוזבת אותו. זו הייתה הלוגיקה. ובמקביל ניסיתי לבנות את נקודת המבט של העד. חספוס ומתיקות ביחד. הילד כל כך בתוך העולם שלו שהוא לא יכול להסביר אותו לאף אחד. ושם הוא הופך ליתום אמיתי, מנותק מהעולם. רק הקהל יכול להיות עד לו. וזה ככה גם בחיים. במצבים קשים, בקונפליקטים, בפרט כשהוא לרוב לבד. אף אחד לא יכול להבין אותו לגמרי. הכוח של הקולנוע הוא לאפשר לקהל להיות עד לאדם אחר במצב הזה".
