קשה להתווכח עם אלו שיטענו שסדרת סרטי "צעצוע של סיפור" הייתה צריכה להסתיים ב"צעצוע של סיפור 3" (2010). זו הייתה יכולה להיות פרידה מושלמת מוודי הקאובוי (תום הנקס), מסייר החלל באז שנות-אור (טים אלן) ומשאר חבריהם. בסרט הנהדר היה הכל: בדיחות מוצלחות, רגעים מרגשים, ואפילו ריגושי אימה כשהצעצועים היו כפסע מהשמדה. בסיום הייתה סגירת מעגל כשאנדי, הילד שהתבגר והגיע לגיל קולג', הוריש את צעצועיו לילדה בת חמש בשם בוני (סקרלט ספירס).
"צעצוע של סיפור 5" - טריילר
( באדיבות דיסני ישראל)
כשמדובר ברווחי תאגיד, במיוחד כשהתאגיד הוא דיסני, מגוחך לצפות לקטיעתה של סדרת סרטים כה מצליחה (החלק השלישי הרוויח כ-1.65 מיליארד דולר בערכי 2026). "צעצוע של סיפור 3" היה יכול להיות סיום מושלם, אבל, כמאמר הפתגם, "המושלם הוא האויב של הטוב", או במקרה זה "הטוב מאוד". גם אם "צעצוע של סיפור 4" (2019) היה קצת פחות טוב מקודמו, ו"צעצוע של סיפור 5" מפגין איכויות פחות או יותר דומות לחלק הרביעי, עדיין מדובר בסדרת הסרטים המוצלחת ביותר של פיקסאר. הן במלאכת המחשבת של האנימציה (שביצירתה הושקעו הפעם כ-250 מיליון דולר), הן בהומור והרגש שהדמויות מספקות, והן ביכולת לנסח רעיונות רלוונטיים עבור הצופים הצעירים והמבוגרים.
למרות שניתן לצפות בחלק הרביעי גם בלי לזכור את הסרטים הקודמים (בכל זאת חלפו 31 שנים מאז "צעצוע של סיפור"), יש בו לא מעט אלמנטים שמתבססים על עבר זה. סדרות סרטים פופולריות רבות עושות שימוש בריפרורים חנפניים ועצלים - חזרה על משפטים או על מחוות בדרך שאמורה להעניק רטט של עונג למעריצים. בסדרת "צעצוע של סיפור" הם מעניקים עומק לדמויות וליחסיהן. וכן, האירוניה ברורה, כי אלו דמויות אנימציה דיגיטלית בדמותם של צעצועים שזוכות לעומק שחסר ללא מעט גיבורי לייב אקשן.
כזכור, "צעצוע של סיפור 4" הסתיים כאשר וודי נפרד מהצעצועים ששייכים לילדה בוני. הוא בחר להתאחד עם אהובתו - רועת הכבשים בו פיפ (אנני פוטס), ובכך להפוך ל"צעצוע חופשי" שאינו כפוף לשירותו של ילד. את הנהגת חבורת הצעצועים הוא הוריש לקאבואית ג'סי (ג'ואן קיוזאק) וב"צעצוע של סיפור 5" היא מתפקדת כדמות הראשית. לא לדאוג, וודי יחזור במהלך הסרט וישתלב בהרפתקאות, גם אם יזכה לתוספת קרחת קטנה וכרס של גיל העמידה.
קשה לשכוח את סיפור הרקע של ג'סי כפי שהוצג ב"צעצוע של סיפור 2" (1999). על רקע השיר When She Loved Me קיבלנו מונטאז' שובר-לב על הבובה שננטשה על ידי הילדה המתבגרת אמילי. טראומת הנטישה ממשיכה להדהד בדמותה של ג'סי (ובמהלך העלילה תהיה סגירת מעגל יפה עם אותו אירוע בעברה של הדמות). אבל ב"צעצוע של סיפור 5" לא מדובר רק בסיפור הפרטי שלה אלא בסכנת הנטישה של כלל הצעצועים באשר הם.
בסרטי הסדרה הובהר פעם אחר פעם המחיר הרגשי שהצעצועים משלמים כשהם ננטשים. נטישות אלו נשאו עומק רגשי כשעוצבו בדרך מקבילה להתרחקות ופרידה במערכות יחסים אנושיות, ובמיוחד ביחסי הורים וילדיהם הגדלים. ב"צעצוע של סיפור 5" יש גם זווית חדשה: עיסוק בהשפעת נטישת הצעצועים על הילדים עצמם. האם בעולם של צעצועים דיגיטליים ורשתות חברתיות יש צורך בצעצועי פלסטיק ובד? מה המחיר של ילדות מול מסכים, שבה חברויות (או חברויות דמה) מתעצבות ברשתות חברתיות, ושבה מוכפף כוח הדמיון של הילד לאפליקציות?
הילדה בוני כבר בת שמונה. בתחילת הסרט היא משחקת בהתלהבות בצעצועיה. אנו נכנסים למרחב הדמיון של הילדה, שמעוצבת בסגנון אנימציה אורגני ונאיבי יותר מזה של "המציאות החיצונית". לא מעט טענות הועלו כלפי פיקסאר שאינם מעיזים לחרוג מהסגנון של אנימציה דיגיטלית מלוטשת לכדי שלמות. אבל החריגה מ"סגנון הבית" משתמשת כאן כהמחשה של מה שעשוי להיאבד בהשתעבדות של ילדים למסכים ואפליקציות. ייאמר מראש כי הסרט אינו חותר לעמדה פשטנית הפוסלת על הסף כל מכשיר דיגיטלי וכל אינטראקציה איתו. המסר של הסרט עוסק בניסיון לשלב ולאזן בין הישן והחדש, בדרך התואמת מסרים רגשיים מהסרטים הקודמים אודות חשיבות שיתוף פעולה, התגברות על טראומה, מציאת משמעות וצמיחה.
בוני הביישנית מגלה שבני גילה לועגים לה על הצעצועים המושנים שבהם היא ממשיכה לשחק. כדי להשתלב חברתית הוריה קונים לה "ליליפאד" - טאבלט ילדים עם מעטפת ירוקה דמוית צפרדע, עיניים מהבהבות למעלה ורגלים תואמות למטה. הטאבלט (בקולה של גרטה לי) מתגלה כדמות יהירה שמשוכנעת שהיא ממלאת את כל צרכיה של בוני והופכת את כל השאר הצעצועים למיותרים.
כעת הצעצועים הישנים מאוכסנים בגראז' בבית הוריה של בוני. ג'סי, והסוס הנאמן שלה Bullseye (השם מתורגם לעברית באופן משובש כ"עין השור" בעוד שהתרגום הנכון הוא "פגיעה בול") חומקים מהבית כדי ללוות את בוני למסיבת פיג'מות עם בנות גילה. אירוע שבו הבנות ישבו בדממה באותו חלל ויהיו שקועות במה שקורה על מסכי הטאבלטים שלהן במקום בתקשורת ישירה ומשחק משותף. יש פתרון לבדידות של בוני, אבל הוא לא מצוי בחברות דרך טאבלט.
בחזית הצעצועים, שהיא המרכזית בעלילת סרט, ג'סי מתחילה לשתף פעולה עם שלישיית צעצועים דיגיטליים זנוחים השייכים לתקופת הילדות מוקדמת של ילדה בשם בלייז (מיקאל אישל האריס). הבולט שבהם הוא מכשיר שמיועד לסייע בגמילה מחיתולים ושנקרא "סמארטי פנטס" (בעברית תורגם ל"חכם בלילה"). קונאן אובריאן מבצע דיבוב משעשע במיוחד של הדמות הסרקסטית אך שוחרת הטוב.
מבין עשרות דמויות הצעצועים שהצטברו מאז הסרט הראשון חלקן נכחו רק בסרט בודד, אבל רבים מהן ממשיכים להופיע בסרטים הבאים - כולל גם בנוכחי. נדרש מנגנון עלילתי שיצליח לבודד חלק גדול מהן כדי שהעלילה לא תאבד מיקוד. הדבר הטוב בכך הוא שזה מאפשר לדמויות משנה משעשעות לתת את "הקטע שלהן" בסצנות עם הדמויות הראשיות מבלי למצות את נוכחותן. בין אם אלו החזיר האם ורקס הטירנוזאורוס (מאז הסרט הראשון), שחקן התיאטרון היומרני "מר פריקליפנטס" ("מר קיפודי") (מהשלישי), או הפעלולן הקנדי "דיוק קאבום" (מהרביעי).
בחזית של באז שנות-אור יש המשך לסיפור האהבה המרומז בינו לבין ג'סי שהחל את צעדיו הראשונים לפני27 שנים. כעת הוא מחפש את ההזדמנות להציע לג'סי נישואים. אין מה לומר - הצעצועים לוקחים את הזמן שלהם. במקביל יש קו עלילתי הכולל 50 בובות מדגם מתקדם של באז שנות-אור שעושות את דרכן מהאי הבודד שבו המשלוח שלהם נפל, אל המקום בו יימצאו שאר דמויות הצעצועים. יש כאן מיחזור מסוים של סיטואציית הייסוד של באז שנות-אור כמי שחושב שהוא באמת סייר חלל, רק שהפעם זה בפלוגה שלמה. זהו קו עלילתי שקל להצביע עליו כעודף, אבל הוא מאפשר סצנת אקשן משוכללת בקליימקס של הסרט.
5 צפייה בגלריה
אקסיומה: אף פעם אין מספיק באז שנות אור. מתוך "צעצוע של סיפור 5"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
על בימוי הפרק מופקד אנדרו סטנטון - האדם שנוכחותו היצירתית בסדרת סרטי "צעצוע של סיפור" היא העקבית ביותר. סטנטון ביים ב-2008 את יצירת המופת "וול-E", את סרטי "מוצאים את נמו" (2003 ,2016) - ואת סרט הלייב אקשר השאפתני אך הכושל In the Blink of an Eye שיצא בתחילת 2026. סטנטון היה גם תסריטאי שותף לכל אחד מסרטי "צעצוע של סיפור", ואין מי שזוכר כמותו את ההיסטוריה של הדמויות. כאן הוא כותב ומביים יחד עם הבמאי.ת (מי שמזדהה בכינוי גוף נון-בינארי ברבים) מק'קנה האריס שזהו סרטם.ן הראשון כבמאי.ת. מי שקרא את המשפט האחרון ונכנס לכוננות ספיגה אנטי-ווקיסטית - יכול להירגע. בפיקסאר הפנימו שהם לא צריכים לקדם ערכים פרוגרסיביים שמעוררים תגובת-נגד שמרנית. במקום זאת הסרט מציע בידור מלוטש ומהנה, ומסרים ראויים לתשומת הלב של הצופים הצעירים והמבוגרים.
