מוריסי - Live At Earls Court
במרחק יריקה מהיכל התרבות בתל אביב, שמוריסי מכיר מצוין, פגע טיל שלקח איתו גם את מה שנשאר מהזיכרון מההופעה הנפלאה ההיא (ועוד כמה אחרות). באותו זמן בדיוק מוריסי היה במקום האהוב עליו - ממנו גם זורחת השמש - להנאתם של עשרות אלפים בלונדון, שהודו על מזלם הטוב ליפול על הופעה שלו שלא התבטלה (עניין שקורה לא מעט) ולהשתתף באורגיה של רחמים עצמיים מכל סיבה שהיא: לב שבור, בדידות אינסופית, אלף ואחד סוגי מיתות שמחכים לאנשים שאתה הכי אוהב בעולם. יש מקום לכולם וגם לאף אחד כי הבכיין אף פעם לא הולך יחף.
מוריסי, על כל חסרונותיו הרבים, הוא האכילה הרגשית של המלחמה בלי הקלוריות: התמסרות טוטאלית למקום בנפש שאין לו רצון ובטח שלא כוח להסביר את עצמו, לנמק, להצטדק. תנו לשבת בשקט ולתת לאזעקה האנושית לעלות ולרדת. הסמיתס, הסולו, קאברים, דם אירי, לב אנגלי, טיפוס בלתי - למי אכפת: תנו לפנטז שהאור לעולם אינו כבה בתוך החושך. עינב שיף
בק - Everybody's Gotta Learn Sometime
בלי ששמתם לב חלפו למעלה משש שנים מאז הפעם האחרונה שבה המוזיקאי בק השלים אלבום. מי שלאורך הניינטיז והעשור הראשון של שנות ה-2000 העמיד אלבומי מופת כמו Mutations ו-Sea Change, לא הצליח – או שאולי גם לא ממש ניסה – להשלים אלבום נוסף מאז Hyperspace, הלא מספיק אחיד.
המחסום הזה נשבר לאחרונה עם Everybody’s Gotta Learn Sometime, אלבום די קצר ובו שמונה שירים – חלקם קאברים ואחרים קטעים שנכתבו בעבר וטרם נחשפו. השיר הפותח, וזה שמעניק לאלבום את שמו, הוא הקאבר הנפלא של בק ל- Everybody’s Gotta Learn Sometime של הקורגיס מ-1980. הגרסה המהורהרת הזו כבר הופיעה בפסקול הסרט "שמש נצחית בראש צלול", אבל כשמדובר באחד הקאברים המבריקים שהוקלטו במילניום הנוכחי, לא חובה להיתפס לדקויות.
עוד באגף הקאברים אפשר למצוא ביצוע נטול קיטש ל-Can’t Help Falling in Love של אלביס פרסלי, וגם ל-Love של ג'ון לנון, שהשפיע לא מעט על הגישה הצינית-רומנטית של בק למוזיקה ולחיים. רגע מעניין נוסף נרשם כאן ב-Michelangelo Antonioni של הזמר הברזילאי קייטנו ולוזו. אמיר שוורץ
הילה רוח - "שחור זוהר"
בטח לא תופתעו לגלות שכשהילה רוח כתבה את המשפט: "אני אוהבת לחיות - אבל סובלת מזה" בשיר "תביאו יותר", היא התכוונה, בין היתר, למתח הזה בין הדברים היפים בחיים לבין איומים קיומיים שפוקדים אותנו אחת לכמה חודשים. ב"שחור זוהר", אלבומה הרביעי שיצא בשבוע שעבר, היא לוכדת את השהות המוטרפת שלנו כאן באופן הכי פוטוגני, מגניב ומעורר גיחוך: ב"אמאלה" היא בוחנת את כוח המשיכה המוזר שמשאיר אותה בישראל למרות כל הסכנות, בשיר הנושא היא מזכירה שהחיים מלאים באלתורים ועל הדרך עוזרת לנו לדמיין את הרגע שנחזור לשגרה אחרי כל הטרלול הזה ב"אולי זה נגמר".
אבל מה שיפה באמת באלבום, זה שגם בלי להמתיק אף כאפה בחסות המציאות ההאזנה ל"שחור זוהר" היא חוויה מאוד מנחמת ומחברת. בעזרת טקסטים חשופים ומדויקים עד כאב, הפקה משובחת וכוכבת אחת שמתווכת את כל הכאב הזה באופן מעורר הזדהות - היא יצרה פסקול תקופתי הכי אקטואלי שיש, כזה שכדאי ורצוי להאזין לו בלופים לפחות עד שזה יעבור. עומר טסל
מתי כספי, הפרברים, יוריק בן דוד, צילה דגן, יהודית רביץ, קורין אלאל - "ארץ טרופית יפה"
רגע לפני שהמציאות הישראלית שוב עברה משגרה לחירום התאבלנו על מותו של המוזיקאי הנהדר מתי כספי. הוא היה איש מלא סתירות, בעל אזורי נפש אפלים ומורכבים כמו הלחנים שלו לצד יכולות מוזיקליות עילאיות. בתוך הרפרטואר העשיר יש לכספי המון שירים שנכנסו לפסקול מלחמות ישראל כמו "מקום לדאגה" או "שיר היונה", אבל דווקא "אושר" ששר כחלק מפרויקט "ארץ טרופית יפה" מצליח בכל פעם מחדש לגעת עם המשפט הפותח "העצב אין לו סוף".
ובכלל, זה אלבום נהדר של שירים שתורגמו מפורטוגזית שם בוצעו במקור על ידי גדולי המוזיקה הברזילאית, אבל מרגישים כאילו הם מתאימים בדיוק לארץ הזאת. יחד עם כספי מככבים באלבום יהודית רביץ, קורין אלאל, צילה דגן, יוריק בן דוד והפרברים - ואם אתם רוצים להפוך את ההאזנה לחווית צפייה מקיפה - ביוטיוב תוכלו למצוא את ההקלטה של ההופעה החיה בקיבוץ ברור חיל שגרים בו עולים מברזיל, יחד עם הבטוקדה המקומית ורקדניות חובבות ששודרה במקור בערוץ הראשון. אושר. שירה נאות
שלומי שבן – חי בגימל בהיכל התרבות
על השאלה מדוע "חי בגימל בהיכל התרבות", אלבום ההופעה של שלומי שבן שהוקלט עם שלל אורחים בימי הקורונה, נאגד רק כעת, קצת קשה לענות. אך בדומה לימים ההם, גם עכשיו לצערנו אנחנו די צמודים לבתים למען בטחוננו. רבים מ-15 הקטעים המופיעים כאן מיטיבים להציג את היכולות הגבוהות של שבן כפסנתרן, אך לא כל הביצועים שומרים על רמת עניין זהה, מבחינת המשתתפים. קצת אחרי יוני רכטר עם "שיר אהבה סטנדרטי" ושלמה גרוניך עם "ציור", מגיעים שני שירים של שבן. המוצלח מביניהם הוא "מחר בעזרת השם" עם שולי רנד שנשמע כמו תפילה. לעומתו, "כשהיית איתי (את לא אהבת לרקוד)" המבוצע בדואט עם מארינה מקסימילאן סובל מהתלהבות יתר.
רגעים יפים נוספים הם הגרסה המרוסנת ל"זה רק געגוע" שבו מתארח שלום חנוך, ול"בגלל הלילה" עם חוה אלברשטיין, ששבן כבר תפקד בהצלחה כפסנתרן הבית שלה. אבל אם צריך לשים את האצבע על הרגע האחד שבו שבן זורח כפרשן של קלאסיקות, הוא נרשם בגרסה הרזה של ריקי גל ל"נערת הרוק", שרק מעצימה את הטקסט. אמיר שוורץ
דונה סאמר - Bad Girls
אין הרבה דברים שמחברים בין ימי הזוהר של דונה סאמר בסוף שנות ה-70 לימינו אנו, אבל אם חיפשתם תרופה אסקפיסטית שאפשר לפזז לצליליה בניסיון נואש לשמור על השפיות - מצאתם פיסה אופטימית עתירת גרוב שתמיד עושה את העבודה.
מלכת הדיסקו חברה למפיקי העל ג'יורג'יו מורדור ופיט בלוט כדי להנחית כמה מהיצירות המכוננות של התקופה. האלבום Bad Girls הביא לנו להיטי ענק כמו Hot Stuff ושיר הנושא המדהים, ושילב גם את המחרוזת של MacArthur Park שמופיעה בגרסת הדלוקס. סאמר לקחה את הבלדה התזמורתית והדרמטית שכתב ג'ימי ווב עבור השחקן ריצ'ארד האריס עשור קודם לכן, והפכה אותה למסע חסר גבולות. אותה גרסה זכתה לאחרונה לתשומת לב מיוחדת אחרי שאליסה ליו, המחליקה האמנותית מארה"ב, היממה את העולם בריקוד בלתי-נשכח לצליליה. לפני שהתחילה המלחמה הייתי אומרת שזה הפסקול המושלם לפורים, עכשיו ההמלצה היא למלא את זמן ההמתנה מורט העצבים במרחב המוגן ב-17 הדקות המרהיבות האלה. עומר טסל
Foreign Affair - East on Fire
שימו את רמי פורטיס וברי סחרוף במלון מול טלוויזיה רב-ערוצית ותקבלו סיפורים מהקופסא. תנו להם עולם בתהליך התחפפות וקצת כסף ותקבלו פרשנות גיאו-פוליטית יותר אינטליגנטית מכל מה שאומרים על המסך - ועוד בג׳יבריש בחלק מהזמן. ועכשיו המזרח שוב בוער ואין אלא לתת לשני אלה לומר לא רק שיהיה בסדר (Misunderstanding) או שרוחות לא יכולות לברוח (Ghost Can't Run Away), אלא את מה שמרגישים כולנו: סנטה בלוני סיפון אהבה, יושי גנגנו זנבנב. עינב שיף
מתי כספי – "ילדותי השנייה"
באופן טבעי, לאחר שמוזיקאי ענק נפרד מהעולם, אתה מוצא את עצמך חוזר לכמה מהיצירות הגדולות שלו שעליהן גדלת. אלא שלפחות במקרה של מתי כספי שנפטר לפני כחודש, קרה לי דבר אחר, ואיכשהו, האלבום שלו שהאזנתי לו הכי הרבה מאז שהוא הלך מאיתנו, הוא דווקא "ילדותי השנייה" שיצא ב-1985.
על אף ש"ילדותי השנייה" כולל את אחת מפסגות שיתוף הפעולה הארוך והפורה בין כספי לאהוד מנור (שיר הנושא), ובין שיריו מככב גם "שיר עם נקי" (גם הוא של מנור) שהיה להיט גדול אז (וגם זכה לקליפ מיתולוגי), כמרבית מהאלבומים שכספי הוציא לאורך האייטיז – גם הוא לא בדיוק הפך לרב-מכר. מי שיחזור אליו עכשיו יגלה שם בין היתר פנינים דוגמת "ישנתי!" המהיר ומלא ההומור, "כי מחר נמות" עם הגרוב המדבק, "נערתי" שאותו כתב נתן זך וגם את "קינאה" שנוסף לו בהמשך והגיע מהעט של דני רובס, שכספי הפיק לו את אלבומו הראשון, "מסגרות". אמיר שוורץ
מרווין גיי - What's Going On
What's Going On הוא אלבום קונספט שמסופר מנקודת מבטו של לוחם שחוזר לארצות הברית משדה הקרב רק כדי למצוא בה אי-צדק, עוני, מכורים לסמים, משבר אקלים ותחושת תבוסה מהדשדוש במלחמת הברירה בוייטנאם. מה שמרווין גיי כתב בשנות ה-70 נשאר רלוונטי עד היום - במיוחד בעיתות המשבר האלה.
על אף שכל שיר בו מתייחס במפורש לעוולה חברתית אחרת, זה לא רק אלבום דידקטי - אלא פשוט אלבום סול-ג׳אז-מוטאון-אר-אנ'-בי מושלם. לא לחינם הוא הוכתר ב-2023 כאלבום הטוב ביותר אי-פעם לפי מגזין "רולינג סטונס". הקול המנחם של מרווין גיי עובר משיר לשיר בלי שיש ביניהם איזשהו תפר - כמו יחידה אחת מרגיעה ועוטפת. צרות העולם מתגמדות כשהן נמהלות בכלי נשיפה רכים ופסנתר חשמלי עדין, מסתחררות כמו תיון בתה חם. שירה נאות
אביב מארק והפילהרמונית - "מלמולים חסרי שליטה"
מעט מאוד יצירות בעברית הצליחו ללכוד את התחושה הכאוטית של ימי האינתיפאדה השנייה, ומה שהשתנה מאז הוא שמעט מאוד אלבומים בכלל מנסים להתמודד עם הרעיון שמאחורי כל החוסן הזה מתבשל צורך לצרוח עד לב השמיים ולארגן איזה פוגו טוב במקלט. אבל אביב מארק והדיסטורשן הרצחני והמענג של "הפילהרמונית" (יהלי סובול, ברק שליט ודניאל זייבלט) הם בדיוק כמו הנוזל להזרקה על העטיפה האיקונית: החומר הנכון, הטהור והבריא ביותר להתמודדות עם ההבנה שלא רק המלמולים חסרי שליטה - אלה החיים. עינב שיף
רוקפור - Octopus Ride
מתחילת דרכה בראשית הניינטיז, רוקפור הקפידה להישמע כמו הרכב סיקסטיז על מלא, כולל הפסיכדליה המתבקשת, ההרמוניות הקוליות והסאונד החם. מה שהחל באלבום הבכורה החביב, "רשת פרפרים", הגיע לשיא ב"האיש שראה הכל" המופתי מ-1995, והמשיך גם באלבומים שהוציאו באנגלית בראשית המילניום, כשניסו לכבוש את אמריקה.
זהו המצב גם באלבומם החדש Octopus Ride שבו הם חוזרים לכמה מהשירים הגדולים שסיד בראט כתב לאלבום הבכורה של פינק פלויד, The Piper at the Gates of Dawn. יצירת המופת הזו מיוצגת כאן בין היתר דרך Interstellar Overdrive הפותח (שנכתב ביחד עם כל חברי הלהקה), Matilda Mother ו-Astronomy Dominé (שנוצרו בשותפות עם הקלידן ריצ'ארד רייט). גם מקומו של See Emily Play, הסינגל המצליח של ההרכב הבריטי בראשית ימיו, אינו נפקד. לצד אלו תקבלו גם נציגויות משני אלבומי הסולו שבארט השלים לאחר שעזב את הלהקה, בעיקר בעזרת חברו הגיטריסט דייויד גילמור.
לאורך 38 ורבע הדקות של Octopus Ride רוקפור לא מתפקדת רק כלהקת קאברים שמנסה לחקות את המקור, אלא כחבורת מוזיקאים שיודעת להציע את הזווית שלה למוזיקה שעליה הם גדלו, עם טוויסט מזרחי-ערבי שמעשיר את הפסיכדליה המרחפת שנוצרה בלונדון של 1967-1970. אמיר שוורץ
The Avalanches - We Will Always Love You
אחד האלבומים שאני תמיד חוזרת אליהם בזמנים של חוסר-ודאות הוא אלבום האינדי-אלקטרוני של הצמד The Avalanches מאוסטרליה מ-2021. החתימה המוזיקלית שלהם היא השימוש הנרחב שלהם בסמפולים נישתיים והלחמה שלהם לכדי משהו חדש ומרגש. באלבום We Will Always Love You הם שיתפו פעולה עם בלאד אורנג׳, MGMT, הראפרים דנזל קארי וסמפה דה גרייט ועוד רבים, סמפלו את המלחין הגרמני קורט וייל ואת Eye In The Sky של אלן פרסונס פרוג׳קט והטליאו מתערובת מוזיקלית שעה של מסע שמיימי שנע בין עצב ושמחה, בדידות, אהבה, יחד ולחוד.
זה לא בדיוק אלבום היפ-הופ, וגם לא בדיוק אלבום אלקטרוני, אבל זה אלבום מלא רגשות ולב. בעולם רווי AI האלבום הזה הוא ההוכחה שאפשר להיעזר בטכנולוגיה כדי ליצור מוזיקה, אבל את הרגש והתוכן רק בני אדם יכולים לייצר בצורה אמינה ונוגעת. שירה נאות
פול מקרטני - Man on the Run
מי שחשב שלאחר פמפום הגרסה המחודשת של סדרת האנתולוגיה על הביטלס הזמינה בדיסני פלוס, פול מקרטני ינוח - טעה. עכשיו הוא עסוק בקידום Man on the Run, סרט הדוקו המוקדש לימים שלו לאחר פירוק הלהקה. פסקול הסרט הוא למעשה אוסף די קצר אך ממצה, המאגד כמה מהרגעים היפים של מקרטני לאורך ימיו כמנהיג להקת ווינגז, וגם לאחר מכן. ווינגז לא שחזרה את השיאים שמקרטני רשם בקודמתה, אך היא הייתה מקום עבודה נוח בהרבה עבורו, ולו בשל העבודה שהיא הייתה (כמעט) מופע של אדם אחד. זאת למרות, שלצד מקרטני היו שם גם לינדה אשתו (ששרה קולות רקע וניגנה על קלידים), הגיטריסט דני ליין שהגיע מהמודי בלוז, ועוד נגנים שהתחלפו כל אלבום-שניים.
בפסקול-אוסף החדש מחכים לכם בין היתר כמה מהשיאים מהאלבום הבאמת גדול של ווינגז (Band on the Run מ-1973); מהאחד שמצדיק ביקור נוסף (Red Rose Speedway, גם הוא מ-1973, המיוצג עם Big Barn Bed); מאלבום הבכורה הלו-פיי היפיפה של מקרטני מ-1970 (עםThat Would Be Something) וגם Mull of Kintyre האקוסטי שמזכיר כמה מהבלדות שהוא כתב לביטלס. אמיר שוורץ
