קומדיית האקשן "צוות ההרס" (The Wrecking Crew), שעלתה בסוף השבוע שעבר באמזון פריים, היא דוגמה נוספת לנדידת הז'אנר מאולמות הקולנוע לפלטפורמות הסטרימינג. הסרט לא מנסה להמציא את הגלגל ואפילו לא להסוות את מקורות ההשראה שלו. הוא מודע לשבלוניות שלו, כמעט מתמסר לה, ומנסה לפצות עליה באמצעות הכימיה בין שני כוכביו - דייב בטיסטה וג’ייסון מומואה. התוצאה אינה מביכה או כושלת, אך רחוקה מלהיות זכירה באמת. בידור גברי, קולני ומוגזם, שמתאים לצפייה ביתית נטולת-ציפיות.
"צוות ההרס" - טריילר
(קרדיט: באדיבות אמזון פריים)
ג’יימס (בטיסטה) וג’וני (מומואה) גדלו בהונולולו כאחים-למחצה החולקים אב משותף (בריאן ל. קיאולנה). האב היה נשוי לאימו של ג'יימס אבל נטש אותה והקים משפחה חדשה שבה נולד ג'וני. מעשיו של האב, שעליהם אנו לומדים במשורה, גרמו לשני הבנים לנתק את הקשר איתו, ובהמשך גם הובילו לניתוק הקשר ביניהם. בסצנה הפותחת האב, שעובד כבלש פרטי, מנסה לחמוק מפושעים שרודפים אחריו. הוא מצליח לשלוח מעטפה מסתורית לג'וני אך זמן קצר לאחר מכן נדרס למוות.
כצפוי בסרטים מסוג זה שני האחים הם הפכים מוחלטים. ג’יימס ממוקד ורציני, מי שהיית לו קריירה ביחידת הקומנדו "אריות הים", וגם בהווה ממשיך לאמן לוחמים. בחייו הפרטיים הוא איש משפחה למופת שמגדל בן ובת עם אשתו ליילה (רוימטה פוקס). בשונה ממנו, אחיו הקטן ג'וני עבר לאוקלהומה והפך לשוטר שמזלזל בכל מסגרת ונוטה להסתבכויות אלימות. את ג'וני אנו פוגשים כשחברתו חמת-המזג וחדת-הלשון וולנטינה (מורנה באקרין) מעמיסה את חפציה למכונית ומסיימת את הקשר איתו.
בגלל שג'יימס וג'וני לא דיברו עשר שנים ליילה, פסיכולוגית ילדים במקצועה (הכשרה תכליתית גם לטיפול במבוגרים ילדותיים), היא זו שמיידעת את ג'וני על מות האב. בעודו משוחח איתה הוא הודף כנופיית יאקוזה שהגיעה לביתו באוקלהומה כדי לקחת ממנו את המעטפה המסתורית ששלח האב. תוך כדי הקרב ג'וני ממשיך להוריד שלוקים הגונים של בירה. הגילוי אודות מות האב, והחשד המאוד-סביר שזו לא הייתה תאונה, מחזירים את ג’וני להונולולו, ומפגישים מחדש בין שני האחים. מהר מאוד מתחילה להתגלות קנוניה שמערבת את היאקוזה היפנית, כנופיית פשע מקומית, ואינטרסים של איש עסקים עשיר ומסוכן.
לצד שני הכוכבים יש קאסט משנה לא רע. סטיבן רוט הוא הבלש רנט, טיפוס עייף וחוקר לא נמרץ שמנסה (לשווא) לרסן את הגיבורים. ג’ייקוב בטלון (המוכר כנד הסייד-קיק מסרטי ספיידרמן) הוא פיקה - העוזר במשרד הבילוש המצ'וקמק של האב שנרצח. בסרט הוא משמש כאתנחתא קומית שמלווה את צמד האחים ("ג'קי צ'אן השמן", כפי שג'וני מכנה אותו). השחקן הדני קלאס באנג מביא איכויות של סליז אירופאי כאיש העסקים מרקוס רובישו. ואחרון חביב הוא השחקן המאורי טמוארה מוריסון כמושל מקומי וידיד המשפחה המנסה לתמוך בה בשעתה הקשה. כל אחת מהדמויות ממלאת פונקציה ברורה מראש, כמעט סכמטית, ואין ניסיון אמיתי להפתיע או לערער על הציפיות.
השבלוניות מהווה את חולשתו העיקרית של "צוות ההרס". הוא שואב השראה ניכרת מז'אנר ה"באדי-מובי" של שנות ה-80 הכולל סרטים כמו "48 שעות" (וולטר היל, 1982) ו"נשק קטלני" (ריצ'רד דונר, 1987). בקלאסיקות של הז'אנר החיכוך בין הדמויות נבע מהבדלי עולם ערכיים, גזעיים ומעמדיים שהיו טעונים בהקשר חברתי ברור. כאן הפער בין האחים נותר שטחי: הריבים ביניהם צפויים, ההתפייסות ברורה מראש, והמטען הרגשי סביב האב והעבר המשפחתי נותר ברמת הסקיצה בלבד.
הכימיה בין בטיסטה למומואה עובדת במידה מספקת. דרכיהם הצטלבו בהפקה של "חולית" (2021) של דני וילנב, ולאחר מכן בעונה השלישית של סדרת המד"ב הפוסט-אפוקליפטית See (2019-22) של אפל TV פלוס. מאחורי הקלעים הם הפכו לחברים. בטיסטה, שהוכיח בשנים האחרונות שיש לו גם יכולות דרמטיות (למשל ב"בלייד ראנר 2049") מגלם דמות מאופקת עד שמשתחרר לו הקפיץ. מומואה נשען על הפרסונה הברו-רוקיסטית שאספקטים שונים שלה היו בעיצוב "אקווה מן", ובתפקידיו ב"מהיר ועצבני 10", ו"מיינקראפט: הסרט". החיכוך ביניהם נטול עומק רגשי אמיתי, ובעיקר מתבסס על עקיצות הדדיות, השפלות גופניות, ותחושה ברורה ששניהם נהנים לשחק זה מול זה.
האלימות היא מרכיב דומיננטי בסרט, ולעיתים אף סותרת את הטון הקליל שהוא מבקש לשדר. מצד אחד, יש סצנות קיצוניות למדי - קרבות יד-ביד אינטנסיביים, ואפילו יד שנקרעת מהגוף וריסוק לסת על שפת מדרכה. מנגד, מניין הגופות של ניצבים אקראיים במרדפים ופיצוצים נטול כל משקל מוסרי או דרמטי. עודף האלימות אמור לתפקד כמקור להנאה נטולת רגשות אשם. המלאכותיות, הנובעת משימוש עודף ב-CGI, בולטת במיוחד בסצנת מרדף מרכזית ומקלה על הנתק מהאלימות המוצגת.
כחלק מההומור של "צוות ההרס" הסרט נשען על ריפרורים ללקסיקון האקשן: עקיצות על שחקנים שאיתם בטיסטה ומומואה כבר שיתפו פעולה, "הומאז’ים" לסצנות אייקוניות מסרטים קודמים - סצנת אלימות במסדרון בהשראת "שבעה צעדים" של פארק צ’אן-ווק, וחשיפת ארסנל נשק שמסופק לצבא בדרך שמזכירה את העודפות הגרוטסקית בסרטי סטאלון ושוורצנגר בשנות ה-80. לעיתים זה משעשע, אך לרוב זה מדגיש עד כמה הסרט נשען על זיכרון קולקטיבי במקום לייצר זהות משל עצמו.
