בהרבה מובנים דרמה פוליטית היא למעשה אחותה האריסטוקרטית של טלנובלה פשוטה. בסופו של יום מדובר באנשים שפוסעים מחדר לחדר, מנהלים שיחות רבות חשיבות על עניינים שמצטיירים כקריטיים. לא פעם הם זועמים, או נוקבים, או מאיימים, או שועטים אל תוך מאבקי כוח ומזימות מאחורי הקלעים. הם עושים את זה ביותר איפוק ותחכום, מתמצאים בחומרים מסווגים להפליא וכן, הם מצילים את העולם על הדרך, אבל הפוליטיקאים של הטלוויזיה ואנשי הטלנובלה שלה חולקים את אותה כרכרה.
"הדיפלומטית" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"הדיפלומטית", הדרמה הפוליטית שעלתה בנטפליקס היום (ה'), לא יוצאת מהכלל במובן הזה. קייט וויילר (קרי ראסל, פעם "פליסיטי" אבל בעיקר אליזבת' ג'נינגס מ"האמריקאים") היא קצינת שטח א-לה קרי מתיסון מ"הומלנד", שמתמחה באיראן ואפגניסטן. אין לה סבלנות לדיפלומטיית כורסאות והיא לא יודעת לנהל סמול-טוק. היא נשואה להאל (רופוס סיוול המקסים), מומחה בינלאומי למדיניות חוץ ושגריר לשעבר, כריזמטי, מניפולטיבי, מהסוג שחוקים לא חלים עליו ושטיפח קשרים בכל העולם. הנישואים שלהם, כך מתברר, מתנדנדים על סיפו של צוק. למעשה קייט מאסה בשקרים והתחבולות של בעלה והיא מנסה להתגרש ממנו מזה זמן מה, אבל הנסיבות מעכבות את המהלך.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
העונה נפתחת כשקייט, שקיבלה הצבה חדשה בקאבול, אפגניסטן, מקבלת שדר בהול מלשכת הנשיא (נשיא ארה"ב, אלא מה): זקוקים לה כשגרירת המדינה בלונדון. היא מנסה להתנגד, היא האדם האחרון על הפלנטה שעשוי להתאים לתפקיד הזה, אבל הנשיא (מייקל מק'קין) מתעקש - וקייט המאוכזבת נאלצת להחליף את ערבות קאבול בקוקטיילים של לונדון. כך נפתחת לה עלילת "דג מחוץ למים" חביבה למדי, וריאלית באותה מידה כמו האפשרות ההפוכה – שגרירה המיועדת ללונדון נשלחת לקאבול. הייתי צופה גם בזה.
האירוע שמניע את שמונת הפרקים של "הדיפלומטית" ושאת השלכותיו צריכה הגיבורה שלה לתמרן, הוא התקפה שמקורה אינו ידוע על נושאת מטוסים בריטית. ארה"ב מתבקשת לבטא סולידריות עם בעלת בריתה הוותיקה אבל לא להבעיר את השטח ולהביא לעימות חזיתי מול איראן, החשודה המיידית במעשה. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה תמיד יש עוד מזימה ברקע, הפעם זאת הסיבה האמיתית שקייט נשלחת ללונדון: הנשיא ולשכתו מבקשים לבחון אותה כמועמדת אפשרית לשמש כסגנית הנשיא במקום הסגנית הנוכחית, ששערוריית שחיתות תביא להתפטרותה. וזה אומר, בין היתר, לרסן אותה ולעדן קצת את הגישה האגרסיבית שלה (תדירות הקללות שוויילר פולטת במהלך כל פרק היא מדהימה, זה ללא ספק הכישרון האמיתי שלה).
דבורה קאהן, היוצרת של "הדיפלומטית", מגיעה עם רזומה מרשים בגזרת דרמות ריגול ודרמות פוליטיות. היא כתבה (והפיקה בפועל) ב"הומלנד" ו"הבית הלבן", זכותה תגן עלינו, וכן גם ב"אנטומיה של גריי". ובאמת, "הדיפלומטית" היא מעין שילוב של כל אלה. היא מתיישבת בטבעיות בשקעי-הספה שהותירה אחריה "הבית הלבן" של ארון סורקין, מאמצת את מה שסורקין כינה Walk With Me, הדיאלוגים המהירים והמנוסחים היטב שנאמרים תוך כדי הליכה במסדרונות מתחם פוליטי כלשהו. מצד שני היא לוקחת צעד קדימה את הכוונה לספק בידור טהור שלא מבקש להיות הגיוני – אין סיכוי שקייט הייתה מוצנחת לתפקיד הזה, אבל מבחינת הכותבים היא האדם היחיד שעשוי למלא את התפקיד. כמובן שהיא היחידה שמצליחה לשכנע את הנשיא לא להביא נושאות מטוסים לבריטניה כדי לאיים על איראן, ולשכנע את שר החוץ הבריטי לשתף איתה פעולה בתרגיל ריגול מורכב.
וויילר מוזרה, היא חריגה בנוף, היא לא נכנעת בפני ספר החוקים של הדיפלומטיה והיא עושה את זה בדרכה. ובכל זאת, ראו זה פלא, כולם, כולל הסגן שלה (אט אסנדו) וראש תחנת ה-CIA (עלי האן) לומדים לחבב אותה ומתפקדים לטים קייט. רמת אמינות: נמוכה יותר מזו של טד לאסו, מאמן הפוטבול שמוצנח בקבוצת כדורגל בריטית ומוביל אותה לניצחון. את היעדר ההיגיון משלימות האנקדוטות הקומיות, כמו הקטע בו המאבטחים של ויילר צופים בה מרביצה לבעלה עם בול עץ במהלך ביקור של נשיא ארה"ב. קאהן מצליחה לשלב לא רע בין דרמת היחסים של קייט והאל ובין הנרטיב המקצועי של הסדרה, אבל לא משהו ש"הממשלה" או אפילו "מזכירת המדינה", שתי דרמות פוליטיות שהובילו דמויות נשיות, לא עשו טוב יותר קודם.
כמו בלא מעט סדרות שמגיעות עם שמות מבטיחים, גם פה מדובר במשחק של ציפיות. ל"דיפלומטית" יש את כל הפוטנציאל להיחשב לדרמה חכמה אבל אחרי כמה פרקים – מבדרים למדי, יש להודות - היא מתחילה להישחק. המתח בין הדימוי התכלסי של קייט ובין מכלאת הטקסים והמחוות שהיא נקלעה אליה מתחיל לחזור על עצמו. גם המנייריזם של החשיבות העצמית מגיע במינון גבוה מדי, הסתודדויות בפינות חדרים, צעדים מהירים ונחרצים בפרצופים רציניים במסדרונות ארוכים, נאומים מלוטשים על חיים ומוות – בשלב מסוים, כצופה, אתה מפסיק להתרגש מהדחיפות והחשיבות. כי הכל דחוף והכל חשוב.
קאהן מקפידה לשתול המון נשים בתפקידי מפתח בסדרה, אבל האינטונציה שלה עדיין גברית ולא מאוזנת. הסצנות המשותפות של סיוול וראסל עדיין משעשעות מאוד, הרבה הודות לכישורי המשחק של שניהם, אבל השאלה מי לעזאזל הפציץ את נושאת המטוסים הארורה מתחיל לאבד אטרקטיביות אחרי כמה פרקים. מה שנשאר זה רק הטוויסטים התכופים והבידור המהיר (והראוי) מעדות הבינג' ופחות מהדרמה הפוליטית האיכותית שהייתם מצפים לה. לסיכום: כמנה עיקרית היא לא תשביע אתכם, כקינוח היא בהחלט תיחשב להצלחה.
