שי-לי עטרי זוכרת את הפעם הראשונה שבה נתקלה במילה "הנצחה", כמה שבועות אחרי הטבח. "כשמישהו קרוב אליך מת בפעולות איבה, ביטוח לאומי מעביר לך מעין ספר זכויות, עם סעיפי מימון מפורטים, ואני ממש זוכרת שראיתי אותה וחשבתי, 'מה הנצחה? איזו הנצחה עכשיו?'. לנו השורדים והמפונים אין פה עדיין בגדים או בקבוקים לתינוקות. היום אני יכולה להגיד לך, אחרי שנתיים, שהנצחה זה כמו חלב במקרר ולחם למי שאיבד מישהו שהוא מאוד אהב. זה מרגיש כמו הדרך היחידה שלך לחוות שיש משמעות לאובדן הזה".
החיים של עטרי בת ה-36, שמתגוררת כעת ובעתיד הנראה לעין עם בתה שייה בדירה מקסימה בבניין בדרום תל אביב - שהפכה איכשהו להעתק של הבית המבולגן מקיבוץ כפר עזה שחרב - מתחלקים בימים אלה לשלושה. החלק הראשון הוא ניסיון לשמור על שגרה ושפיות לה ולבתה בת השנתיים, שאותה סחבה בידיים כשברחה מביתם, בלי נעליים, בעוד בעלה יהב וינר ז"ל נאבק במחבלים שניסו לפרוץ פנימה. החלק השני הוא המשך החיים העשירים ומלאי הפעילות שלה עוד לפני היום הנורא ההוא - כעורכת, במאית ויוצרת. הפרויקט הגדול שהיא ויהב צילמו בקיבוץ חודשים ספורים לפני הטבח, והיה אמור להיות הפיצ'ר הראשון שלו - "הגדת קיבוץ" - נערך במחשב בביתה. והחלק השלישי הוא ההנצחה של יהב, שבאה לידי ביטוי עדיין בהרצאות ובמפגשים עם הסרט הקצר שלו שזכה בפרס אופיר אשתקד, "הילד" - אחד הסרטים היפים וגם הנבואיים שנעשו בעוטף ומתאר חבל שהיה בפוסט-טראומה מתקדמת עוד לפני 2023. שלושת חלקי החיים הללו מתערבבים בלי סוף זה בזה, כשם שהחיים של יהב ושי-לי התערבבו זה בזה בכל כך הרבה מובנים גם לפני האסון.
עטרי היא הוריקן. במהלך שעתיים של שיחה היא קופצת בתזזיתיות מנושא לנושא, מחדר לחדר, מפרויקט לפרויקט ומסיגריה לסיגריה. הכול היא עושה בחיוך ובלי מסננים - גם כשהיא מתארת את הרגעים הנוראיים ביותר בחייה. השיחה שלנו מתמקדת בעתיד, באינספור הפרויקטים הקולנועיים והטלוויזיוניים ששי-לי עובדת עליהם. אבל אי אפשר שלא לקפוץ כל הזמן להווה, וגם לעבר.
מתוך "הילד" – סרטו של יהב וינר ז"ל
(צילום: באדיבות Go2Films)
והעבר, עוד הרבה לפני האסון שפקד אותה לפני שנתיים, גדול ורומנטי ומלהיב ממש כמו "רומיאו ויוליה". כלומר, מילולית, "רומיאו ויוליה" של שייקספיר הוא הטריגר לסיפור האהבה שלה ושל יהב. "היינו סטודנטים למשחק בניסן נתיב", היא משחזרת אירועים מלפני כעשור וחצי. "הכיתה התחלקה לזוגות, וכולם עשו את אותה סצנת מרפסת של שייקספיר, אבל כולם אמרו שבסצנה שלנו התשוקה הייתה פשוט משהו אחר. ואז הכול השתנה - אותם ידידים שאהבו לעבוד ביחד גם מאוד נמשכו אחד לשני. זו הייתה התאהבות מיוחדת, כי הכרתי אותו לפני כידיד וגם הערכתי אותו כיוצר. וידעתי שהוא חולם, שנינו היינו חולמים. כתבתי על הקבר שלו, 'יהב שלנו, תמשיך לחלום, נאהב אותך לנצח'. זה מה שהיינו, זוג חולמים, ואני עדיין חולמת".
והיא גם יוצרת. היום שי-לי עטרי מעורבת במספר פרויקטים, כולם יקרים לליבה: סרט, סדרה, סדרה שאולי תהפוך לסרט, וגם פרויקט כמנטורית של סרטים קצרים. נתחיל בפרויקט - שהוא בדיוק על קו התפר בין הנצחה ליצירה חדשה ובועטת של יוצרים צעירים במכללת ספיר בשדרות. זו המכללה שהייתה לבית השני של יהב, ששימש שם כמנהל ההפקות בעת הירצחו בגיל 37. כעת עטרי היא זו שמלמדת שם קורס בעריכה קונספטואלית, והיא מספרת שהתחושה שעולה אצלה כשהיא נוסעת פעם בשבוע מתל אביב חזרה דרומה לשדרות היא ההפך מחרדה.
"זה הבית. כן, בהתחלה זו הייתה זוועה. אם היית יודע מה ראיתי על הכביש ביום ההוא, כשעוד לא פונה מגופות. מראות איומים. הייתי חייבת לנסוע עליו עם רכב צבאי, למקום שבו חיכה לנו אמבולנס כדי לפנות את שייה מיד לסורוקה. היא הייתה אפתית אחרי שעות בלי מזון. כל מה שראיתי, מה שהעיניים שלי ראו… היום אני רק מגיעה לצומת שער הנגב, כל מה שאני חושבת עליו זה 'יואו, בא לי לאכול פיצה בשדרות'".
7 צפייה בגלריה
"ש פה הרבה כאב של סטודנטים שיש להם את הטראומה האישית שלהם". תמונת הנושא של פרויקט "יהבים"
(צילום: באדיבות מכללת ספיר)
הפרויקט של המכללה נקרא בשם ההולם "יהבים", מיזם טלוויזיוני ייחודי שהוא פרי שיתוף פעולה בין yes (שם ישודר החל מהיום, שלישי), לבין בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ולבין עטרי. הפרויקט כולל תשעה סרטים קצרים שנוצרו על ידי בוגרים ובוגרות של מסלול טלוויזיה, כולם תושבי ותושבות עוטף עזה שחוו באופן אישי את 7 באוקטובר. עטרי שימשה כאחת המנחות בפרויקט. "זאת אומרת ממש לקחת סטודנטים ולעשות איתם תהליך יצירתי אינטנסיבי. אלה שמונה-תשעה סרטים של עד 15 דקות, ובכולם יש מכנה משותף אחד: זה צריך להיות על התקופה שאחרי 7 באוקטובר, בסיפור שבו צריך למצוא יהב אחד. זאת אומרת, נקודת תקווה אחת. יש פה הרבה כאב של סטודנטים שיש להם את הטראומה האישית שלהם, אבל היצירה מרפאת אותם - וללוות אותם מרפא אותי".
"זה לא רק האובדן של יהב, זה האובדן של המציאות והמרחב שבו חייתי"
היצירה כריפוי נוכחת בשני הפרויקטים הבאים והסופר מסקרנים שבהם היא מעורבת, שניהם בשלבי פיתוח מתקדמים. הראשון, גם הוא יצירה קולקטיבית, הוא "לביאות". "זו סדרת דרמה שמבוססת על דמויות אמיתיות של נשים שגילו אומץ ותעוזה ב-7 באוקטובר. כל פרק הוא 60 דקות והוא נכתב ומבוים על ידי יוצרת בולטת אחרת. יש למשל את הסיפור של תמר שלזינגר (העובדת הסוציאלית ששוחחה במשך שעות בטלפון עם ילדיהם של צלם ynet ואשתו, רועי וסמדר עידן ז"ל, שהתחבאו בארון. ב"ט), שבוים על ידי דפנה לוין ונכתב על ידיה עם אורית זמיר; את הסיפור של גלי אילון בת ה-15 שניהלה חמ"ל ווטסאפ מהממ"ד, תביים איילת מנחמי ותכתוב אלינור סלע (צמד היוצרות מאחורי "7 ברכות"); את הסיפור של הדס קלדרון שנלחמה על שחרור משפחתה תביים סיגל אבין. את סיפורה של יסמין פורת, ניצולת הבית של פסי, תביים זוהר וגנר - ועוד ועוד. כולן נשים רגילות שמצאו את עצמן מנהלות מלחמה יוצאת דופן. את כל הפרויקט מפיקות רונית רייכמן ודנה עדן, ואני אכתוב ואביים את הסיפור שלי, מה שכמובן הופך אותו לאתגר ייחודי".
את גם תשחקי את עצמך? כי בסרטים הקצרים שלך וגם ב"הגדת קיבוץ" את בתפקיד הראשי.
"האמת שהן רצו שאני אשחק. והאיזון הנפשי שלי אמר לא, למרות שאני יודעת שזה די מתבקש, כי גם אני באה מעולם של משחק. אבל מעבר לזה שהרבה יותר כיף לביים כשאתה לא משחק, האיזון הנפשי שלי מגיע קודם. אני אמצא שחקנית שתגלם אותי, יהיה מעניין".
גם נושא הפרק, היא מבהירה, לא יהיה על חוויותיה ביום הנורא ההוא. "אולי יום אחד אני אעשה את זה, אבל לא הפעם. הפרק הוא על משהו שלא פחות חי בתוכי: אלמנה שמגיעה ל'מעגל האלמנות' בקיבוץ ובהתחלה מסרבת להכיר בכך שהיא אלמנה. זה סיפור שמתחיל בהתנגדות גדולה ואנטגוניזם, ומסתיים בהבנה שזו הקהילה החדשה שלה, הגורל שלה. וזו המציאות, שי-לי", אומרת עטרי, פונה קצת לעצמה וקצת לדמות בסדרה.
שוב ושוב בשיחה עולה החשיבות של אותו "מעגל אלמנות", כולן נשים מהקיבוץ ששכלו את היקר להן מכל באותו יום, ובכלל הצורך שלה לדבר ולתווך את שאירע לה, בין אם ביצירה או בשיחה. "אני לא מתביישת בסיפור שלי, אני מרגישה שהוא חלק ממני. בחרתי באיזשהו מקום לא להתבייש בו. כשקרה השביעי, כבר הייתי בוגרת של פוסט-טראומה קשה (על תקיפה מינית שחוותה, ב"ט), ואני זוכרת שהרגשתי כאילו אני בכניסה לרחוב, ורואה בו את כל הבורות שנפלתי בהם אז. ואני אומרת, 'פאק, אני הולכת לאותו רחוב עכשיו'. ופחדתי. זה לא רק האובדן של יהב, זה גם מה שהעיניים שלי ראו, זה האובדן של כל המציאות שלי והמרחב שבו חייתי. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'שי-לי, פשוט תלכי ברחוב אחר', בלי השתקה ובלי הדחקה של מה שקרה לי. אז יש את הטיפול, והמשפחה שלי, והמעגל, וכולם קריטיים עבורי".
עוד יצירה שעטרי עומלת עליה וחשובה כל כך לליבה היא הסדרה "סיפורו של שביל", שאותה היא כותבת עם שמוליק מעוז, היוצר עטור השבחים מוונציה ("פוקסטרוט", "לבנון") וזוכה שלל פרסי אופיר, שהיה מורה שלה והפך לחבר קרוב. "הפקתי לו סדנאות, ולאט-לאט הוא התחבר ליצירה שלי ושל יהב. הוא היה מגיע אלינו לקיבוץ עם הבת שלו והיינו הולכים לים ביחד, בלי שום פוזה ובלי ונציה. ואחרי השביעי, הוא דיבר איתי הכי ישיר כשעוד לא היה לי אומץ בכלל לבטא את זה שאני רוצה להמשיך ליצור. אני רק רציתי להקרין את הסרט של יהב ('הילד') ואז שמוליק בא ואמר לי (היא מחקה אותו במיומנות), 'שי-לי, אני רוצה להגיד לך שלושה דברים: דבר ראשון, יהב היה רוצה שתמשיכי ליצור. דבר שני, אני רוצה לעשות איתך סדרה. ואני רוצה שלא תיכנסי להימנעות, כי אני חושב שזה לא מגיע לך. מגיע לך לחיות'".
"סיפורו של שביל" היא סדרה שאמורה לעקוב אחרי שורה של תושבים בקיבוץ שחיים לצד שביל אחד, ו"הסיפורים שלהם שזורים זה בזה כמו שתי וערב". יהיה בו את הסיפור של שי-לי, שייה ויהב מאותו היום, אם כי עטרי מאותתת שהסיפורים יהיו כנראה בעיקר "בהשראה" או כאלה שישלבו כמה סיפורים מכמה קיבוצים למקום אחד. ואולי זו בכלל לא תהיה סדרה בסוף אלא סרט. "פתאום תוך כדי הכתיבה פשוט הבנו אני ושמוליק שאנחנו מתגעגעים לקולנוע. כשאנחנו מדברים אנחנו תמיד מדברים על אהבה לסרטים. שנינו שקועים גם בפרויקטים אחרים, אז נראה מה יהיה בסוף".
כלומר יש מצב שתיסעי איתו לוונציה ותקטפי איתו את הפרס השלישי ברצף בקריירה שלו, הפעם איתך כיוצרת-שותפה?
"אולי, מי יודע".
השינוי שהאסון כפה על הסרט
עד שהיא ומעוז יחליטו אם קולנוע או טלוויזיה - יש פרויקט אחד שבו היא משקיעה את כל מרצה ביום-יום, גם הוא עם יוצר שותף יקר לליבה, ואפשר לומר הכי יקר - יהב. "הגדת קיבוץ", שהיה אמור להיות הפיצ'ר הראשון של וינר, צולם חודשיים לפני הטבח הנורא בכפר עזה, כשחלק גדול מתושביו לוקחים חלק בפרויקט, וחלקם לצערנו הפכו לשמות מפורסמים בעל כורחם.
"את הסרט הזה כתבנו ביחד, אני ויהב. הוא ביים, אני עורכת, ושנינו השחקנים הראשיים. ושייה בבטן שלי", היא מחייכת. "היה לנו חזון של לנסות ללהק אנשים מהקיבוצים באזור. יהב חשב כבמאי שיהיה לו יותר קל ללמד משחק בן אדם שמרגיש את הקונפליקט של החיים על הגדר. מה שנקרא '95 אחוז גן עדן, 5 אחוז גיהנום', שזאת התמה של הסרט והחיים שם בכלל. ראיינו 180 איש מכל הקיבוצים - ניר עוז, בארי, הכול. תלינו את מודעת הדרושים בחדרי אוכל ומועדוני חברים בכל מקום. נבחרו 17 שחקנים שלא שיחקו מעולם. איריס חיים למשל (אימו של יותם חיים ז"ל, ב"ט) שחקנית ענקית בסרט, ליאורה אילון השכנה שלנו, שהייתה בממ"ד 35 שעות ואיבדה את הבן שלה טל מכיתת הכוננות, היא גם גדולה בסרט. שי-לי אביאני היא הבת של הרבש"צ שחר שנרצח בכפר עזה. כל השחקנים המרכזיים בסרט איבדו בן אדם קרוב, שגם אני הכרתי. החוויה בתהליך עשיית הסרט הייתה קיבוצית לחלוטין. פעמיים או שלוש בשבוע לימדנו במועדון לחבר של הקיבוץ, ביצענו סדנאות לימודי משחק. וכשצילמנו כולם ישנו בקיבוץ".
על מה הסרט?
"אני ויהב מגלמים זוג, שהאישה חווה שם פוסט-טראומה, מפסיקה לשיר - מן הסתם זה מוכר לך ממני (גם עטרי הפסיקה את קריירת הזמרה שלה בעקבות הפוסט-טראומה הקודמת, ב"ט). הם מגיעים לקיבוץ בגלל מצב כלכלי לא-טוב, היא לא מתפקדת, וחוויית המעבר היא עבורה כישלון ועבורו היא חזרה הביתה. ודווקא אז מציעים להם - 'אולי תפתחו קבוצת תיאטרון בקיבוץ?'. לאט לאט הקהילה מצליחה לרפא שם דברים בזוגיות שהם לא הצליחו לפני - עד שמצב ביטחוני בא וטורף הכול. זאת פשוט החוויה של החיים שם. וגם בסרט כמו בחיים, הקהילה והכוח שלה מנצחים". כפי שניתן להבין, החיים הקולנועיים והאמיתיים של עטרי תמיד שזורים זה בזה, וטקסט שנכתב לפני 7 באוקטובר הופך לנבואי ממש. היא מעדכנת שהיא עובדת במרץ על הפרויקט, ומנגד לא מתביישת לומר "אני מתקדמת איתו לאיטי, כי הנפש עדיין צריכה לעבד".
7 צפייה בגלריה
"כשחזרתי סוף סוף לערוך קפצתי לסצנה האחרונה, נשמתי לרווחה". יהב וינר ז"ל (מימין) מתוך צילומי הסרט "הגדת קיבוץ"
(צילום: טל אביטן)
יש שינוי אחד שהאסון כפה על הסרט, והוא בדרכו מספר סיפור שלם גם כן. "שוט אחד יחיד לא צולם", מעדכנת עטרי. "הסרט מסתיים באיזה רגע שהגיבורה מצליחה להוציא צליל מהגרון שלה ולשיר. הגיבור, בעלה, יהב, מסתכל עליה, עליי, במבט כזה של 'אני גאה בך מאמי'. ואז השוט שהיה אמור לסגור את הסרט הוא של עזה. השמש עולה לפנות בוקר ואתה שומע את היירוטים ואת הצבעים האדומים. השוט שרצינו לצלם לא הספיק להיות מצולם, ואמרנו 'טוב נשלים אותו'".
ותשלימי אותו?
"תראה, זה מטורף. כשנסעתי לראות את הגדר מאיפה שרצינו לצלם את השוט, עזה לא נראית אותו דבר, היא חרבה לגמרי. ואז קלטתי: 'שי-לי, זה לא אמור להסתיים בתמונה של עזה, זה אמור להסתיים בכם ובקהילה, זה אמור להסתיים בתקווה, לא באיום, לא בצבעים אדומים'. אז השוט האחרון עכשיו? זה הפנים של תותי, הפנים של יהב. עם העיניים המנצנצות שלו. כשחזרתי סוף סוף לערוך קפצתי לסצנה האחרונה כדי לראות אם השוט שלו מספיק חזק ונשמתי לרווחה. אמרתי 'תותי, לא סתם הספקנו לצלם רק את זה. אתה לא מבין, אתה הסוף, אתה החשוב, והסרט יסתיים עם המבט השלם והמאושר שלך'".
"זו פעם ראשונה שהאמנתי שגם יהב רוצה את זה בשבילי"
עד שיראו כל הפרויקטים הקולנועיים והאישיים של עטרי - שכמו בעלה יהב באה ממשפחה של יוצרים ויוצרות וחלק גדול ממעגל החברים שלהם נמצא עמוק בכל נדבכי התעשייה (עטרי היא האחיינית של גלי ושוש עטרי, ו-וינר ז"ל הוא בין היתר בן דודה של השחקנית המצוינת לירון בן שלוש) - היא עסוקה בחיים עצמם, בגידול שייה שחגגה לא מזמן שנתיים (במהלך הטבח היא הייתה בת כמה שבועות ספורים, ובסכנת חיים ממשית). במסדרון בכניסה לדירתן התל אביבית יש דשא סינטטי ושלל פיצ'יפקעס, תזכורת למרפסת בקיבוץ השונה כל כך. גם הבניין החדש-יחסית מלא במשפחות מפונים, שנבנות לאט לאט מחדש כקהילה שמתערבבת עם הדיירים החדשים.
אלו חיים שכוללים לא מעט צחוק וגם דמעות. השנה איבדה שי-לי גם את אביה יוסי, שהיה חשוב כל כך בחייה ובשיקום מהאסונות שליוו אותה. בלוויה היא התעקשה לשיר למרות התנגדות של נציגי חברא קדישא. "הם התנצלו, ואני כל כך מעריכה את זה. מבחינתי נגמר הסיפור, וגם כתבתי בפוסט אחרי הלוויה את מה שחשוב: 'אבא, שרתי'. הוא כל כך רצה שאני אחזור לשיר, כי הוא ידע שזה עשה לי כל כך טוב בחיים".
הפרידה מאבא שלה מלווה במה שהיא אולי התהייה הכי עדינה שעולה במהלך הריאיון - האם היא מרגישה פתוחה לאהבה חדשה. עטרי לא מהססת ומשתפת את הסוגיה הרגישה אבל הכל כך אנושית הזו. "במעגל האלמנות של השביעי, אנחנו ממש שמחות בשביל כל מי שמצאה אהבה חדשה. כל בחורה שמגיעה ומשתפת שהיא מצאה אהבה, או אפילו שהיא רק התנסתה, לפעמים אנחנו מוחאות לה כפיים על האומץ. זה נורא קשה: אנחנו לא נפרדנו מהבעלים שלנו כי רצינו. הייתה לנו אהבה טובה, והחוויה הזו של אהבה חדשה - היא קצת כמו משולש. האדם שאהבת עדיין בתוך הקשר החדש, ולפעמים זה כמעט מרגיש שהוא שלח אותו, את בן הזוג החדש".
ולא רק בן הזוג שהלך שולח את האהבה החדשה, מסבירה עטרי, אלא בחוויה שלה גם ההורים משני הצדדים. "פתאום אימא של בעלי, אישה כזאת מדהימה, מיכל, אמרה לי בשיחה לפני חודש, 'שי-לי, את יודעת שאני ועופר, אבא של יהב, מאוד נשמח בשבילך שתהיה לך אהבה. אנחנו לא רוצים שיהיה לך בית עצוב, אנחנו לא רוצים שתהיי בודדה. אנחנו רוצים שלשייה יהיה בית שמח ויהיו לה אחים'. הדבר הראשון ששאלתי אותה זה, 'זה לא יכאיב לכם?' והיא אמרה: 'זו דרכו של עולם, זה גם מה שיהב היה רוצה. לא מגיע לך למות יחד איתו'. כששמעתי את זה ממנה כל כך בכיתי, ואני חושבת שזו פעם ראשונה שהאמנתי לדבר הזה: שאני יודעת שגם יהב רוצה את זה בשבילי.
"ואתה יודע מה אבא שלי אמר לי לפני שהוא מת? באתי אליו וישר הוא שאל אותי 'מה העניינים?', שאצל אבא שלי מאז שאני ילדה כשהוא מדבר איתי על בנים, זה 'שי-לי, מה העניינים' עם חיוך כזה. ואני אמרתי לו: 'אבא, אני עוד לא שם', ואז ישר הוא אומר לי, 'שי-לי, לא להתפשר'. אלה המילים האחרונות שהוא אמר לי בחייו, כמה שבועות לפני מותו". היא גם מספרת שבשעת לכתו של אביה, היא הרגישה "גל חום כזה, כשעישנתי סיגריה בחדר השני", בדיוק כמו זה שהרגישה כשיהב מת. "נכנסתי לחדר שלו, החזקתי לאבא שלי את היד, וממש לחשתי לו: 'אבא, זאת שי-לי. אבא, אני חזקה, אתה כבר לא צריך לשמור עליי יותר. אתה יכול לשחרר. תן חיבוק ליהב גם בשבילי'. ככה הוא מת".
שנתיים עברו, החיים ממשיכים והפרויקטים מתבשלים, וכמו כל עם ישראל היא מחכה לבשורה על שחרור החטופים ("יש לי שני חברים שעדיין בשבי, גלי וזיו ברמן"). ועל השאלה שעולה בעידן החרם והזעם על ישראל בעולם - האם בכלל יהיה קשב לסיפור שלה ושל שורדים נוספים? - היא עונה בצורה נחרצת. "אני האחרונה שרוצה עכשיו שנמשיך במלחמה ושלא תהיה עסקה עכשיו, אבל מצד שני, כשאני רואה את החרם הזה עלינו, היוצרים הישראלים, אני חייבת להגיד לך, שכל הישראליות שבתוכי בוערת. החרם עובר לי כצפצוף באוזן כמו הצליל הזה כשבן אדם בסרטים מת.
"אני תמיד חושבת, יש לי את המדינה שלי, אז אני אקרין את הסרט פה. וככה גם יצאתי מהשביעי עם התחושה הזו שאני חייבת לשים קצוץ על מה שאומרים כרגע בחוץ. אגב גם כש'הילד' הוקרן בפסטיבלים אחרי האסון, ממש חודש אחרי, וגם לפני בעצם, מהר מאוד קולות ההזדהות הפכו לקולות של אנטי. כשהסרט נמכר להפצה בארצות הברית, שזה הישג לסרט ישראלי קצר, אני לא אשכח את זה שהתחילו להגיע אליי למייל ולאינסטגרם הודעות נאצה. כל זה די מוקדם אחרי השביעי, עוד לפני הכניסה הקרקעית. אני מקבלת הודעות של 'בעלך לא נרצח אלא היה קורבן עבור הפשעים שנעשו כלפי העם הפלסטיני'. וזאת עוד הייתה הודעה ידידותית".
והיא חוזרת ל"הגדת קיבוץ" בבימוי יהב ובעריכתה, הפרויקט הראשון מבין השלושה שהיא יוצרת שיהיה מוכן, ולאור השיחה הזו ברור לה מה יהיה המקום הראשון בעולם בו תקרין אותו. "אני מסתכלת על הסרט ואומרת 'זה לא רק בשבילך או בשביל יהב. זה בשביל הקהילה שלי'. לא משנה לי באיזה פסטיבל הוא יוקרן בסוף. הפרימיירה הראשונה תהיה ברוחמה - שם נמצאים החברים שלי מכפר עזה - או בקיבוץ עצמו שישוקם. מול הקהילה שלנו, זה יהיה הפסטיבל הראשון. אין מצב שלא".
