מאחורי "ברווזים, אגדה אורבנית" עומד סיפור לא שגרתי. ראשיתו לפני כ-17 שנה, כאשר שחר רוזן, מרצה בקורס משחק מול מצלמה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין הציע לקחת את תלמידי שנה ג' ולבנות יחד איתם פרויקט קולנועי שיתבסס על סיפורים משכונת התקווה בתל אביב, שם ממוקם הסטודיו, במטרה לייצר מפגש בינם ובין הקהילה. הוא צירף אליהם את הסופר תושב השכונה, ובעצמו בוגר הסטודיו, דודו בוסי, וכך הלך ונבנה בהדרגה סרט קולנוע שנשען על הסיפורים השונים ועל הביוגרפיות של השחקנים. ההפקה הלכה והסתבכה בשל נסיבות אישיות וקשיי תקציב, וכמובן – מגפת הקורונה והמלחמה בעזה. רוזן עצמו, על פי המדווח, ביקש לעכב את עליית הסרט לאקרנים עד שחרורו של אלון אהל, בן משפחתו, משבי החמאס. זו הסיבה שאנו צופים בסרט רק עכשיו, בשם שונה, "לצערי, אני אוהבת אותך" – עוד דוגמה לסרט ישראלי שהופק וצולם לפני המלחמה אבל צובר משמעות נוספת בעקבותיה.
"לצערי אני אוהבת אותך" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אפשר וראוי להעריך את שיתופי הפעולה בין קולנוענים ובתי ספר ומגמות למשחק, כמו "לאן נעלם משה איבגי?" (2012), הפקה שבה השתתפו בוגרי ומורי בית הספר למשחק אימפרו; ובפסטיבל הסרטים בחיפה השנה הציג ערן קולירין את "כמה הערות על המצב", פרויקט שבו ביים את תלמידי מגמת המשחק בסמינר הקיבוצים. ישנם לא מעט יתרונות לסוג כזה של עשייה: ראשית, הם מאפשרים לסטודנטים בראשית דרכם להתנסות בהופעה בסרט קולנוע באורך מלא. שנית, הם חוגגים מידה של יצירתיות המתבססת לא פעם על הפקה זולה ומהירה. ושלישית, הם מהווים כרטיס ביקור למוסד שבמסגרתו נוצרו. גם אם התוצאה אינה תמיד מספקת (כמו במקרה של "איבגי") היא בהחלט משמשת בסיס להמשך.
3 צפייה בגלריה
דמויות שקל לאהוד אותן. מתוך "לצערי אני אוהבת אותך"
(צילום: עמרי אלוני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"לצערי, אני אוהבת אותך" (אישית, אני מעדיף את השם המקורי של הסרט, גם אם מבחינה שיווקית אפשר להבין את השינוי) מגולל שלושה סיפורים המתרחשים בשכונת התקווה. בסיפור הראשון, צעיר כושל (רוי מילר) חולם לשאת ספרית (דיאנה אברמוב) הנתונה תחת מרותו של אביה העריץ (דובר קוסאשווילי); בשני, צעיר אחר (ארז דריגס) מנסה להשיג את כספי הפנסיה של סבו המת, ולשם כך רוקם תוכנית מופרעת באמת עם חברתו (רינת מטטוב) שנוהגת להתחפש לדמויות אנימה כחלק ממשחקי פיתוי; ובשלישי, משת"פ פלסטיני (שראל פיטרמן) עובר לגור בדירת מסתור בשכונה, אחרי השתלת לב שהצילה את חייו. שמו המקורי של הסרט מתייחס לתקרית המצופים הידידותיים מ-1992, אותה מכולה ובה מטען של אלפי ברווזי גומי שהתהפכה בלב האוקיינוס השקט והובילה לדיווחים על ברווזי צעצוע צהובים שצצו במקומות שונים בעולם, גם שנים אחר כך. גיבור הסיפור השלישי עוקב בקפדנות אחר הדיווחים ברשת על הצעצועים הצפים.
3 צפייה בגלריה
סרט ששייך לתקופה שלפני הטראומה. מתוך "לצערי אני אוהבת אותך"
(צילום: עמרי אלוני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסיפור הראשון מזכיר את המלודרמות של ג'ורג' עובדיה, השני – קומדיה רומנטית שנלווה אליה נופך סאטירי על תופעת המקובלים, והשלישי הוא סיפור פוליטי שלא זוכה למימוש מספק. שלושת הסיפורים עוסקים בפריפריאליות, בשכונת התקווה כאתר שנמצא בצד הלא-נכון של המסילה, ובדמויות החולמות על חיים טובים יותר – התעשרות, בריחה, קשר אנושי. מאחד החלונות נשמע קטע חזרה לתיאטרון חובבים מתוך "מלאכת החיים" של חנוך לוין, שאף הוא עוסק בגבר החש שהחמיץ את חייו לצד אותה אישה. מפעם לפעם העלילה עוברת לאתרים אותנטיים בשכונה, בעיקר השוק המקומי, אבל התחושה היא שבתור סרט המבקש לספר את סיפוריהם של תושבי התקווה, אנו נותרים עם סיפורים גנריים שיכולים היו להתרחש בכל מקום ובכל שכונה.
בצד החיוב, זהו סרט סימפטי מאוד. שחקניו מעצבים דמויות שקל לאהוד אותן, גם אם הדמויות הנשיות נדמות ככאלה שנועדו בעיקר לסייע בהגשמת הפנטזיות של הגברים בחייהן. הסרט רומז, למשל, על אירוע חמור שהתרחש במשפחתה של הספרית, אבל האירוע הזה נותר ברמת הרמיזה בלבד, ואחרי שהפרט הטראומטי מושלך אל עבר הצופים – הסרט פשוט ממשיך הלאה. כאילו מה שחשוב באמת הוא חלום ההתעשרות של הגבר ולא הטראומה שלה. כך גם תחביב הפחלוץ של האישה בסיפור השני שזוכה אומנם למימוש בלתי צפוי, אבל נדמה יותר כאמצעי לשרת את תכניותיו המופרכות של הגבר – כמו גם התחפשותה לדמות מתוך סרט האנימה "פפריקה" – ומותיר את האישה כלא יותר מנשאית של פנטזיה שאינה שלה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי צופה בשעשוע ברצף ההתרחשויות המפתיע לעיתים שמרכיב את עלילות שני הסיפורים הראשונים. הסיפור השלישי נחתם בפואנטה תמוהה – ולתחושתי היא הייתה עובדת הרבה יותר טוב אם זה היה סרט של שבי גביזון, שאמנם ערך את התסריט, שהחיבור בסרטיו בין רגש ואבסורד (ע"ע "האסונות של נינה" ו"געגוע") פועל תמיד בצורה מדויקת ויעילה.
3 צפייה בגלריה
מחזיר אותנו לימים אחרים. מתוך "לצערי אני אוהבת אותך"
(צילום: עמרי אלוני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הצפייה בסרט (שזכה בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל לילות שחורים בטאלין, 2022) כמו מחזירה אותנו לימים אחרים, שבהם הפנטזיות של דמויות חנוך לויניות נוסח "קרום", "פופר" ו"אורזי מזוודות" בשכונת התקווה לא היו מצולקות בטראומה של 7 באוקטובר והמלחמה הממושכת בעזה. "לצערי, אני אוהבת אותך" נדמה כמו סרט ששייך לתקופה שלפני הטראומה – ההסתגרות שלו במרחב הפריפריאלי הופכת את הניתוק לסוג של אידיליה שבה התקווה שהדמויות נאחזות בה היא גם התקווה שלנו למציאות אחרת. מציאות שבה אנשים עוד יכולים לחלום מבלי שהצלקת הלאומית תעיב עליהם. סרטו של רוזן אומנם נע בצורה שאינה תמיד מספקת בין המלודרמטי, הסאטירי והאבסורדי, וגם לא ממש מצליח להשיג את האותנטיות הנובעת משילובם של תושבי שכונת התקווה בסיפורים – אבל הוא חינני ואפילו מקסים לעיתים, וזה בהחלט לא מעט.
