על גג מלון מפואר בטיילת של קאן מתרווח גארי אולדמן על אחת הספות, בחלל שמשמש ביום מסעדה מפונפנת ויקרה - ובלילה, מועדון לילה אופנתי וזוהר. הוא מביט בים התיכון, ועל רקע התפאורה שנגלית לעיניו של שמש בוהקת, דקלים ויאכטות, הוא מאפשר לי לרגע לצלול לתוך האפלה, השדים, ההתמכרויות והסודות שטרפו את נשמתו במשך לא מעט שנים. לא בכל יום כוכב הוליוודי עטור-אוסקר נחשף כך, באומץ ובכנות.
"הנערה מנאפולי" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"היו תקופות שיכולתי ליצור יותר, למשל, והעדפתי להשתכר מאשר לעשות כל דבר אחר", מתוודה אולדמן בן ה-67. "אם תסתכל על מישהו כמו ברוס וויליס - שאותו אני מכיר, אומנם לא טוב - יש לו קריירה מדהימה, משפחה מדהימה, והוא אדם אמיד מאוד שחי את החיים. ואז הוא חוטף מחלה. ופתאום אתה חושב: 'כל זה לא מזיז במאומה, אה?'.
"וזה גם כל הקטע באלכוהוליזם, לא? זה לא משנה כמה אתה עשיר, לא משנה אם אתה שחור, לבן, חום, אם אתה עשיר או אם אתה עני - אלכוהול וסמים לא מפלים אף אחד ולא משנה מי אתה, זה יתפוס אותך. ויש לזה השלכות".
איפה זה תפס אותך?
"כשאתה שחקן, אתה גר בבתי מלון, בתוך מזוודה, ובמהלך הצילומים אתה לבד לגמרי ואתה מפוקס והולך לעבודה. ואז, בשש-שבע בערב, אומרים: 'אוקיי, קאט', וסיימנו. אז מה אתה עושה עכשיו? אתה חוזר למלון. מזמין שירות חדרים. אוכל ארוחה מזעזעת, ואז אתה גם שותה. זה מה שהייתי עושה עם הזמן הפנוי שלי.
"בכלל, תמיד יש תירוץ לשתות: יואו, איזה יום יפה - בואו נשתה משהו!, לעזאזל, יורד גשם - בואו נשתה משהו! אה, כריסמס - בואו נשתה משהו! תמיד יש סיבה".
8 צפייה בגלריה
יובל רפאל עלתה למקום הרביעי בהימורי הארוויזיון? בוא נשתה משהו! גארי אולדמן
(צילום: Kate Green/Getty Images)
אולדמן מספר שבתקשורת לא הופיעו בשעתו צילומים שתיעדו אותו הלום-אלכוהול. "לא הייתי בן אדם של מסיבות ולא הייתי חולה מועדונים. כך שאין תמונות פפראצי שלי שתוי הולך קרב-אגרופים עם מישהו או יוצא ממועדון ונשפך לתוך מונית. הייתי חוזר לחדר המלון שלי ושותה ג'ין, ואז שתיתי וויסקי ויין, שמפניה ו-ורמוט. הייתי שם את הגבול בטיה מריה. מכיר את הליקר הזה? שם הייתי שם את הפאקינג גבול. הייתי מתקשר לקבלה ושואל האם הם יכולים למלא את המיני-בר, כי אין מצב שאני שותה טיה מריה", הוא אומר וצוחק. "אתה לא תמיד יוצא מחייך מהמסע שאתה עובר. כולנו ניסים קטנים. אני ההוכחה החיה שזה אפשרי".
איך הצלחת להיגמל?
"הקטע הוא שאם אתה מנסה להיגמל כדי להציל את המשפחה שלך או את העבודה, אם אלה הסיבות, אז לעולם לא תצליח לדבוק בגמילה. כשאנשים עושים לך 'התערבות' ודוחקים בך ללכת לגמילה - תשאל כל אדם שעובד בתעשיית הבידור - הם יגידו לך שאחד מתוך 900 מיליון או משהו יצליח להישאר פיכח. זה מה שקורה כשדוחפים אותו לתוך השינוי הזה. ההבנה צריכה להגיע מבפנים. אתה מכיר את המשפט: 'נשבר לי להיות שבור'? זו ההבנה שצריכה להיות לך כדי להיגמל. וזה מה שקרה לי".
כמה שנים, אתה כבר פיכח?
"היום אני פיכח כבר 28 שנה. אני הייתי מת אם לא הייתי מפסיק לשתות, אני יודע את זה בוודאות. לא הייתי יושב כאן איתך היום, זה בטוח. כשמסתכלים על כל האנשים האחרים, שסבלו מאותו הדבר, למשל השחקן ריצ׳ארד ברטון, כולם בסופו של דבר מסיימים עם סיבוכים מהמחלה הזו שנקראת אלכוהוליזם. אם שותים ככה במשך המון שנים - גם אם אתה מפסיק, לפעמים אתה אף פעם לא באמת יוצא מכלל סכנה. מזה מתים כל האנשים האלה שגרים ברחוב. כל ההומלסים ששותים מלא חרא".
עכשיו, אולדמן משתמש בכול הדברים שחווה באותן שנים בעבודה על התפקידים שהוא עושה. "אחרי ששיחקתי כמה שנים דמויות של רשעים, נראה שאני עכשיו בתקופת הדמויות האלכוהוליסטיות שלי – אני משחק את ג׳קסון למב, שהיה אלכוהוליסט, בסדרה 'סוסים איטיים'. גילמתי את התסריטאי הרמן ג'יי מנקייביץ', שהיה אלכוהוליסט, בסרט 'מאנק', ועכשיו אני מגלם את הסופר ג'ון צ'יבר שהיה אלכוהוליסט. אז איך שפיקאסו היה קורא לזה, אני 'בתקופה הכחולה שלי'", אומר אולדמן ופורץ בצחוק.
אולדמן מגלם את צ'יבר ב"הנערה מנאפולי", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי המוערך והנחשב פאולו סורנטינו ("יפה לנצח", "יד האלוהים"). הסרט, שהתחרה על "דקל הזהב" בשנה שעברה בקאן, מגיע עכשיו לבתי הקולנוע בישראל. במרכז העלילה ניצבת פרת'נופה (אותה מגלמת סלסט דלה פורתה), צעירה מרהיבה ביופייה שנולדה בנאפולי ב-1950 וכובשת את כל מי שנקרה בדרכה, כולל את צ'יבר.
איך הגעת לשחק בסרט של סורנטינו?
"לפני כמה שנים הייתי בפסטיבל קולנוע שנערך בחוף אמלפי באיטליה - ומישהו שאל אותי: 'עבדת עם כל כך הרבה במאים שונים ומגוונים, האם נותר מישהו ברשימה שעוד היית רוצה לעבוד איתו?'. עניתי: 'כן, אני רוצה לעבוד עם פאולו סורנטינו, אבל כמובן שזה לא סביר שזה יקרה, בגלל שהוא בעיקר יוצר סרטים באיטלקית'. הדברים שאמרתי התגלגלו לפאולו, והוא השיג את המייל שלי וכתב לי: 'הבנתי שאתה מעריץ שלי וגם אני אוהב את מה שאתה עושה. יש סרט שאני עובד עליו, וזה אמנם תפקיד קטן אבל תהיתי אם תרצה אותו'. אז השבתי לו: 'בשבילך אני יכול לשחק גם צל על הקיר'. אפילו לא שינה לי מה היה התפקיד - זה היה יכול להיות גם תפקידו של סנטה קלאוס - ובכל זאת הייתי מגיע".
8 צפייה בגלריה
כבוד הדדי. גארי אולדמן ופאולו סורנטינו בפסטיבל קאן
(צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)
הדמות של צ'יבר ("בולט פארק", "פאלקונר"), שהתמודד עם התמכרותו לאלכוהול ועם נטיותיו המיניות ומת בגיל 70 ממחלת הסרטן, מאוד דיברה אל אולדמן. "צ'יבר היה נפש מיוסרת. הוא חי חיים כפולים: הוא היה נשוי והייתה לו משפחה, אבל הוא חי את חייו בעיקר כהומוסקסואל, בתקופה שבה לא ממש יכולת לעשות כן. היום אתה יכול לצאת מהארון, אבל בתקופה ההיא כמובן שלא. יכולתי להבין, למשל, מדוע הוא שתה כל כך הרבה - תחושת אשמה, בושה, הסודות שרודפים אותך. אומרים שאתה 'נגוע בחולי של הסודות שלך', ושהם מכרסמים בך.
"הפקפוק בעצמך, השנאה העצמית, המבקר שיושב לך על הכתף - זה מקום נוראי להיות בו. כשאתה כותב, צץ הקול הביקורתי שלא שותק ולא מאפשר לך לצלוח אפילו פסקה אחת, כי אתה לא מפסיק לשכתב אותה. לדעתי זה מה שכנראה הניע את צ'יבר לשתות. זה מה שהניע אותי בתקופה שאני שתיתי. לכן הבנתי את כל הטלטלה הרגשית הזו ואת הרבדים שנמצאים בדמות הזאת".
אולדמן נולד בלונדון לאב מלח לשעבר ואם עקרת בית. כשהוא היה בן שבע, האב האלכוהוליסט נטש את הבית לטובת אישה אחרת. בילדתו, אולדמן הפגין כישורי נגינה ושירה. הוא גם אהב ללכת לקולנוע. "הסרט הראשון שראיתי בקולנוע היה 'לילה של יום מפרך', אחותי לקחה אותי אליו. הייתי בן חמש או שש וזה היה בדיוק טירוף הביטלמניה. רציתי להיות אז אחד מהביטלס. הייתי מרותק מהדמות של ג'ורג' הריסון, אולי כי נתנו לו להיות השקט והמצחיק, זה שמדי פעם היה לו וואן ליינר מעולה".
רצית כבר אז להיות שחקן?
"לא. רציתי להיות כדורגלן מקצועי. אבל גיליתי את הבנות. כשאתה מתאמן בגיל 14, גיל בו ההורמונים מתארגנים מחדש, ואז אתה פוגש בנות, אתה לא רוצה לעשות את שניהם, אז אתה מתחיל לחפף ודעתך מוסחת. בנות דווקא אוהבות כדורגלנים, אבל אני פרשתי מהמגרש".
ואז אולדמן ראה את "הכמהים לאהבה" עם מלקולם מקדואל, והחליט שהוא יהיה שחקן. אחרי לימודי משחק והופעה בתיאטרון, הוא החל בראשית שנות ה-80 לעשות קולנוע. ב- 1986 הפליא לגלם את סיד וישס, מלהקת הפאנק "סקס פיסטולס", בסרט הפולחני "סיד וננסי" של הבמאי אלכס קוקס. לכבוד התפקיד של וישס המסומם, אולדמן הרעיב את עצמו. "הפכתי לאנורקטי, הייתה לי אובססיה להיות רזה נורא. חשבתי שזה האימג' שאני רוצה להציג".
במהלך הקריירה המרשימה שלו, אולדמן נהנה לעשות דמויות בוטות ואקסצנטריות. הטווח נע בין מאנייקים מרושעים ופסיכופטיים למוטרפים, סוטים ומופרעים. הוא גילם דמויות מפורסמות כמו הרוזן דרקולה, השטן, סיריוס בלק (הקוסם ששימש כסנדק של הארי פוטר), ג'יימס גורדון (איש המשטרה המסייע לבאטמן) ורב-המרגלים ג'ורג' סמיילי.
הוא גם היטיב להיכנס לעורן של דמויות אמיתיות, מבטהובן ועד לי הארווי אוסוולד, ולאחרונה גילם ב"אופנהיימר" את הנשיא הארי טרומן. הופעתו כווינסטון צ'רצ'יל, בימים הראשונים לשלטונו כראש ממשלמת בריטניה, בתקופת מלחמת העולם השנייה ב"שעה אפלה" (2017), זיכתה אותו בשלל פרסים, כולל פסלון אוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר. "כמובן שנחמד מאוד כשיש לך בבית את הפסלון הזה של האוסקר", הוא מספר, "לפעמים אני עובר על פניו ומחייך".
איפה הוא מונח?
"על גג הבית עם זרקור עליו. סתם, לא, אני צוחק. הוא סתם מונח על איזה מדף במטבח, יחד עם גלובוס הזהב. איפה שמונחים כל ספרי הבישול. הפרסים שלי סתם מונחים על מדף במטבח, ולא באופן ראוותני או מביך".
"זה אחד התפקידים האהובים עליי, ובאמת שהיו לי כמה וכמה תפקידים טובים"
בשנים האחרונות, אולדמן מתמסר בעיקר ל"סוסים איטיים", אחת הסדרות המצליחות של אפל TV פלוס, בה הוא מופיע בתפקיד ג'קסון לאמב - מרגל בריטי מותש, שסיום המלחמה הקרה הפך אותו למי שהוא. בהווה למב הוא הממונה על מחלקה נידחת של דחויי ה-MI5, המשולים לסוסים זקנים בדרכם להפוך לדבק ומוצריו. הסדרה הנפלאה, המבוססת על סדרת ספריו של מיק הֶרון, היא אחד העיבודים המרנינים והמדויקים שנראו אי פעם על המסכים; סדרה שהכול מושלם בה, מטקסט ועד ליהוק, ואפילו שיר הפתיחה שנכתב במיוחד ושר מיק ג'אגר, בעצמו מעריץ מושבע של הרון.
"סוסים איטיים" עונה 4 – טריילר
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
הגאונות של אולדמן היא מצד אחד להיכנס לדמות שכזו – שערו לא חפוף, בגדיו משומנים ומלוכלכים והכפתורים בחולצה נאחזים בשארית כוחותיהם בבד, כשעוד לא דיברנו על השיהוקים, הגיהוקים והנפיחות. ומנגד, מרגע שאולדמן הוסיף את המגע הייחודי שלו (הבעות פנים, מבטא) הוא ניכס את ג'קסון לאמב לעד אל מאגר גארי אולדמן, וכמו ג'יימס גנדולפיני כטוני סופרנו וג'ון האם כדון דרייפר, מעתה ועד עולם אין עוד ג'קסון לאמב ללא גארי אולדמן - ואולי גם להפך.
"אין לג'קסון פילטר - לא אכפת לו שישפטו אותו ובאמת שאין לו מה להפסיד. יש משהו מאוד חופשי ומשחרר בלשחק מישהו שלא זורק זין", אומר אולדמן. "זה כיף אמיתי להגיע לסט ולשחק את הבטלן - את הבוס הפוגעני, הציני, שרחוק שנות-אור מלהיות פוליטיקלי קורקט. זה אחד התפקידים האהובים עליי, ובאמת שהיו לי כמה וכמה תפקידים טובים לאורך הקריירה".
מה עשית כדי להיכנס לתפקיד?
"בשעתו עליתי כמה קילו בשביל 'מאנק' והפרויקט הזה של 'סוסים איטיים' הגיע מהר מאוד אחרי, וברור שהדמות של ג'קסון היא של אדם לא בריא שהזניח את עצמו. אז אני סוג של סוחב את המשקל העודף מאז. אותו ואת השיער והבגדים. אני כל כך שמח שאני יכול פשוט להגיע ולזרוק על עצמי את הבגדים הישנים האלה, שלא משתנים אף פעם. אני נועל את אותן הנעליים שנעלתי כבר בפרק הראשון.
8 צפייה בגלריה
לא צריך להחליף תלבושות. אולדמן כג'קסון לאמב, מתוך "סוסים איטיים"
(באדיבות אפל TV פלוס)
"זה די כיף ללבוש בגדים שמרגישים כמעט כאילו היו שלי. לא רציתי גם שום איפור. התאפרתי מספיק בחיים. לבשתי תלבושות מרהיבות ולא נוחות בעליל, אז גם לא ממש רציתי שתהיה לי 'תלבושת'. השיער השומני, מיעוט המקלחות, החורים בגרביים - הכל נעשה במטרה שאנשים יזלזלו בג'קסון. וכשאני לא על הסט, זה מה יש. זה לא לוק שעובד עם כל בגד".
"השתחררתי מהעול של ההתמכרות והצלחתי לפגוש מישהי שגורמת לי להיות מאושר"
חיי הרגש של אולדמן תמיד היו סוערים. רעייתו הראשונה הייתה השחקנית לזלי מנוויל, המוכרת מסרטי מייק לי. לשניים נולד בן, והזוג התגרש ב-1990, אחרי שלוש שנות נישואין. באותה שנה אולדמן נישא לאומה תורמן, שאותה הכיר בצילומי "הנרי וג'ון", וגם הפעם הזוגיות לא החזיקה יותר מדי מעמד: אחרי שנתיים הוא התגרש גם מתורמן. בהמשך ניהל רומן עם איזבלה רוסליני, שאיתה שיחק ב"האישה הנצחית". רעייתו השלישית הייתה הצלמת דוניה פיורנטינו (ממנה יש לו שני בנים), וזאת טענה שהוא מכור לסמים ונהג להכות אותה ולהתעלל בה. היא אף התקוטטה איתו בבית המשפט בסוגיות של חזקה על הילדים.
8 צפייה בגלריה
האשימה אותו בהתעללות. אולדמן עם אשתו השלישית דוניה פיורנטינו
(צילום: Chris Pizzello/AP)
בעיצומו של המאבק הזה, אולדמן ניהל רומן קצר עם הישראלית מיה רובין (שהופיעה בתוכנית השידוכים "שלוש"). בריאיון ל"פנאי פלוס", רובין ידעה לספר ש"יש בגארי משהו מאוד מושך. יש לו אנרגיה שקשה מאוד להסביר במילים, ישר התחברנו והיינו יחד כמה חודשים. הוא היה סקסי, נדיב, רגיש ומוטרף. בילינו בעיקר במסעדות. גארי לא יוצא לברים ולכאלה דברים. הוא אבא מאוד טוב. באותה תקופה הוא היה בעיצומם של הגירושין ובאיזשהו שלב זה היה כבד עליי. לא ראיתי את עצמי כאשתו הרביעית, ונפרדתי ממנו".
ב-2014, אולדמן הסתבך עם אמירה אנטישמית – בעודו מנסה לגונן על מל גיבסון שהואשם באנטישמיות, אמר אולדמן ש"הוליווד נשלטת על-ידי יהודים". בעקבות הסערה, אולדמן פצח במסע התנצלות בכל במה מרכזית אפשרית. לפני שנה וחצי בריאיון ל"גארדיאן" הבריטי הוא אמר: "אני מאוד מתחרט על הדברים שאמרתי. יש לי חיבה אישית אדירה גם כלפי העם היהודי באופן כללי, וגם באופן פרטני כלפי האנשים היהודים הקרובים אליי".
ב-2008, אולדמן נישא ברביעית והפעם עם הזמרת אלכסנדרה אדינבורו. הנישואים ארכו שבע שנים. ב-2015 הוא התחתן עם רעייתו הנוכחית, חמישית במספר – הסופרת והאוצרת ג'יזל שמידט, והם גרים יחד בפאלם ספרינגס, קליפורניה. בפגישתנו, ניכר שהפעם הוא מאושר.
"אשתי יושבת כאן איתנו וכך גם בני החורג וויליאם. אנחנו עושים הכול יחד. אשתי היא סוג של הצלמת הבלתי-רשמית מאחורי הקלעים של 'סוסים איטיים'. היא התחילה לצלם על הסט של 'שעה אפלה', ואז היא צילמה גם על הסט של 'מאנק', כך שהיא באמת כבר יוצרת שעומדת בזכות עצמה. לטייל עם המשפחה לכל הצילומים, זה באמת דבר מופלא - ביליתי כל כך הרבה שנים בדרכים לבד וישנתי בחדרי מלון. בניגוד אליי, וויליאם בן 17 והוא חושב שבתי מלון הם דבר מדהים.
"ג׳יזל היא הדבר הכי טוב שקרה לי. ולקח לי המון זמן למצוא את זה - אבל אנחנו סוף סוף כאן. יש אנשים שלא מצליחים למצוא את האהבה הזו. למזלי השתחררתי מהעול של ההתמכרות והצלחתי לפגוש מישהי שמבינה אותי וגורמת לי להיות מאושר".
