הקולנוע הדרום קוריאני התברך בלא מעט סאטירות חברתיות-מעמדיות. תולדה מתבקשת של חברה שיש בה שכבה מאוד משגשגת של מחזיקי נדל"ן עם ילדים שזוכים לחינוך מוקפד ויקר, ומולם אלו שנידונים, יחד עם ילדיהם, להשתרך מאחור. "פרזיטים" (2019) סרטו גורף האוסקרים של בונג ג'ון-הו הוא הדוגמא המצליחה ביותר, אבל גם סרטיו האחרים של בונג בעשור האחרון ("רכבת הקרח", "אוקג'ה" ו"מיקי אחד") הן סאטירות על מאבקים מעמדיים שנגזרים מקפיטליזם לא מרוסן. לפני כחצי שנה הוקרן בישראל "משפחה נורמלית", עיבוד רביעי ל"ארוחת הערב" (2009) של הרמן קוך, שזכה להתאמות לחברה הדרום-קוריאנית על ידי הבמאי-תסריטאי הר ג'ין-הו. ולבסוף, לא ניתן שלא להזכיר את להיט הענק של נטפליקס "משחק הדיונון" שיצר וואנג דונג-היוק, ושהביא את הלוגיקה הדרוויניסטית לנקודת הקיצון.
"אין ברירה אחרת" - טריילר
(באדיבות NEON)
כעת הגיע גם תורו של פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), אחד הבמאים המזוהים עם הצטיינותו של הקולנוע הדרום-קוריאני מאז תחילת המילניום. "אין ברירה אחרת"(No Other Choice) הוא עיבוד שני לנובלה "הגרזן" (1997) של סופר הפשע דונלד א. וסטלייק. העיבוד הראשון בוים על ידי קוסטה-גברס ב-2005, והבמאי הוותיק אף תרם לפיתוח הסרט של פארק (ועל כן הוא גם מוקדש לו). התסריט (שנכתב על ידי פארק, לי קיונג-מי, ג'ה-הי לי והבמאי-שחקן הקנדי דון מק'קלר) מעביר את העלילה לדרום קוריאה של ההווה. פארק יוצר לא מעט הברקות הסגנוניות, ומשתמש בהומור שחור ואבסורדי שהופך את מצוקת הגיבור לתאונת שרשרת של אקטים אלימים ומגוחכים.
הסרט נפתח בסצנה ביתית פסטורלית, שעודף המלאכותיות שלה מעורר חשד. לגיבור מנ-סו (לי ביונג-הון – מ"משחק הדיונון") יש בית עם גינה נחמדה, אישה שנקראת מין-רי (סון יה-ג'ין) עקרת בית עם חיבה מיוחדת לאימוני טניס, בן חורג בגיל ההתבגרות בשם סי-וון (קין וו סונג) ובת קטנה בשם ריי-וון (צ'וי סו יול), שהיא כנראה על הספקטרום, אבל אמורה גם להיות גאון מוזיקלי בנגינה על צ'לו. מן-סו צולה על הברביקיו המשפחתי את הצלופח שקיבל ממעסיקיו בעבודתו כמנהל זוטר במפעל למוצרי נייר. הוא מאמין שזה ביטוי להוקרה, אבל מאוד ייתכן שזו פרשנות מאוד שגויה למניע למתנה. כל המשפחה מתחבקת (כולל צמד כלבי הגולדן רטריבר), העלים נושרים מעדנות, והקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט מתנגן ברקע. פארק עובר בדיזולב לפסולת המוזרמת לפתח ניקוז תעשייתי במפעל שבו מנ-סו עדיין עובד.
המפעל נמכר לתאגיד אמריקאי, ומנהליו החדשים אינם ממצמצים לפני שהם מבצעים פיטורים מאסיביים הכוללים גם את הגיבור. לכאורה מנ-סו אמור להיות סחורה מבוקשת בשוק העבודה, אך המיומנות והגאווה שיש לו בכל הנוגע לייצור מוצרי נייר אינה עולה בקנה אחד עם מגמת הצמצום של השוק. החיים כמובטל מזמנים לו סדרה של השפלות בראיונות עבודה, כמו גם בניסיונות נואשים להתחנן על משרתו. כל זה ללא הואיל. אשתו מי-רי לוקחת את העניינים לידיים. הם לא יכולים לשלם משכנתא – לכן צריך למכור את הבית. היא תצטרך לחזור לעבוד כסייעת לרופא שיניים צעיר, וחוץ מזה צריך להיפטר מכל מה שעולה כסף – בשר בארוחות המשפחתיות, מינוי לנטפליקס, ואפילו צמד הגולדן רטריברים.
בצוק העיתים מנ-סו הוגה תוכנית פרועה. ישנה חברת נייר שנקראת "מון פייפר" והיא מחפשת אדם בעל ניסיון ומיומנויות דומות לשלו. לרוע המזל יש לפניו בתור עוד כמה מועמדים עם כישורים שעולים על שלו. הפתרון הבלתי נמנע הוא לחסל אותם. מהלך שמזכיר את הקומדיה הבריטית הקלאסית "דם כחול" (1949) שבה אלק גינס מגלם אדם שצריך לחסל את קרובי משפחתו האריסטוקרטים בכדי לזכות בירושה. רק שכאן אלו מקצועני נייר שהמשותף להם היא ההבנה שאין מקצוע נעלה מכך. מנ-סו מוכן לרצוח ולא לוותר על החלום להמשיך לעבוד במפעל נייר.
אין טעם לפרט את הדרך בה העלילה תתגלגל מנקודה זו. דיינו אם נאמר שהגיבור הוא בוודאי לא רוצח מיומן, ולכן ניסיונותיו לבצע את המעשים כוללים לא מעט סלפסטיק מגושם. מרעיונות חיסול טיפשיים במיוחד, דרך הסתבכויות יוצאות דופן. ומה לגבי המשטרה שעשויה לחשוד בשובל גופות של בעלי מקצוע כל כך ספציפי? לא פחות חשוב מכך התפקיד של מין-רי שעשויה להתחיל לחשוד במעשיו של בעלה שנעלם לשעות ארוכות, וחוזר עם חבלות ותירוצים מוזרים על ראיונות עבודה. בלי להתייחס לדינמיקה הזוגית, ההיגיון של דרוויניזם קפיטליסטי אינו רק נחלתה של דמות בודדת בסרט.
ב"פרזיטים" בונג ג'ון-הו צמצם באופן מאוד שנון את המאבק המעמדי לקומות השונות בבית פאר. פארק שונה מבונג בכך שהוא נמנע מאלגוריה מובהקת. אין כאן בית עליון ותחתון, אין מדרגות כסמל גלוי. במקום זאת, האימה נוצרת מתוך חזרתיות: מסדרונות זהים, ראיונות עבודה שחוזרים על עצמם, מועמדים שנראים כגרסאות שונות של אותו אדם. כך נוצרת תחושה כמעט קפקאית — מערכת שבה הפרט נדרש להוכיח שוב ושוב את ערכו, גם כשהמשחק כבר הוכרע.
בטרילוגיית הנקמה שיצאה לפני כ-20 שנה - "שלום לנוקם", "שבעה צעדים" "שלום לנוקמת" - פארק הציב את האלימות כתגובה רגשית קיצונית לעוול אישי. "באין ברירה אחרת" האלימות מוצגת כנגזרת של מערכת כלכלית ולא של תשוקה או רצון לנקמה. פארק מוותר במידה רבה על הפתולוגיזציה של הגיבור - מן-סו אינו "פסיכופת", אלא אזרח ממוצע שנדחק לפינה. זהו שינוי משמעותי בגישתו של הבמאי: האלימות אינה סטייה, אלא הסתגלות. במובן זה, הסרט קרוב יותר ל-"צמא"(2009) או ל"החלטה לעזוב" (2022) שבהם פארק עוסק בשחיקה מוסרית הדרגתית ובאובדן גבולות. אלא שכאן, ובשונה מסרטים אלו, השחיקה אינה רומנטית או טרגית — היא תוצר על מערכת כלכלית.
הנושאים השזורים בסרט הם חוסר היכולת והרצון של אדם להמציא את עצמו מחדש, החובר להיגיון הקפיטליסטי שבו אדם מוצב מול אדם. לקראת סוף הסרט עולה גם שאלת השינויים מהותיים ששייכים לעידן הטכנולוגי העכשווי. בסוף הטרגי-קומי, עולה השאלה של העתיד המקצועי נטול הוודאות שמחכה לרבים מאיתנו בעידן ה-AI. המאבק המטורלל של גיבור הסרט לשוב למקצוע עשוי לקבל ממד מאוד אירוני בעידן שבו המומחיות האנושית שהושגה בעמל רב תוכחד באחת – ולא רק במפעלי הנייר. בסרט שיש בו לא מעט סצנות מבריקות, יש סיכוי שהדקות האחרונות ייחרטו בזיכרון באופן מיוחד.
