-100-
כשאביו של פול לימד את בנו לשרוד ביער, הוא נהג להגיד שוב ושוב: "עדיף לברוח חמש שנים ולא לשבת יום אחד בשבי." סטנלי ברייטמן רכש את החוכמה הזאת בווייטנאם. ופול חשב תמיד שזה מגוחך. לברוח? ממי לברוח? ואיזה שבי? איפה? אצל הווייטקונג? ילד בן עשר לא העלה על דעתו שמישהו עלול לחטוף אותו. אבל עכשיו, כשישב בתחנת אוטובוס שהצחינה כמו אסלה, נזכר פול באמירה הזאת ונמלא מרירות.
רוב האוטובוסים שנוסעים מבוסטון למנאסס שבווירג'יניה מגיעים למסוף האוטובוסים המרכזי במנהטן. אבל פול לא העז לחזור לניו יורק, לא עכשיו. הם יחפשו אותו שם.
כשהגיע אל תחנת האוטובוסים בדרום בוסטון, התברר לו שרק אוטובוס אחד נוסע ישירות לוושינגטון הבירה, בלי לעצור בניו יורק. אוטובוס שנוסע תשע שעות, לאורך כל הלילה, ומגיע מוקדם בבוקר.
פול שילם שוב לחסר בית שיקנה לו כרטיס. שילם ביד רחבה, למען האמת.
בחמש וחמישים ושלוש דקות בבוקר, כשעדיין שרר חושך, עצר האוטובוס בתחנת יוניון בוושינגטון. פול מצא קפה בְּלוּ בּוֹטְל פתוח וקנה כוס קפה וכריך חם. הוא הבחין בסוכנות להשכרת רכב, אבל ראה שהיא נפתחת רק בשמונה. הוא תדלק את עצמו בקפה השינה באוטובוס היתה מקוטעת ולא נוחה וחיכה. בשמונה שכר ג'יפ קומפָּס, בעזרת שני כרטיסי אשראי נטענים, השאיר פיקדון של חמש מאות במזומן לכיסוי נזקים אפשריים, ונסע למנאסס.
השגריר הזיק לו כנראה, אבל לפחות נתן לו שם של מישהו שעשוי לעזור לו.
ביתו של פיליפ הורגן היה צנוע, אבל ניצב על חלקה גדולה, רחוק מכל שכן. בית לבנים נמוך, בעל חלונות קטנים, שנראה כמו מבצר זעיר. כל התריסים והווילונות היו סגורים. המדשאה נזקקה לגיזום דחוף, כך שהמקום נראה נטוש. או שסוכן הביון לשעבר לא היה חובב גינון.
פול הפנה את הג'יפ אל כביש הגישה הארוך, שהאספלט בו היה סדוק ומחורר. הוא שם לב שמצלמות אבטחה מותקנות בכל פינות הבית, ומצלמה נוספת משקיפה מעל דלת החניה הסגורה. כשהגיע אל מרפסת הכניסה הקטנה, הבחין במצלמה במרומי התקרה, שמופעלת על ידי חיישן תנועה. למעשה, כל התקרבות אל הבית נקלטה באחת ממצלמות האבטחה.
כשעלה בשלוש המדרגות אל דלת הכניסה, שמע קול מקרקר במערכת האינטרקום שליד הדלת.
"תעוף מהשטח שלי," אמר הקול. ברקע שמע פול נהמת כלב חרישית. "מר הורגן? אני פול ברייטמן. אני צריך לדבר..." דלת הכניסה נפתחה בתנופה, ומשהו גדול ומטושטש הסתער מתוכה כלב ענקי, שחור חום, בעל ראש גדול וגוף שרירי, שיניים קטלניות ונביחה עמוקה מאיימת. פול ראה שאוזניו זקורות. שרשרת עבה היתה כרוכה סביב צווארו.
לא היה זמן לברוח. פול ידע שיש דרכי תגובה מומלצות במקרה של מתקפת כלב. לעמוד בשקט. לא לברוח בשום אופן. לא ליצור קשר עין. אבל כל מחשבה הגיונית פרחה ממוחו באותו רגע. הכלב התקרב אליו עד כדי כך שחש בהבל פיו המצחין.
פול מצא את עצמו צמוד לקיר הבית, והדוברמן נהם, נבח והסתער עליו.
בעליו של הכלב עמד מאחוריו וכיוון אקדח אל פול. "לפי חוקי מדינת וירג'יניה," אמר האיש, "יש לי זכות להשתמש בכוח קטלני. מה אתה עושה בשטח שלי?" קודקודו של האיש היה קירח, ושיער אפור צמח מסביבו וגלש עד כתפיו.
"בחייך! תרסן את הכלב שלך! לא באתי לפגוע בך. אני זקוק לעזרה שלך."
"מי אתה בכלל?"
"כמו שאמרתי, אני פול ברייטמן ו..."
"ברוטוס, שב." הכלב התיישב מיד אבל המשיך לנהום. "תוכיח שזה אתה. תראה לי רישיון נהיגה."
"אני... אין לי רישיון נהיגה." הוא הרי נפטר מכל המסמכים של פול ברייטמן. השאיר את כולם הדרכון, רישיון הנהיגה, כרטיס הביטוח הלאומי, כרטיסי האשראי בכספת בבנק סיטיזֵנס, סניף דֵריפילד. וקיווה שלעולם לא יצטרך להשתמש בהם שוב.
חבל שלא הציג את עצמו כגרנט אנדרסון. לפחות יש לו רישיון נהיגה תואם.
"אתה לא נוהג?"
"אין לי שום מסמך מזהה. אם אני הייתי מרגל, היו לי מסמכים מזויפים, נכון?"
פיליפ הורגן שתק רגע והטה את ראשו. "יש משהו במה שאתה אומר."
"אני רוצה לשאול אותך על פרויקט הפנטום."
עיניו של הורגן נפערו. "מי אתה, לכל הרוחות?"
-101-
בתוך ביתו של איש הביון לשעבר היתה ההזנחה חמורה עוד יותר. סירחון של סיגריות עבשות, בירה ישנה וטחב. ערימות אקראיות של ירחונים ועיתונים, פחיות קולה ובירה פזורות מכל עבר, ומאפרות גדושות בדלי סיגריות. כדי שפול יוכל לשבת, ניגש הורגן אל אחד הכיסאות והשליך ארצה את ערימת העיתונים שהיתה עליו. הוא דרש שפול יכניס את הטלפון שלו לשרוול פלסטיק שחור, שלדבריו היה תיק פאראדיי, שחוסם כל תשדורת אפשרית, כך הסביר.
בזמן שפול ענה על שאלותיו של הורגן, רבץ הדוברמן לרגליו של הורגן והשמיע רטינה חרישית, נהמה שקטה, כמעט כמו גרגור של חתול. והורגן עישן בשרשרת סיגריות קאמל זולות.
הורגן קם, חיטט בארונית תיוק מתכתית ושלף תדפיס שלדבריו נלקח מעלון פנימי לעובדים בסוכנות הביון. כותרתו היתה "מה חדש". על הדף נראה תצלום של עובדת בכירה, ג'רלדין דמפסי, כשהיא מקבלת פרס ממנהל הסוכנות. אישה בגיל העמידה, בעלת שפתיים דקות, שיער זהוב קצר בסגנון הנסיכה דיאנה, וחליפה כחולה עם כתפיים מרופדות גדולות.
"זאת סוכנת הביון שעבדתי תחתיה. ג'רלדין דמפסי," אמר הורגן.
"ממערב טקסס?" פול זכר את דמפסי ממשרד הבולשת בניו יורק.
"בדיוק. מעולה בתפקיד שלה. היא מנהלת יחידה חשאית, שבאופן לא רשמי נקראת FAN." הורגן הדליק סיגריה נוספת.
"רגע, אז... פנטום הוא שם היחידה הזאת?"
הורגן פלט תימרת עשן ארוכה. "אתה מכיר את השם. אז אתה בטח יודע על זה משהו."
"הצלחתי לחבר כמה חלקים, כן. אבל תסביר לי."
"מבצע חשאי. שלא מתועד בשום מקום."
"ומה המטרה שלו? להתביית על אוליגרכים רוסים, כמו גאלקין?"
הורגן משך בכתפיו. "פנטום ביצעו משימות שחורות בתוך ארצות הברית, זה מה שאני יודע. שמעתי שסגרו אותם."
"משימות שחורות? מה זאת אומרת?"
פול שם לב שהורגן מקפיץ בלי הרף את ברכו הימנית, כמין הרגל עצבני. "פעולות חשאיות. הדברים האלה ממודרים מאוד, לכן זה כל מה שאני יודע."
"אבל איזה סוג של משימות שחורות?"
הורגן משך בכתפיו.
פול החליט לגשת לזה בצורה אחרת: "והאישה הזאת, ג'רלדין דמפסי, פיטרה אותך?"
"נכון."
"למה?"
"ניסיון להדליף מידע מסווג."
"ובאמת הדלפת?"
"ניסיתי. ועוד איך ניסיתי."
"מידע על הפנטום."
"בדיוק. הוכחה שסוכנות הביון משתמשת במקצוענים זרים לבצע משימות שחורות בתוך ארצות הברית."
"לא ראיתי באינטרנט שום דבר על הדלפה בסוכנות הביון."
"כי לא פרסמו כלום. הסוכנות הפעילה לחץ, משכה בחוטים. ה'טיימס' וה'וושינגטון פוסט' גנזו את הכתבות. כי זה פוגע בביטחון האומה, או איזו שטות כזאת."
"מה ניסית לפרסם? את הזהות של איש הביון?"
"בחיים לא." הברך שוב קיפצה.
"אז מה?"
"את העובדה שיחידת פנטום גייסה מקצוען בתוך ארצות הברית לבצע משימות שחורות. עבודה מלוכלכת. איך שלא תקרא לזה. וזה בלתי חוקי, לפי חוקי ארצות הברית. זאת שערורייה."
"מקצוען? באיזה תחום?"
"קראת פעם על רצח סוכני הבולשת בניו יורק?"
"אני הייתי שם. כמה דקות אחרי זה. ראיתי את הגופות. סיפרו שהרוסים עשו את זה."
"כן, אלה שביצעו את העבודה השחורה היו רוסים. אני יודע. אבל הם גויסו על ידי ג'רלדין דמפסי. על ידי סוכנות הביון."
"מה?"
"האסימון נפל, מה?" אמר הורגן בחיוך משונה. "הם גויסו על ידי יחידה של סוכנות הביון. יחידת פנטום. דמפסי שכרה צוות של בריונים יוצאי גֶה אוּ, כדי שהחצים יצביעו על מוסקבה. תעלול ישן של סוכנות הביון. איתות כוזב."
"סוכנות הביון שכרה רוסים שיהרגו סוכני בולשת בניו יורק?"
הורגן רק הביט בו בחיוך ידעני מוזר, כמעט גיחוך.
"רגע, רגע... אז לא מוסקבה עמדה מאחורי רצח סוכני הבולשת האלה, אלא... אנחנו? סוכנות הביון המזוינת? סוכנות הביון הרגה סוכני בולשת? לא ייאמן."
"ליתר דיוק, לא סוכנות הביון. אלא יחידת פנטום. יחידה מיוחדת בתוך סוכנות הביון, שאפילו הסוכנים החשאיים לא ידעו עליה."
"והטבח הזה קיבל אישור רשמי?"
הורגן הנהן.
"בחיים לא ראיתי אזכור של זה... לא שמעתי על האפשרות שסוכנות הביון עשתה את זה."
"כי קברו טוב טוב את הסיפור. או שהוא פשוט לא יצא. הסוכנות שלי לשעבר מצטיינת בשמירת סודות."
"סוכנות הביון..." אמר פול. "חשבתי שהם כבר לא עושים דברים כאלה. הרבה שנים. וגם כשהם עשו... כאן מדובר על רצח של סוכני בולשת..."
הורגן צחק במרירות. "לא עשו דברים כאלה, עד ש... ג'רלדין דמפסי הוצבה בראש יחידת הפנטום."
"איך היא היתה מסוגלת... זאת אומרת, כמי שעומדת בראש סוכנות הביון, היא בטח ידעה, לא?"
"הבית הלבן היה צריך לאשר את זה! הפסגה של הפסגה."
"זה סיפור מדהים."
"וברור שזה בלתי חוקי לגמרי. מנוגד לסמכות של סוכנות הביון, מנוגד לחוקי ארצות הברית. בחיי, ציפיתי שיחשפו את זה בעמוד הראשי בכל העיתונים. אבל אף מו"ל בארצות הברית לא היה מוכן לגעת בזה. לא יכלו לעמוד בלחץ המשפטי. אתה יודע, בפעם הראשונה שזה נודע לי, דיברתי עם גורמים בתוך הסוכנות, הייתי ילד טוב. פניתי בערוצים המקובלים, הגשתי תלונה למפקח הכללי ו... דממה. פשוט העבירו אותי לתפקיד אחר. ברגע של תסכול וחולשה, התקשרתי לעיתונאי מה'וושינגטון פוסט'. ואז היא דאגה שיפטרו אותי."
"ג'רלדין?"
"ברור!"
"לא יכולת לפרסם את זה בעצמך?"
"זה לא עובד ככה. זאת עדיין עבירה על החוק. ואין לי מאגרים כספיים. הם היו תובעים אותי וקורעים לי את הצורה. משתיקים אותי. ולא יכולתי להרשות לעצמי להילחם בהם."
"ובכל זאת... אתה חי."
"כל הסיפור הזה הוא נחלת העבר. מאז שהפנטום נסגר, ההנהגה החדשה כבר לא מאפשרת פעולות קטלניות כאלה. אומרים שהרוסים עושים דברים כאלה, אבל לא אנחנו. חוץ מזה, יותר מדי עיניים מסתכלות לכיוון שלי."
"אני לא..." פול גמגם רגע. "אני לא מבין איך הבולשת לא עצרה את דמפסי אחרי שהיא עשתה דבר כזה."
"כי אין שום דבר בכתב. לא הצליחו לתפוס אותה על חם. אין שום הוכחות. אם תשיג הוכחות, צ'יק צ'ק הבולשת עוצרת אותה, אין בעיה."
"בטח יש לה קשרים טובים בבולשת," שיער פול. "אתה לא חושב?"
"תשמע, בכל פעם שהיא מוצאת את עצמה במצב מסוכן, היא דואגת שאנשי האֶס פּי אֶס ילוו אותה, והם..."
"אֶס פּי אֶס?"
"שירות האבטחה של סוכנות הביון. הם שואבים כוח אדם מהמשטרה או מהבולשת. כך שהיא מכירה טוב מאוד את האיכות של סוכני הבולשת. היא משתמשת בהם."
הכלב קם, ניגש אל פול וחיכך את חוטמו בברכו. ואז התיישב לצדו והניח את כפותיו על כפות רגליו של פול. פול הקפיד לא להזיז את רגליו כדי לא לעצבן את היצור.
"אל תפחד מברוטוס. למעשה, הוא ילדון עדין ורגיש," אמר הורגן. "נשמה טובה."
"כן, ראיתי הדגמה..." אמר פול. "אז הרציחות בארצות הברית לא בוצעו על ידי סוכנים רוסים. אלא על ידי רוסים שהממשל האמריקאי שכר. כדי ליצור מצג שווא, כאילו מוסקבה עשתה את זה."
"בדיוק."
"אבל למה? למה שסוכנות הביון תעשה משהו כל כך... מרושע?"
"כדי להגן על הפנטום."
"כי הפנטום הוא... מה?"
"כמו שאמרתי, זה שם צופן למשימה."
"שמיועדת ל... מה בדיוק?"
"אין לי מושג, אני אומר לך." ברכו של הורגן קיפצה.
"אז למה הבולשת רודפת אחרי?"
הורגן הניד את ראשו. "מה הם אומרים שעשית?"
שתיקה ארוכה. "הם קוראים לזה גניבת מידע."
"וגנבת מידע?"
"לא. לקחתי החסן נייד שכתוב עליו פנטום. מאוליגרך רוסי, ארקדי גאלקין."
"ומה יש על ההחסן הנייד הזה?"
"החומר מוצפן. כך שאני לא יודע. בהתחלה חשבתי שמדובר במידע שיש לגאלקין על פוליטיקאים או על אנשי ממשל שהוא שיחד. כמו ספר חשבונות של המאפיה. אבל עכשיו אני כבר לא יודע. אולי זאת הוכחה לקיומה של היחידה הזאת של סוכנות הביון. אולי גאלקין יודע מה קורה בסוכנות."
הורגן הצית סיגריה נוספת. "תשמע, פעם, מזמן, כשהארי טרומן ייסד את סוכנות הביון, הוא פחד ליצור מין גסטאפו על כזה, ולכן הוא קבע חוק בסיסי: אסור לעסוק בריגול בתוך ארצות הברית. ואז, אחרי עשרים שנה, בממשל ניקסון, תפסו את סוכנות הביון כשהיא ריגלה אחרי אזרחים אמריקאים. ואז היתה שערורייה גדולה, שימוע בסנאט. בסוכנות הביון הבטיחו להפסיק."
"והפסיקו?"
הורגן גיחך בבוז והניד את ראשו. "לפני כמה שנים התברר שבסוכנות הביון ניהלו 'איסוף גורף' באמריקה. השיגו גישה לפרטים אישיים של מיליוני אמריקאים כתובות הדוא"ל שלהם, מסרונים, שיחות טלפון. אז לא, זה לא נפסק ולא ייפסק."
פול הביט בהורגן והנהן.
"אין לך מושג איזה ריקבון יש בסוכנות הביון, מה? כל הדור שלך, זה לא מעניין אתכם בכלל. כשהמלחמה הקרה הסתיימה, ארצות הברית ורוסיה יכלו להיות בעלות ברית. אתה יודע את זה? אבל אנחנו עבדנו על גורבצ'וב. הבטחנו לו שאם הוא יסכים לאחד את גרמניה, נאט"ו לא תתפשט מזרחה אפילו סנטימטר אחד. ואז, אחרי כמה שנים, נאט"ו התחילה לצרף חברות נוספות. 'אוי, סליחה שהבטחנו! באמת האמנתם לנו? טמבלים מסכנים. מדינה סוג ב', זה מה שאתם.' ואז, אחרי עוד כמה שנים, קיבלנו את בוריס ילצין, האלכוהוליסט המושחת שהרוסים עצמם שנאו שהתמודד בבחירות נגד קומוניסט רוסי לאומני אמיתי, שעמד לנצח, כן? אבל אנחנו לא היינו מוכנים לזה! שהקומוניזם יחזור? בשום אופן לא! אז מה עושים? מפזרים במוסקבה הרבה הרבה מזומן אמריקאי כדי לשחד את מי שצריך לשחד. לשמן את מי שצריך לשמן. בטח אף פעם לא שמעת ששניים מהעוזרים של ילצין נעצרו עם קופסאות נעליים מלאות שטרות של מאה דולר, מה?"
פול הניד את ראשו.
"עשינו כל מה שצריך, פיזרנו כסף מלוכלך לכל עבר, כדי להבטיח שהדמוקרטיה תמשיך להתקיים ברוסיה. הטינו את הבחירות. הספירה היתה מזויפת. קצת אירוני, לא? ואז הכרחנו את ילצין לבחור יורש. ומי זה כבר יכול להיות? האיש שנהפך לצאר ועדיין שולט ברוסיה ביד ברזל. רוסיה לא היתה כיום דפוקה כל כך אם לא היינו דוחפים את האף שלנו ובוחשים בקלחת כמו שבחשנו. תגיד תודה לסוכנות הביון על המצב המחורבן שלנו עכשיו." הוא הניד את ראשו ושתק רגע ארוך. לבסוף אמר, "תן לי לראות את זה."
"את מה?"
"את ההחסן הזה. איפה הוא עכשיו?"
"אצלי."
"תן לי לראות אותו."
"הוא לא עלי," אמר פול.
"בחדר שלך במלון?"
פול היה שמח מאוד שיהיה לו חדר במלון. אולי בהמשך. הוא היה תשוש וזקוק נואשות לשנת לילה טובה.
"אולי תיגש להביא אותו? יכול להיות שאני אצליח להבין מזה משהו."
פול הניד את ראשו באטיות. "אני לא יכול לעשות דבר כזה. הוא נמצא בכספת," שיקר. למעשה, ההחסן היה בתרמיל שלו, שהיה מונח על הרצפה לידו. "מישהו יודע שאני נפגש איתך?"
"מאיפה לי לדעת? הם מצותתים לטלפונים. אולי דיברת בנייד. בקלות הם יכלו..."
"אני חייב ללכת," אמר פול. כשניסה לקום על רגליו, פלט הכלב נהמת אזהרה גרונית.
-102-
כשיצא מהבית של הורגן, הבחין פול בניידת של משטרת וושינגטון, שחנתה ברחוב, בקצה כביש הגישה. לרגע התלבט מה לעשות.
מה משטרת וושינגטון עושה כאן? תהה. הרי הוא בווירג'יניה, לא במחוז קולומביה. הוא הביט שוב וראה שיש רק שוטר אחד בניידת, ולא שניים כמו בדרך כלל. למה?
יש לשער שהשוטר ינסה לעצור אותו. אולי הוא עובד עם ג'רלדין דמפסי והצוות שלה, חשב. ואז נמלך בדעתו. אם אנשי הבולשת וסוכנות הביון היו עוקבים אחריו לכאן, או מבינים שיגיע לכאן, כבר היו כאן רבים מהם. לא רק אחד.
משהו כאן היה משונה.
פול ירד במדרגות הכניסה וצלע אל הג'יפ השכור, שחנה בכביש הגישה של הורגן. באותו רגע פתח השוטר את דלת הניידת ויצא. בחור שרירי עם קרחת בוהקת.
פול נזכר בברזין ובעמיתו, שהרגו את אלק ווד. עמיתו של ברזין היה בחור קירח, בעל עורף רחב, בן עשרים ומשהו.
כן, בדיוק כמו השוטר הזה.
בדיוק ברגע שקפץ לתוך הג'יפ, התנפצה מראת הצד ליד ראשו של פול. השוטר המדומה עכשיו לא היה ספק בכך ירה כנראה באקדח עם משתיק קול. פול שמע את הנקישה החזקה, ומיד אחריה את קול ההתנפצות של המראה.
הוא התניע את הג'יפ והסיע את המכונית בהילוך אחורי. הוא הלך והתקרב אל השוטר המדומה, אבל לא היתה לו ברירה, הוא היה חייב לצאת מכביש הגישה אל הרחוב. הקירח קפץ הצדה כדי לא להיפגע מהג'יפ, ולרגע הוריד הצדה את האקדח עם המשתיק הארוך, אבל ברגע שהתאושש, כיוון את האקדח בשתי ידיו וירה שוב. שוב נשמע קול נפץ, וצליל פגיעת מתכת במתכת, וחריקה עזה, כאילו קליע חורץ את גג הג'יפ.
פול בלם בחוזקה. הוא העביר את מוט ההילוכים להילוך קדמי, ובאותו רגע שמע ירייה נוספת והרגיש כאילו דבורה עקצה את כתפו השמאלית, כשקליע נוסף ניתז מהזכוכית המחוסמת של הג'יפ וננעץ בו. כתפו וזרועו התאבנו, ולרגע לא חש דבר כאילו רסיס זכוכית ננעץ בזרועו וחיישני הכאב לא מגיבים משום מה.
קליע נוסף ניפץ את החלון האחורי של הג'יפ. האדרנלין הציף את גופו של פול. לבו הלם במהירות.
לרגע חשב לברוח בחזרה אל ביתו של הורגן ולנסות לתפוס מחסה, אבל מיד הבין שאין לו זמן. ואם יֵצא מהג'יפ, יהיה חשוף עוד יותר.
בכל כוחו לחץ על דוושת הדלק. הג'יפ זינק קדימה, ופול כיוון אותו שתי טונות של פלדה ואלומיניום לעבר השוטר המדומה, שזינק הצדה כשראה שהרכב מתקרב אליו. אבל הג'יפ היה מהיר יותר, וכעבור רגע חש פול חבטה כשפגע באיש.
הקירח היה שרוע פרקדן על המדרכה. הוא מת? או רק נפצע קשה? פול לא עצר לבדוק. הוא סובב את ההגה והאיץ לאורך הרחוב. הבתים חלפו ברצף מטושטש. הוא פנה ימינה לשדרה רחבה.
ואז, בפתאומיות, חש צריבה נוראה, כאילו מישהו נעץ ברזל מלובן בכתפו השמאלית, במקום שבו ננעץ הקליע. הכאב הבוער קרן במורד זרועו. חולצתו היתה ספוגה בדם.
הוא לא ידע לאן לנסוע וממי לבקש עזרה. אבל הוא היה חייב להחליט במהירות, כי התוקף היה עלול להתאושש ולעקוב אחריו.
הוא לא היה יכול לפנות לבית חולים. הרי יש חוק שמחייב את בתי החולים לדווח למשטרה על כל תקרית אלימה. דיווח כזה ימשוך מיד את תשומת הלב של הבולשת. מה הוא יכול לעשות? הכאב רק הלך והתעצם, כמו כדור אש בתוך כתפו השמאלית, כמו כוכב שמתפוצץ. בלתי נסבל. הוא ידע שהוא חייב להוציא את הקליע מגופו, ושיער שלא יוכל לעשות את זה בכוחות עצמו. הרי לא יוכל לנתח את עצמו, ועוד ביד אחת. הוא חייב להגיע לרופא.
אבל קודם כול הוא חייב להסתלק מהמקום.
-103-
זרועו השמאלית היתה נוקשה ודואבת, ולכן נאלץ לנהוג ביד ימין בלבד. הכאב בכתף הלך והחמיר. אבל הוא ידע שהוא חייב להמשיך. חייב לנסות למצוא את אביו האדם היחיד שיוכל אולי לעזור לו. הוא נסע מערבה בכביש 28 אל פּרינס ויליאם פּארקוֵויי, והמשיך אל כביש 66 מערב, שנמתח בתוך נוף כפרי ירוק. כעבור שעה ורבע, כשהיה די בטוח שלא עוקבים אחריו, עצר בווינצ'סטר שבווירג'יניה. כשחיפש בית מרקחת, עבר על פני שלט של רופא משפחה, והחליט להיכנס ולבדוק אם יצליח להשתחל כמקרה חירום.
הרופא תפוס כל היום, אמרה המזכירה, תיגש לחדר מיון. פול הודה לה, ניגש לבית המרקחת וקנה מי חמצן, פסי הדבקה לחתכים, גלילי גאזה, פלסטר רפואי, משחה אנטיביוטית וכדורים נגד כאבים. הוא היה מגואל בדם, אבל הקופאית לא התייחסה לכך.
הוא חזר אל הג'יפ, ובלע שני אדוויל בלי מים. הוא פשט את החולצה, שפך מי חמצן על הפצע ויילל בכאב. הוא מרח אנטיביוטיקה על הפצע. ואז, אף שהדם המשיך לזלוג, כיסה הכול בתחבושת גדולה והדביק אותה למקומה.
כעבור כמה דקות המשיך לנהוג. הוא נכנס לווירג'יניה המערבית ויצא ממנה. לזמן קצר היה במרילנד, ואחר כך נכנס לפנסילבניה בכביש דווייט אייזנהאואר. היעד שלו היה צפון פנסילבניה.
השטח הפתוח בהאמֶרסלי, ביערות סאסקְוֵוהָנוק.
רביע עשרים ושמונה.
הכאב בכתף הלך והחמיר. כאילו היא עולה באש.
החלק האחרון של הנסיעה, שארך חמש וחצי שעות, היה קו ישר צפונה, לעבר הגבול עם מדינת ניו יורק. הכביש היה חדגוני, ולפעמים תקפה אותו סחרחורת מרוב כאב. רק פעם אחת עצר כדי למלא דלק ולהחליף את התחבושת שעל הפצע.
אוסטין היתה עיירה זעירה בדרום מערב מחוז פּוֹטֶר שבפנסילבניה. פול בדק הכול בטלפון. 482 תושבים. לעומתה נראתה דריפילד כמו מטרופולין הומה. העיירה שכנה על גדת נהר הפְרימֶן, שמזין מפעלי נייר, ופעם הזין גם מנסרות. העיירה הוצפה כשהסכר הגדול קרס כמאה שנים קודם לכן, ומאז נבנתה מחדש. משפט המפתח שלה, כפי שנכתב בוויקיפדיה, היה "עיר קשוחה לא מתה". מצא חן בעיניו.
הוא חלף על פני חניון קרוואנים שלא היה עמוס במיוחד. הוא חיפש את מרכז העיר, אבל לא מצא משהו כזה. הוא עבר על פני כמה פונדקים, מסעדות ותחנת דלק. קומץ בניינים שנראו כאילו נבנו במאה העשרים או לפני כן. יישוב קטן ביותר.
הוא היה רעב, אבל הכאב דרש את מלוא תשומת לבו. הפצע המשיך לזוב דם. פול עצר בצד כשהבחין בשלט של רופא פנימאי. המרפאה היתה בקומה השנייה של מבנה עץ בן שלוש קומות. גם לרופא הזה לא היה שום תור פנוי, אבל המזכירה האחות העיפה מבט אחד בתחבושות שעל כתפו ואמרה בתוכחה מקצועית, "מתי זה קרה?"
"לפני כמה שעות."
"מה זה?"
"פצע ירי. תאונת ציד."
"אתה צריך אנטיביוטיקה. הקליע עדיין בפנים? יש לך מושג?"
"כן, אני חושב שכן."
"טוב, צריך להוציא אותו, ברגע זה. אתה צריך ללכת למיון."
הוא הניד את ראשו. "אני צריך את עזרתו של ד"ר ליכטנברג." הוא ציין את השם שראה בשלט. אולי רופא בעיירה קטנה יוכל להחריג את המקרה ולא לדווח על פצע ירי.
היא התקשרה לרופא בחדר הטיפולים, והוא יצא אל אזור ההמתנה. גבר בן חמישים ומשהו, בעל זקן אפור קצוץ. הוא עמד, שילב את זרועותיו והביט בחולצה המגואלת בדם על גופו של פול. "מה קרה לך?"
"ירו בי. תאונת ציד. אבל אני לא רוצה שזה ידוּוַח לשלטונות."
"איפה הבחור שירה בך? ברח?"
"עניין מסובך. אתה לא חייב לדווח על זה, נכון?"
"אני חייב. אין לי ברירה. אחרת אני עלול לאבד את הרישיון שלי."
פול הנהן. הרופא לא השתכנע, זה היה ברור. "תוכל לפחות לרשום לי אנטיביוטיקה?"
"אותה בעיה. אם אני לא אדווח שטיפלתי בקורבן ירי, אני עלול לאבד את הרישיון. אני לא יכול להסתכן. מצטער."
פול יצא מהמרפאה, מצא את תחנת הדלק היחידה בעיר, קנה מפת דרכים, מים וחטיפי אנרגיה ולקח עלון הסברה לתיירים.
הוא חייב להיכנס ליער ולנסות למצוא את אביו. אוסטין היתה קרובה מאוד להאמרסלי אזור הבָּר המרוחק ביותר במדינה, ששטחו כמאה ועשרים דונם, כך נאמר בעלון. העלון הזהיר מפני דובים. ("אין לאחסן באוהל מזון או פריטים ריחניים כמו משחת שיניים ודאודורנט, כולל בגדים עם שאריות מזון.")
הוא הגיע אל אזור חניה קטן, לצד דרך עפר שנקראה גרֵייבֶל ליק. אף אחד אחר לא חנה שם. מזג האוויר היה קר ומעונן. השמים היו אפורים כפלדה. גשם דק ירד. הוא החנה את הג'יפ, מצא שכמייה חסינת מים בתרמיל שלו, שהיה גדוש כעת, ולבש אותה, גם כדי להסתיר את הדם. ויצא לדרך.
הוא פעל לפי ההנחיות המדויקות של המטיף, אף על פי שהן נראו לו משונות ביותר. הוא באמת מצפה להיתקל סתם ככה באביו, בזכות העובדה שהוא פוסע בשבילים האלה? מה היתה כוונתו של המטיף כשאמר שהוא יגיד לחבריו "לפקוח עין" ולחפש את סטנלי? מה הוא מחפש באזור הבר העצום הזה? הוא תהה אם אכן אפשר לסמוך על האנשים המשונים האלה. אבל בכל מקרה, לא היתה לו ברירה.
ברגע שתגיע לרביע העשרים ושמונה, אמר לו המטיף, תמצא קרחת יער, מקום בולט לעין, ושם אני מבקש שתבנה גל עד, ערימת אבנים. ותחכה שם. מישהו כבר ימצא אותך.
פול המשיך ללכת הוא כבר לא צלע כל כך, אבל כתפו עדיין בערה וכעבור כמה דקות ראה שני גברים עם תרמילים. "סליחה," אמר. "אולי ראיתם בדרך אנשים שנראים כאילו הם גרים ביער?"
שני הגברים הנידו את ראשם והחליפו ביניהם מבט שאמר, על מה הוא מדבר? מה גם שלפי המראה שלו, היה אפשר כנראה לחשוב שהוא עצמו חי ביער.
פול המשיך ללכת. כעבור כעשר דקות ראה זוג פוסע לקראתו, בני שלושים בערך, בעלי מראה ספורטיבי. הוא חייך ואמר, "אם אפשר לשאול אולי נתקלתם במישהו שנראה כאילו הוא חי ביער? קשוח ומחוספס כזה?"
בני הזוג הביטו זה בזה וצחקו. "כן, היו כמה כאלה," אמר הגבר. "האחרון שראינו... אולי את זוכרת איפה זה היה?"
"כן," אמר האישה. "עברנו על פני מישהו כזה לפני שלושה קילומטרים בערך."
"כן? איך הוא נראה?" שאל פול את האישה.
"זקן גדול, שיער ארוך. בגדים מרופטים כאלה."
"איפה זה היה?"
"במפגש בין האמרסלי פוֹרְק לשביל בּאנֶל רידג'," אמר הגבר. "המקום שבו שני הנחלים מתמזגים. האיש הזה מילא בקבוק מים."
"אבל ברגע שהוא ראה אותנו, הוא הסתלק," הוסיפה בת זוגו.
"תודה רבה," אמר פול. הוא נופף להם לשלום והמשיך להתקדם בשביל. כעבור שלושת רבעי שעה מצא את ההצטלבות עם שביל באנל רידג' וראה מחנה שכלל כמה אוהלים. לא רחוק משם התאחדו שני נחלים. איש לא היה שם. המטיף אמר לו לבנות גל עד במקום בולט לעין, ומאחר שבני הזוג סיפרו שהאיש המזוקן מילא כאן מים, קיווה פול שהמיקום הזה מוצלח.
הוא הניח את התרמיל והתחיל לאסוף אבנים. לא היה לו קל להרים אבנים כשהכתף כואבת כל כך. אבל הוא המשיך בתהליך, וכעבור כרבע שעה הצליח לאסוף ערימה שהתנשאה לגובה מטר בערך. גל עד ניו אייג'י כזה. כמו ציון דרך של שבט קדום. סימן לכך שהיית שם. אבל הוא בסך הכול ביצע את ההוראות של המטיף.
ואז, מכיוון שלא ידע איך להמשיך, חיכה. הוא ישב על הקרקע, על יריעת ברזנט והמתין.
כעבור פרק זמן מסוים שעה? שעתיים? הגיח מישהו מהיער, בחור בעל זקן שופע ושיער ארוך, כמו שאר אנשי היער, בז'קט בלוי ומלוכלך. הוא אחז בידו מכשיר קשר.
הצעיר התקרב, ופול חזר על המשפט שהמטיף אמר לו להגיד: "הצלחת לתפוס זאב נהרות?"
"כן, אני מטגן אותו עכשיו," ענה המזוקן במהירות.
כך החליפו סיסמאות, שהוכיחו שהבחור הזה אכן היה בקשר עם המטיף.
"תודה," אמר פול.
הבחור המזוקן שלף את האנטנה הארוכה של המכשיר. "אתה רוצה לפגוש את הפרופסור?"
ככה הם קוראים לו? פול חייך. "כן. את הפרופסור."
הצעיר לחץ על מתג במכשיר ונעלם בחזרה לתוך היער.
כעבור עשר דקות הגיח מהיער זקן שחוח כתפיים, בעל שיער אפור ארוך וזקן אפור עבות.
סטנלי ברייטמן עמד רגע ארוך והביט בפול.
פול הביט בו. הוא ראה את הקמטים העמוקים במצחו ובלחייו, את שקיקי העור מתחת לעיניו.
"אתה נראה נורא," אמר אביו.
"בדיוק מה שהתכוונתי להגיד לך," השיב פול.
-104-
"קודם כול צריך לטפל בפצע הזה," אמר אביו. "לפני שאנחנו מדברים על כל דבר אחר. מה עשית? חבשת את זה בלי להוציא את הקליע?"
פול פסע ביער בעקבות אביו עד למחסה קטן, מאולתר מענפים ומקרשים, שיריעות ברזנט שימשו לו תקרה ורצפה. הוא התקשה לעכל את העובדה שמחסה דל וקטן כל כך יכול להכיל את האיש הזה, שתמיד הצטייר בדמיונו כאדם גדול מאוד, בלי קשר לדעתו עליו. לבו נצבט למראה ההליכה השחוחה והמאומצת, והמראה המוזנח והמלוכלך של אביו, שפעם נראה לו מלא עוצמה וחשיבות.
החלל שמתחת לסככה המלוכסנת אִפשר לסטנלי לשכב, וגם לאחסן בדוחק כמה חפצים. סטנלי הרים אחד מהם: ערכת החובשים הישנה שלו, מווייטנאם, שאותה מילא ורענן מדי פעם כשפול היה ילד. פול הבחין גם במכשיר קשר שהיה מונח על משטח הטענה. הוא תהה מאיפה נשאבת האנרגיה להטענה.
"כואב לך?" שאל אביו.
"ועוד איך, האמת."
"אבל אתה נושם ומדבר, זה סימן טוב. שולל הרבה נזקים חמורים."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהקליע לא פגע בָּרֵיאה. וגם לא בעורק מרכזי כמובן. אחרת לא היית כאן."
הוא תחב יד לכיס והושיט לפול שני כדורים. נורופן, כך אמר. "קח אותם," אמר. הם התיישבו על הברזנט. האדמה היתה קשה מתחתם. פול שיער שאביו כבר רגיל לזה. הוא נבהל כשהבחין באקדח שהיה מונח על הברזנט. מה אביו עושה עם כלי הנשק הזה? הוא זכר שזה האקדח של אביו עוד ממלחמת וייטנאם.
האב והבן לא התחבקו, אפילו לא לחצו ידיים. איש מהם גם לא התייחס לנתק הארוך. אביו ביקש ממנו לספר מה עבר עליו; נימת קולו היתה עניינית, אפילו נוקשה. פול תיאר בזריזות את שש שנות חייו האחרונות: המפגש עם טטיאנה, החלפת הזהות וההיעלמות, ולבסוף המפגש עם הורגן, סוכן הביון המפוטר, וההסבר שהוא סיפק לו בנוגע לפנטום. סטנלי לא הגיב כמעט. "איך אתה יודע שלא עקבו אחריך לכאן?" שאל כשפול סיים.
"לא הייתי כאן אם היו עוקבים אחרי," אמר.
"הם רוצים להרוג אותך או לעצור אותך?"
"להרוג אותי, לדעתי," אמר ונזכר ברוסי הקירח שירה בו כשיצא מהבית של הורגן.
"טוב, אתה עוד לא מת," אמר סטנלי בשמץ חיוך. "תן לי להעיף מבט בתחבושות האלה."
אביו פתח את ערכת החבישה הישנה שלו, שהיתה בצבע זית ונפרשה לשני הצדדים. בינתיים פשט פול את החולצה. סטנלי האיר את הפצע בפנס. הנקב היה גדול למדי, משונן, מגואל בדם. במרחק כמה סנטימטרים מהפצע היתה נפיחות. עורו של פול היה מכוסה בדם קרוש.
סטנלי לחץ באצבעו על הכתף של פול, כלפי מטה.
הכאב היה נורא. פול חשק שיניים.
"אני מרגיש את הקליע. ממש כאן. חכה רגע." סטנלי קם ויצא מהמחסה. פול שמע רשרוש. כעבור חצי דקה חזר אביו עם ענף קטן מעץ אלון. "תנשוך את הענף הזה. זה יעזור לך להתגבר. יש לי כאן חבילת אנטיביוטיקה," אמר והושיט לפול שני כדורי אזיתרומיצין.
סטנלי עטה כפפות חד פעמיות ושלף כמה מכשירים מעֶרכּת החבישה: אזמל, מלקחיים לעצירת דימום, גאזה, תחבושת דביקה, משחה אנטיביוטית, מגבוני אלכוהול, מחט מעוגלת וכמה חוטי דיג.
"אתה ימני, לא?" שאל את בנו.
"כן."
"טוב מאוד. הקליע נמצא בכיפת שריר הדלתא. ממש בראש מפרק שיא הכתף והבריח."
לאחר שניקה את אזור הפצע במגבון אלכוהול, לקח סטנלי את האזמל ויצר חתך בראש הכתף של פול.
הכאב היה עז, אבל פול נשך את המקל ולא זז בִּזמן שאביו אחז במלקחיים ושלף את הקליע "תשעה מילימטר, מהירות נמוכה," הסביר. "הכדור לא התעוות, ובכל זאת יכול להיות שיש שם רסיסים. כדור מצופה היה עובר חלק ויוצא. כאן יש יותר בלגן."
סטנלי השחיל את חוט הדיג במחט הכירורגית, וסגר בתפרים את החתך שיצר. "צריך להשאיר פתח קטן. לניקוז. גם בפתח הכניסה של הקליע. רק לקרב את השוליים של הפצע."
"בסדר," אמר פול. הוא הופתע, ואפילו התרגש, מהעדינות הבלתי צפויה שבה טיפל בו אביו.
"דרך אגב, שמתי לב שאתה צולע. קרה לך משהו ברגל שמאל?"
"פציעת קרסול שאני עדיין מחלים ממנה."
"גם שם ירו בך?"
"לא. סתם נקע."
"כשברחת מזרועות החוק, מה? טוב, אבל הצלחתָ."
סטנלי הרים את הקליע ובחן את בסיסו. הקליע היה מעוך קצת, אבל שלם. "קצה רך וחריץ בקרה מסולסל סימנים מובהקים. נראה כמו כדור הורנָדי עגול."
"מה זה?"
"הקליע שהבולשת משתמשת בו. מי שירה בך הוא איש הבולשת כנראה. או שהוא משתמש בתחמושת של הבולשת." הוא לקח לידו את האקדח שעל רצפת המחסה ותחב אותו לאחד הכיסים במעיל העבודה הארוך שלו, שהיה בצבעי הסוואה, מעודפי הצבא. "במה הסתבכת בדיוק?" שאל סטנלי. "יש לך אמצעי התגוננות כלשהו?"
-105-
השניים פסעו לעבר העיר. עם רדת החושך שכר פול חדר במלונית בכסף מזומן. מיטות נפרדות. הוא הזמין את אביו ללון בחדרו והופתע כשהסכים. לילה במיטה חמה או לילה במחסה קר ביער? הבחירה היתה די קלה, בעיניו.
ריח מעופש עמד בחדר, כאילו לא השתמשו בו בזמן האחרון. על המיטות היו כיסויים בלויים בצבע בורדו. טלוויזיה ישנה, טלפון, מכונת קפה קֵריג. החדר לא היה מלוכלך, אלא רק מיושן. פול חיבר את המחשב הנייד שלו לשקע שמעל הדלפק, שנמתח לאורך חצי מהחדר. הוא הפעיל את המזגן על חימום, והמכשיר התעורר לחיים.
אביו, שהתנגד תמיד למנעמי החיים המודרניים, ניגש אל המזגן וכיבה אותו.
פול הביט לעברו. לעזאזל איתך, חשב בלבו. אני שילמתי על החדר; אתה לא תכתיב את התנאים. אבל במקום להתלהם, אמר בעדינות, "הֵיי, אבא, אני יודע שאתה לא אוהב את הדברים האלה, אבל אני במצוקה גופנית ואני זקוק לנוחות הזאת כרגע, ולכן אני אדליק בחזרה את המזגן."
"בסדר," ענה אביו. "תן לי לראות מה יש בהחסן הזה, שסיפרת לי עליו."
פול שלף מכיסו את ההחסן וחיבר אותו למחשב.
המסך התמלא בסימנים חסרי פשר. אביו הביט במסך זמן רב.
"טוב, הניחוש שלך נכון. זה אכן מוצפן. אבל בן כמה החומר הזה?"
"ההחסן עצמו בן כמה שנים בסך הכול. אבל את החומר העתקתי מכונן ישן יותר, שהיה באחסון הרבה שנים. מי יודע כמה זמן הוא שכב שם."
"אז זאת הסיבה... הצופן משתמש בגרסה ישנה של פרוטוקול דִיפִי הֶלמן, שכולל דלת אחורית שלא נשתלה בכוונה."
"אפשר תרגום לאנגלית?"
"החומר מוצפן, אבל למזלנו, שיטת ההצפנה הזאת נפרצה לפני כמה שנים. כי כלֵי הפריצה של הסוכנות לביטחון לאומי דלפו. כמו שאני אומר לך כל הזמן תחשוב כמה טוב היה לכולנו אם הסוכנות לביטחון לאומי לא היתה קיימת. אם כל סוכנויות הביון הממשלתיות האלה לא..."
"כמו שאתה אומר לי כל הזמן...?" אמר פול בתדהמה. "לא ראיתי אותך עשרים שנה כמעט!"
"טוב, אני תמיד אמרתי... אבל אתה אף פעם לא הקשבת."
פול בהה בו והרגיש איך הזעם הולך ותופח בו. כל הרגשות הישנים צפו ועלו. אבל הוא רק הניד את ראשו ונאנח בתסכול.
"אני מניח שאפשר לפרוץ את זה בעזרת תוכנת אֵטֶרנָל בְּלוּ," אמר אביו.
"ומה זה?"
"כלי פריצה שיצרה הסוכנות לביטחון לאומי והודלף על ידי שאדו בְּרוקֵרס, קבוצת האקרים ידועה לשמצה, לפני שבע או שמונה שנים. 'לוֹם של העם', ככה קוראים לו, לכלי הזה."
"זאת אומרת שאתה יכול לפענח את זה?"
"עם התוכנה המתאימה ועם מחשב מוצלח יותר כן, אני אוכל. אף על פי שכישורי המחשוב שלי כבר חלודים ולא מעודכנים."
"אז מה נעשה?"
"תלמיד שלי מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מלמד כיום בקַרנגי מֵלון."
"האוניברסיטה בפנסילבניה?"
"כן. בחור מבריק. גאון בקריפּטוגרפיה מתמטית."
"זאת אומרת, הצפנה, נכון?"
אביו הרים את עיניו למרומים וכמעט גלגל אותן. התגובה השגורה שלו למשהו שנראה לו דבילי. "יש לך טלפון נייד?"
הלילה עבר עליהם במלונית הדלה. שניהם היו תשושים. פול תהה אם זה הלילה האחרון שלו בנוחות יחסית. למחרת בבוקר הם ניגשו למזנון סמוך, קנו קפה בכוסות חד פעמיות ונכנסו למכונית. שלוש וחצי שעות ארכה הנסיעה לפיטסבורג בכביש 28, דרך משעממת, שרובה עברה עליהם בשתיקה.
פול הרהר בכך שאביו נהפך לגיבור אמריקאי טיפוסי. מתבודד שיש לו העתקים רבים מהספר "וולדן" של דיוויד תורו ועד המערבונים ההוליוודיים. אנשים קשים, שתחושת היושרה עלתה להם לראש, חביבים כמו דורבן זועם ומסתגרים במגדל השן של עצמאותם המוחלטת. האמריקאים אהבו תמיד את הטיפוסים האלה, בדמותם של חלוצים קשוחים, עבריינים נמלטים או אנשי הרים כמו גיבור הסרט "ג'רמיה ג'ונסון". לא קשה להפוך אותם לגיבורים. אבל עצמאות מוחלטת יכולה להיהפך גם לאנוכיות מוחלטת. התרחקות מכל קשר שעלול לכבול. ניכור שגובה מחיר מאנשים שזקוקים לאהבה שלך, לטיפול שלך. האמונה הבוערת מקשיחה את העור אבל מכווצת את הנשמה.
כעבור חצי שעה, כששם לב לשתיקה המתוחה ביניהם, אמר פול, "תודה, דרך אגב."
"על מה?"
"שהוצאת לי את הקליע."
"מאז וייטנאם לא הזדמן לי לעשות דבר כזה."
"אני מבין."
"יצאת בזול. הכדור היה יכול לפגוע בעורק. היית יכול לדמם למוות." הוא הניד את ראשו. "פצעי ירי הם עניין חמור, במיוחד בבית החזה."
שוב השתררה דממה ארוכה. לבסוף אמר פול בשקט, "רק חבל שלא הפגנת אכפתיות כזאת כלפי אמא." המילים בקעו ממנו מאליהן.
הפוגה ארוכה. "מה זה צריך להביע, לכל הרוחות?"
"כל כך התנגדת לתעשיית התרופות, שנתת לה למות." לבו של פול הלם במהירות. הדברים פרצו מתוכו בלי שהתכוון.
"ככה אתה חושב?"
פול לא ענה.
"אמא שלך הלכה לבדיקה, והרופאים אמרו לה שניתוח לא יעזור ונשארו לה עשרה חודשים לחיות. ואז היא סירבה לקחת תרופות. התווכחתי איתה, אבל זאת היתה בחירה שלה. החלטה שלה בלבד."
פול היה המום. הוא שתק.
"היא לא רצתה שאתה תדע," המשיך אביו.
"למה... למה לא?"
"היא לא רצתה שתדע שהיא מסרבת לקבל טיפול תרופתי, כי היא חשבה שאתה תנסה לשכנע אותה."
"היא סירבה גם לטיפול תומך כדי להקל את הסבל?"
"שום טיפול היא לא רצתה."
המילים נעתקו מפיו של פול. "ו... למה לא סיפרת לי את זה עד עכשיו?"
"היית מקשיב?" אמר סטנלי.
דממה ארוכה השתררה. פול לא ידע מה לומר. נכון, יש להניח שהוא היה מנסה לשכנע את אמו, הודה בלבו עכשיו. ואביו, שלא הצטיין במיוחד בפסיכולוגיה, היה חסר אונים באותה מידה כנראה.
הוא תהה למה אביו לא ניסה מעולם להפשיר את היחסים ביניהם.
אבל גם הוא עצמו לא ניסה.
"יש משהו בדבריך," אמר פול. "חבל ש..."
מה יש להגיד? חבל שלא אמרת לי את זה לפני עשרים שנה? לא הייתי מתנתק ממך לזמן ארוך כל כך? אבל ההודאה בכך היתה קשה מדי.
"כן...?"
"מצטער," אמר פול. הוא השאיר את האמירה עמומה, לא מוגדרת. מצטער על מה? הוא לא אמר.
אביו לא שאל.
סטנלי הניח את ידו על ברכו של פול. "מה שהיה היה," אמר.
-106-
אוניברסיטת קרנגי מלון שכנה בשכונת אוקלנד בפיטסבורג, ליד פארק גדול. הם חנו בשדרת פורבס וניגשו ברגל אל מתחם גייטס הילמן. סטנלי נע בנוקשות, כאילו הוא סובל מדלקת מפרקים. בדרך הבחין פול במצלמה שהיתה מותקנת על פנס רחוב, ותהה אם היא שייכת לאוניברסיטה או לממשל. הוא משך את מצחיית כובע הבייסבול והנמיך אותה על מצחו. הוא שם לב שגם אביו עושה כך בכובע הדייגים המלוכלך שלו.
מרכז ביל ומלינדה גייטס הוא מבנה משונה, שמיתמר מתוך עמק בצד המערבי של קריית האוניברסיטה. רוב בנייני האוניברסיטה נבנו בסגנון קלאסי לבנים צהובות וגגות נחושת שהוריקו עם הזמן. אבל בניין גייטס הוא מבנה מודרני, שכל אחת מעשר קומותיו כאילו הונחה באקראי על זו שמתחתיה או על עמודי כלונסאות, וכולו מצופה באריחי אבץ שחורים, בצורת מעוינים קטנים.
אחת המרפסות הפנימיות שבמבואת המבנה הובילה אותם אל יעדם.
"סטנלי ברייטמן בכבודו ובעצמו!" קרא פרופסור מוֹס סְוויטְווֹטֶר כששניהם נכנסו אל חדרו. "חשבתי שלא אראה אותך שוב לעולם!"
ניכר בבירור שפרופסור סוויטווטר הוא תימהוני שמתגאה בכך. גרביו קרנו בצבע טורקיז זרחני. משרדו היה מצויד בלוח לבן על גלגלים, שהיה מכוסה במספרים ובסימנים משונים, ולצדו ניצב שולחן עמידה.
שני הגברים התחבקו.
"אתה צודק לגמרי, סטנלי," אמר הפרופסור לאחר שפול ואביו שיתפו אותו בסיפור. "יש כאן שימוש במספרים ראשוניים כדלת אחורית בפרוטוקול שיתוף המפתח של דיפי הלמן. כמו הדלת האחורית שהתגלתה באלגוריתם Dual EC DRBG."
"סליחה... במה מדובר?" שאל פול, שעשה כמיטב יכולתו לעמוד בקצב.
"מחולל סיביות אקראי דטרמיניסטי מבוסס עקומות אליפטיות כפולות."
"אה, עכשיו הבנתי..." אמר פול בלגלוג דק.
"מדובר בבאג באלגוריתם דיפי הלמן, באג שהוכנס על ידי הסוכנות לביטחון לאומי," אמר פרופסור סוויטווטר. "תראה, הם פרסמו אלגוריתם מוצפן שהכיל דלת אחורית שרק הם ידעו על קיומה. כלומר, הם שיחדו את חברת RSA, חברה לאבטחת מידע, כדי שהם ישלבו דלת אחורית בתוכנה שלהם."
"ממש ברור עכשיו..." אמר פול וחייך קלושות.
"וואו, מה זה?" אמר סטנלי וטפח על מחשב גדול, שעמד על גבי עגלת מתכת, וכבלים השתרבבו מתוכו והתפתלו על הרצפה.
"יש לו שמונה מעבדים גרפיים מסוג הוֹפֶּר, של אנבידיה," אמר פרופסור סוויטווטר.
"עד עכשיו רק שמעתי על דברים כאלה," אמר סטנלי בהתפעלות.
סוויטווטר פנה אל פול. "לא משנה מה יש בהחסן הזה מדובר בארכיאולוגיה. לפני שבע שנים לא היינו יכולים לפענח אותו כנראה."
"אבל עכשיו?"
"קלי קלות. קודם כול נריץ בדיקת וירוסים על הדבר הזה." המחשב המשוכלל של הפרופסור זמזם ויילל.
בסופו של דבר ההחסן עמד ככל הנראה במבחן, כי פול ראה שמסך המחשב של סוויטווטר מתמלא בשורות מסודרות של מספרים ירוקים ואדומים, כמו חיילים במסדר. הפרופסור אמר משהו בנוגע למספרים הֶקסָדֵצימָליים ומספרים מְרוּכָּבים.
פול אמר, "אה הה."
פרופסור סוויטווטר אמר משהו על סריג ועל עקומות אליפטיות ואקספוננציה מודולרית.
פול אמר שוב, "אה הה."
אבל אביו עקב בלהיטות אחר הדברים. "זאת מערכת קריפטו פגומה," אמר.
סוויטווטר אמר לסטנלי, "אם היה לי מחשב קוונטוּם, הייתי מנסה לפרק אותם באמצעות האלגוריתם של פיטר שור."
בזמן ששני הגברים צחקקו בשקט, סקר פול את המשרד. הוא הבחין בתצלום ממוסגר על הקיר, שבו נראה מוס סוויטווטר עם כלב לברדור שחור, שבנדנה אדומה היתה כרוכה סביב צווארו.
"זה הלברדור שלך?" שאל פול.
"כן. אֵוָוריסְט."
פול הנהן והמשיך להתבונן. הוא ראה תעודת הוקרה במסגרת כסף, פרס הנשיא על תרומה יוצאת דופן למדענים ולמהנדסים בתחילת דרכם. במסגרות אחרות התנוססו שערים של כתבי עת, שהכריזו על מאמרים מדעיים שהפרופסור פרסם בהם. על שולחן מתכת היו מונחים רובוט של פעם, של חברת רדיו שֶׁק; חרב אור צעצוע, מכוסה בחתימות בטוש; ספר מהוה בכריכה רכה "פְּנין" מאת ולדימיר נבוקוב; מערכת תה יפנית. ליד השולחן ניצבה מדפייה, ועליה ספרי מתמטיקה צהובים וספר המחזור של אוניברסיטת ייל משנת 2015; תצלום של פרופסור סוויטווטר בבית הלבן; ועוד אחד של הפרופסור, הפעם עם אביו של פול, סטנלי ברייטמן צעיר ועליז יותר בטקס שבו שניהם מקבלים פרס כלשהו.
סטנלי שוחח עם תלמידו הוותיק בקלילות שמעולם לא נשמעה בשיחותיו עם בנו. כעבור כעשרים דקות אמר הפרופסור, "מישהו מכם קורא רוסית?"
פול נפנה בחזרה אל מסך המחשב. "אני. קצת."
הוא הביט במסך. לכאורה, זה היה אוסף דוא"לים, רובם ברוסית, שנשלחו במשך כמה עשרות שנים. פול רפרף עליהם, נקש בעכבר וגלל הלאה. את הרוב הוא לא הצליח להבין. פה ושם נקטעו האותיות הקיריליות על ידי אותיות לטיניות שייצגו מניות כלשהן, או על ידי סימן של דולר. ההתכתבות היתה בין שני אנשים: ארקדי גאלקין וג'רלדין דמפסי. לשניהם היו חשבונות פְּרוֹטוֹן מֵייל. דמפסי כתבה ברוסית, וחתמה בראשי התיבות ג"ד באותיות קיריליות. גאלקין חתם בראשי התיבות א"ג.
לא פלא שדמפסי השתוקקה כל כך לקבל לידיה את ההחסן הנייד את מטמון ההודעות הזה.
ג'רלדין דמפסי, בכירה בסוכנות הביון, קיבלה משכורת מארקדי גאלקין.
"מי זה או מה זה פנטום?" שאל הפרופסור.
"מבצע של סוכנות הביון," אמר פול.
הטלפון הנייח של הפרופסור פלט פתאום צלצול צורמני. הפרופסור הרים את השפופרת ולחץ על כפתור כדי לענות.
"מארג'," אמר והקשיב כעשר שניות. "בסדר... כמה?... איך את יודעת?" הוא הקשיב, שאף ונשף, ואז סגר את הטלפון.
הוא נפנה אל פול ואביו. "התקשרו אל מארג' מהבולשת כדי לשאול איפה המשרד שלי."
"הם באים לכאן?" שאל פול.
"כנראה. אבל לדעתי, יש לנו קצת זמן עד שהם יגיעו."
דפיקה חזקה נשמעה בדלת. קול של גבר רעם: "פרופסור סוויטווטר?"
הפרופסור הפנה את ראשו. בלי לפתוח את הדלת, קרא: "מי שם?"
שתיקה ארוכה. "מהבולשת," אמר קולו של האיש. "תפתח את הדלת, בבקשה, פרופסור."
-107-
עיניו של הפרופסור נפערו. פול הניד את ראשו.
"מצטער, אני בישיבה, נא לא להפריע לי," אמר סוויטווטר. "תוכל לחזור בעוד חצי שעה, בבקשה?"
"יש לנו רק כמה שאלות למר ברייטמן..."
"חצי שעה," אמר סוויטווטר בקול רם יותר, מצווה. הוא שלף את ההחסן הנייד ומסר אותו לפול, הביט בו בשאלה ואמר בשקט: "לאיזה ברייטמן הם מתכוונים?"
"אלי," אמר פול.
"מה עשית?"
"אין מספיק זמן להסביר."
"לא הרגת אף אחד, נכון?" שאל הפרופסור בחצי חיוך.
פול הניד את ראשו. הוא נזכר בחטף בפרדריק ניומן, שנהרג כשנאבקו על רובה החצים על היאכטה. האם אנשי הבולשת רוצים לתפוס אותו גם בגלל הרצח הזה, ולא רק על גניבת החסן הפנטום? הרי ניומן היה רוצח שכיר, והירייה נפלטה כשפול ניסה להתגונן מפניו.
"איך הם יודעים שאתה כאן?" לחש אביו.
פול נזכר במצלמת האבטחה שראה בקצה קריית האוניברסיטה, בדרכם לכאן. "זיהוי פנים," אמר בלי להסביר. "מה עושים עכשיו?"
סוויטווטר הצביע אל דלת שנייה במשרד, שפול לא הבחין בה עד אותו רגע בגלל כל הדברים הממוסגרים שהיו תלויים עליה. כנראה לא השתמשו בה לעתים קרובות. "יש כאן מעבר לחדר ישיבות שאני לא משתמש בו אף פעם," אמר סוויטווטר, "הדלת בקצה השני מובילה למסדרון פנימי ליד המעלית. אבל אל תרדו במעלית. תמשיכו הלאה במסדרון, תעברו ליד גרם מדרגות ושם תפנו מיד ימינה. ואז תגיעו לגשר פָּאוּש גשר להולכי רגל שמקשר בין הבניין הזה לבין מרכז פרנל לאמנויות. קדימה. אני אעכב אותם עד שתתרחקו."
"תודה רבה," אמרו פול ואביו כאיש אחד.
סוויטווטר פתח את הדלת הסמויה. שני הברייטמנים מיהרו אל חדר הישיבות החשוך. פול הבחין בדלת אל המסדרון, שחלקה העליון היה עשוי זכוכית. הוא הציץ דרך השמשה, לא ראה אף אחד, ופתח לאט את הדלת. המעלית היתה כחמישה עשר מטר משם. איש לא היה בסביבה. אולי אנשי הבולשת לא ידעו על קיומה של יציאה אחורית.
אישה צצה פתאום בקצה המסדרון ופסעה לעברם. זיעה קרה הציפה את פול.
האישה התקדמה לעברם, חייכה וחלפה על פניהם.
פול ואביו המשיכו הלאה. לבו של פול הלם בחוזקה. "אם יהיה לנו מזל, לא נצטרך לעשות כלום. פשוט נצא מכאן. לאט."
"איך נודע להם שאנחנו כאן?" שב סטנלי ושאל.
"אולי בגלל המצלמה בשדרת פורבּס. אני לא יודע. כנראה הם הצליחו לגרד איזשהו צוות מקומי של הבולשת. אולי יש להם צו מעצר נגדי."
"אז אתה חושב שיש להם תצלום שלך במאגר נתונים לאומי?"
"אני מניח שכן." הוא בלע בקושי. "אתה סומך על סוויטווטר, נכון?"
"לחלוטין."
פול הנהן. "גם אני, למען האמת."
הם הבחינו ביציאה אל גשר פָּאוּש, המקשר בין הבניין הזה למרכז פרנל, כפי שהסביר הפרופסור. הגשר, שאורכו כשלושים מטרים, נמתח מעל מדשאה גדולה והיה מואר בכחול. מעקות הגשר היו משטחים אטומים אבל נמוכים יחסית, כך שהעוברים עליו היו גלויים בכל זאת למי שמתבונן מהקרקע. לכן, למקרה שאנשי הבולשת מתצפתים על הגשר אם כי פול שיער שזה לא סביר פסעו שניהם בנפרד, פול מלפנים, ואביו כשלושה מטרים מאחוריו. הם הקפידו על הליכה מתונה. לא ריצה.
"הם רוצים לעצור אותך, לא לירות בך, כן?" שאל סטנלי.
פול שתק רגע ארוך. ואז אמר, "אני מניח שזה יתברר לנו בשלב כלשהו."
-108-
הם הגיחו ממרכז פרנל אל מדשאה גדולה. מזג האוויר היה בהיר אבל קר, ולכן לא נראו סטודנטים על הדשא, אבל כמה אנשים חצו את המרחב. בניין גייטס היה מאחוריהם, ונראה שהם הצליחו להותיר שם את אנשי הבולשת. אם היו סוכנים נוספים, פול לא הבחין בהם.
הוא ואביו המשיכו ללכת בצעד נמרץ אבל לא בחיפזון, ושמרו על מרווח ביניהם, כדי שלא ייראה שהם הולכים יחד. הם שיערו שסוכני הבולשת מחפשים אותם כצמד.
פול, שעדיין הלך בראש, פנה שמאלה אל שדרת פורבס, אל המקום שבו חנה הג'יפ השכור שלו. ברגע שיגיעו אל הרכב, יצאו מיד מפיטסבורג.
"אף בי איי! עצור!" נשמע קול של גבר מאחוריהם.
צינה אחזה בפול, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. אבל הוא המשיך ללכת, כאילו לא עולה על דעתו שמתכוונים אליו.
"אמרתי עצור!" שב האיש וקרא בקול רם יותר.
פול הסתובב, ובמרחק כמה עשרות מטרים מאחוריהם ראה בחור, בן גילו בערך, במעיל כחול של הבולשת, אוחז אקדח לצד גופו.
ואז ראה שאביו נעצר. סטנלי הסתובב אל סוכן הבולשת, ותוך כדי כך סינן בשקט לפול, "רוץ! תסתלק, מיד!"
"מה אתה עושה?" שאל פול.
"תברח! מהר!" שב סטנלי ואמר. "הם לא יירו בשנינו."
פול עמד המום ולא ידע מה לעשות. רק כעבור רגע התחיל לרוץ, בתקווה שאביו יבוא בעקבותיו. אבל הוא שמע שאביו צועק, "אני נכנע! אני זקן, אני לא יכול לרוץ."
"תגיד לבן שלך שיפסיק לרוץ," צעק הבחור. "תזרוק את האקדח על הרצפה! אתה לא משאיר לי ברירה!"
פול העיף מבט לאחור וראה שסוכן הבולשת ואביו עומדים בלי ניע, זה מול זה, וסטנלי ברייטמן מכוון את האקדח שלו אל סוכן הבולשת. פול המשיך לרוץ.
"תזרוק את האקדח!" חזר הסוכן ואמר.
ואז שמע פול שתי יריות, חזקות, כמעט בו בזמן. תוך כדי ריצה העיף שוב מבט אחורה. אביו נפל, התמוטט על המדרכה.
פול המשיך לרוץ ובהזדמנות הראשונה חזר אל מתחם האוניברסיטה. האדרנלין הציף אותו בפראות, ראשו הסתחרר. הוא לא היה מסוגל לחשוב על מה שהתרחש כרגע.
האם אביו נהרג? האם סטנלי ברייטמן הקריב את עצמו למען בנו?
הוא ראה מולו את בניין אגודת הסטודנטים. סטודנטים נכנסו ויצאו, ופול הניח שיהיה צפוף בפנים. מושלם.
הוא לא העז להביט שוב אחורה. כשנכנס לבניין, הסיר את משקפי השמש והכובע והתקדם לאט יותר. סטודנטים רבים עלו במדרגות, ופול הצטרף לזרם האנושי ונע בקצב שלהם. היעד היה חדר אוכל גדול.
הוא השתדל לשמור על ארשת ניטרלית, השתדל לא לחשוב על מה שראה כמה רגעים קודם לכן. אבל הוא התקשה לעמוד בזה. האם אביו אכן מת? אולי התערבות רפואית תציל אותו? והאם אנשי הבולשת יטרחו להזמין עזרה רפואית?
בתוך חדר האוכל עמדו סטודנטים בשורה ארוכה, נשאו מגשים בידיהם והעמיסו מזון על צלחות מתוך כלי מתכת שהיו מונחים על שולחנות חימום. פול העביר את מבטו על האולם וחיפש את דלת המטבח. זאת הדרך הטובה ביותר החוצה, ידע. כשהגיע אל הדלת האט את הליכתו, נכנס למטבח וחש את החום המהביל של מדיחי הכלים והסירים המבעבעים. איש לא הביט לעברו. הוא התקדם אל חלקו האחורי של המטבח, איתר את היציאה אל מדרגות השירות והמשיך ללכת.
כעבור דקה כבר היה שוב ביציאה אל שדרת פורבס. הוא הביט מרחוק לעבר הג'יפ השכור. שני סוכני בולשת עמדו שם וחיכו לו.
מיד הסתובב, פנה לכיוון השני, והמשיך ללכת בשדרה עד שהגיע להצטלבות עם שדרת מוֹרווּד. רכב רועש התקדם בשדרה לעברו מכונית בצבע טורקיז, מכוסה בחלודה, משנות השבעים של המאה העשרים. המכונית נעצרה ונעמדה ברישול בצד הכביש, ובחור שנראה כמו סטודנט יצא מתוכה, טרק את הדלת, לא נעל את הרכב והלך לדרכו, כנראה מתוך ודאות שאיש לא יעלה על דעתו לגנוב גרוטאה כזאת.
פול התקרב אל המכונית. שברולט נוֹבָה, מסביבות 1975 כנראה. מכונית חזקה וקומפקטית. מכונית ישנה, שבלי ספק אפשר להתניע אותה בחיבור מגעים פשוט. הוא ידע איך עושים את זה.
אבא שלו לימד אותו.
שוב ושוב פנה בכיוון הלא נכון כשניסה לצאת מפיטסבורג אל הכביש המהיר. השברולט נובה היתה רועשת מאוד כנראה היה לה חור בעַמַם הפְּליטה. היא גם שתתה בנזין בכמויות מסחריות; פול כמעט ראה במו עיניו איך המחוג במד הדלק יורד לעבר האפס.
הלם משונה אפף אותו. שוב ושוב ראה לנגד עיניו את אביו המכורבל על הקרקע.
הוא ידע שאם מכוונים נשק אל איש חוק אמריקאי והוא מגיע למסקנה שנשקפת סכנה לחייו, הוא רשאי להשתמש בכוח קטלני. ופול ידע שגם סטנלי היה מודע לכך.
כלומר, אביו נעצר, העמיד פנים שהוא נכנע, ואז כיוון את האקדח שלו אל סוכן הבולשת, בידיעה שכך הוא מעכב אותו ומאפשר לפול לברוח.
אביו, שנעדר רוב חייו של פול, חזר לזמן קצר כל כך והקריב את חייו למענו.
פול לא חיבב את אביו. אבל אולי פעם אהב אותו. לא, הוא לא אהב אותו, ובכל זאת התאבל עליו עכשיו. וגם ידע שעליו להיות אסיר תודה.
הוא התקשה להבין מה הוא מרגיש.
כעס, אֵבֶל והלם. אלה הרגשות ששלטו בו כרגע.
נכון, אביו לא היה צריך לכוון אקדח אל סוכן הבולשת. אבל לא הגיע לו למות. דמעות מילאו את עיניו של פול. הוא נמלא רגש שלא פקד אותו מאז מותה של אמו. יגון עמוק.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
