החלקים הקודמים של הספר:
- 25 -
כשחזרתי לדירה שלי, נכנסתי לחדר השינה וראיתי שהתרמיל ותיק הצד של אמילי נעלמו. עלו בדעתי רק שתי אפשרויות. או שהיא באמת ברחה ממני, או שהיא עזבה עם מק'קוי. אם היא עזבה עם מק'קוי, סימן שהיא בכל זאת עובדת אצלו, או שהוא איים עליה. החלטתי לקפוץ למשרדים של סיטיסייד ולקחת איתי את הדונגל.
יצאתי אל מגרש המשחקים והתיישבתי על עמוד הנדנדה המפורקת. כשחיטטתי בבוץ כדי לאתר את הדונגל, דמיינתי בעל כורחי איך גרייס הרגישה באותו יום נורא. חשבתי שאולי דיירי השיכון מתרחקים ממנה בגלל התאונה ההיא, אם כי סביר יותר שהיא מתרחקת מהם בגלל רגשות האשם והבושה. העובדה שכשעברתי לשיכון היא קיבלה אותי בחמימות גרמה לי להרגיש מיוחד ובר מזל.
פתאום צץ הסנאי שלי לצדי. הזנב שלו היה שמוט ושמנוני, והעיניים לא ברקו כרגיל.
"מה קורה איתך? אתה נראה מרופט. השתתפת בקטטה?"
"למען האמת, כן. מישהו הטריד את החברה שלי, אז נכנסתי בו ואיימתי עליו כדי שיחשוב טוב טוב על ההתנהגות שלו."
"אה, אז היא החברה שלך עכשיו? היא יודעת שאתה קורא לך ככה בציבור, או שזאת סתם משאלת לב?"
"נגיד את זה ככה, היא ואני החלטנו להביא ילדים. בהתחשב בזה, אפשר להגיד שזה די רציני, לא?"
"בהחלט. נפצעת? אתה לא נראה טוב."
"כואב לי הראש, אבל לעסתי קליפת ערבה. זה פועל כמו אספירין אני אחזור לעצמי כשזה יתחיל להשפיע. אז למה אתה מוציא את הדונגל מהמחבוא? מה אתה מתכנן?"
"אני מתכנן למסור אותו לאנשים שרוצים אותו ולגמור עם כל העסק הזה."
"ואיך הבחורה ההיא משתלבת בעניין? בטח חשבת על זה."
"נכון, ואחת הסיבות שבגללן לא רציתי למסור את הדונגל לרשויות היא שהוא מפליל אותה. אבל פתרתי את זה. אם אמסור אותו למק'קוי, הוא מן הסתם יניח לה. עד היום חשבתי שפיטרסון ומק'קוי קנו את הטענה שאיבדתי את הדונגל, אבל טעיתי והם יודעים שאני מסתיר אותו."
"איך הם יודעים?"
"אולי הם עוקבים אחרי."
"אז הם היו חופרים ומוציאים אותו בעצמם. סיפרת לעוד מישהו? המשוגעת הזאת שאתה מסתובב איתה, למשל. היא נראית לי מפוקפקת."
"לא, סיפרתי רק לאמילי, אבל היא בצד שלי. היא לא היתה מסבכת אותי."
"מה אתה אומר. מוזר שהיא עזבה את הדירה שלך בלי להגיד שלום ובלי להסביר. אולי תשאל את עצמך אם עובדים עליך, חבר. אולי היא נצמדה אליך עד שהשלימה את המשימה."
חשבתי על שיחת הטלפון שפיטרסון סיים כשנכנס לחדר התשאולים. היה הגיוני שאמילי התקשרה אל מק'קוי, ומק'קוי עדכן את פיטרסון. זין, עבדו עלי. ועוד אמילי, אשת חלומותי.
"אתה חייב למסור להם את הדונגל. זאת הדרך היחידה לברר מה הכוונות האמיתיות שלה. אולי היא תישאר, ואולי לא תראה אותה יותר. עדיף לדעת ולהפסיק לדאוג."
"אז לקחת אותו עכשיו?"
"לקחת אותו לגוב האריות? לא נראה לי, חבר. אתה צריך למסור אותו בתנאים שלך, בגלוי, ואחרי שתקבל הבטחה שלא תהיה מעורב בעתיד."
"אתה צודק," אמרתי ותחבתי את הדונגל בחזרה לבוץ.
"בכל אופן, היה נחמד לדבר איתך. אני צריך לחזור לאישה."
"אה, עכשיו היא אשתך?"
"אל תגלה לה שאמרתי את זה."
ובמילים אלה הוא נעלם.
נכנסתי למכונית ונסעתי לקמברוול גרין, שם הצטרפתם אלי בתחילת הסיפור, תקוע במעבר חציה ומחכה שהבחור יאסוף את הבצלים מהכביש. בלי אמילי ובלי חברים מלבד גרייס. החיים אכן נראו מחורבנים. פחדתי והייתי מותש מכל העסק. קיוויתי שהפגישה עם מק'קוי תהיה תחילת הסוף.
עכשיו אני חונה בחניית הספקים, במרחק מטרים ספורים מהכניסה למשרדי סיטיסייד. אני מוסר את שמי לסופי באינטרקום, והיא מכניסה אותי בזמזום. מק'קוי עומד בראש המדרגות ומברך אותי, ואני נכנס בעקבותיו למשרד. אמילי לא שם. פיטרסון כבר יושב בקצה השולחן של מק'קוי ובוחן את האקדח שלו בעודו מדבר.
"שלום, גארי. אני שמח שבאת. אנחנו צריכים לקדם את העניינים. אני בטוח שנמאס לך ואני מקווה שהבנת שיש לך יותר מה להפסיד מאשר לנו. שב," אומר פיטרסון, שבבירור נהנה מהרגע.
אני מתיישב ושם לב שאני לא מזיע. אני מרגיש קהות חושים משונה. זה כנראה בגלל הבגידה של אמילי. במובן מסוים, אני שם זין על מה שקורה פה.
"גארי," אומר מק'קוי, מתיישב ונועץ בי את עיניו המימיות. "אולי נפסיק עם ההתחכמויות? איפה הדונגל? תגיד לי עכשיו, אחרת ניאלץ לנקוט צעדים דרסטיים."
"איפה אמילי?" המילים נפלטות מפי בקול נטול רגש.
"היא עם טומי, או לפחות היתה איתו בפעם האחרונה ששמעתי. אבל זה לא מענין אותי. פשוט תגיד לי איפה הדונגל."
"אמילי סיפרה לכם שהסתרתי אותו?"
מק'קוי מעיף מבט אל פיטרסון, שעונה: "אין תגובה."
"היא עדיין עובדת אצלך?" אני שואל.
"אין תגובה," אומר מק'קוי. "חוץ מזה שהיא תרמה רבות למטרה שלנו, אז אולי עדיף שתחשוב על הדונגל יותר מאשר על הזנזונת הזאת."
האכזבה כנראה ניכרת בפני. ההבעה של מק'קוי משתנה לרחמים ומיד אחר כך לשמחה לאיד. בתוך תוכי כנראה קיוויתי שאמילי היתה כנה איתי. חשבתי שאגרום לה לחבב אותי, אבל ידה היתה על העליונה.
"אני אשמח למסור אותו, אבל אני רוצה משהו בתמורה," אני פולט, כאילו יש עוד מקום למשא ומתן.
"מה בדיוק?" שואל מק'קוי בקוצר רוח ובבוז.
"אבא של ויין מור. אני רוצה שתבטלו את האישומים נגדו. אני גם רוצה לדרוש שלא תטרידו אותו יותר, אבל בהתחשב בדרכי הפעולה שלכם, אני מודה שאני לא מצליח לחשוב על דרך שתבטיח שלא תעשו את זה."
"אני יכול לבטל את האישומים בשיחת טלפון אחת למעבדה לזיהוי פלילי," מכריז פיטרסון. "האיש שלי שם יספק דוח שיאשר שהחומר שנמצא במכונית לא היה קוקאין או כל סם אסור אחר."
"טוב, אני אשמח אם תעשה את זה, בבקשה."
מק'קוי מניד בראשו לעבר פיטרסון, שיוצא מהחדר. אני מקווה שהוא הולך לטפל בדוח.
"יש לי עוד עניין איתך, גארי," אומר מק'קוי. "יש לי לקוח חדש בשם מר הולדסוורת. אתה מכיר אותו?"
"לא נראה לי. אני אמור?"
"ואם אגיד לך שהשכן שלו אלבָּני, והוא טוען שהשכן הזה מסתובב בעליית הגג שלו בלילות?"
"לא נשמע לי מוכר."
"רד מזה, גארי. שלחת אותו הנה מתוך נקמנות קטנונית, כדי שישגע אותנו. אתה מבין שהוא נמצא פה כל יום כשאני מגיע וכבר התלונן עלינו אצל הנציג שלו בפרלמנט? ואם זה לא מספיק, הוא שלח לפה שוטרים בטענה שטומי תקף אותו כשהוא סילק אותו מהבניין. עכשיו, למזלנו הרב פיטרסון אמור לטפל בזה, אבל אם אתה מרגיש שאני לא הוגן כלפיך, אז דע לך שזה גם בגלל המתנה שנתת לנו, בדמות המטרד המזוין מר הנרי הולדסוורת."
אני שמח שגרמתי אי נוחות למק'קוי, אבל הידיעה שאני נתון לחסדים שלו ושל פיטרסון מעיבה על השמחה. אני מביט בארון התצוגה שמאחורי ראשו של מק'קוי ורואה אוסף מוזר של פריטים לא קשורים לכאורה. יש שם כוסות בירה, מאפרות, שתיים או שלוש חפיסות סיגריות פתוחות, ידית של מקל הליכה, שלוש כוסות נייר ושתי כוסות חרסינה, ידית של דלת, כמה סכינים ומזלגות, אקדח דבק חם, כרטיס חניה והמון שטויות אחרות.
"מה הקטע עם הארון הזה? אתה אוסף זבל או משהו?" אני שואל.
"זה לא זבל, בחורצ'יק. אלה מזכרות מחקירות מעניינות שעבדנו עליהן חפצים שהאנשים שלי אספו כדי לקחת מהם טביעות אצבעות ודגימות די אן איי. אנחנו אוספים הרבה ראיות למען ידידנו פיטרסון. הרבה יותר פשוט להשיג אותן באופן לא חוקי מאשר לפעול בערוצים הרשמיים. אם כי בדרך כלל זה נועד רק לצורכי זיהוי."
"פיטרסון משתמש בזה כדי להפליל אנשים ולשחד עדים, דברים כאלה?"
"אין תגובה."
אני נזכר בפגישה הראשונה שלי עם אמילי בגרוב טאוורן, כשאני הייתי יעד המעקב. היא התעקשה להחזיר את הצלחת והסכו"ם שלי לבר. אני נזכר גם במשהו שהופיע במסמך של ברנדן, על זה שטומי לקח את כוס היין מהבחור ששתה עם אמילי בתרגיל נערת הפיתוי. האסימון שנופל נוסך בי מרץ מחודש.
"אני רוצה את הסכין בחזרה."
"על איזו סכין אתה מדבר, גארי?"
"הסכין שראולט הראה לי בתחנת המשטרה, זאת שאמילי לקחה ממני בפאב. זאת סכין סטייקים. אתם מנסים לקשר אותי לרצח של ברנדן? אם אתם לא מחזירים לי את הסכין, לכו להזדיין. אני לוקח את הדונגל לתקשורת, לסקוטלנד יארד לא יודע, אני לוקח אותו לכל מקום."
"תירגע, גארי, שב רגע בשקט. אני הולך לבדוק איך פיטרסון מתקדם."
מק'קוי קם, יוצא מהחדר ונועל את הדלת. אני קם ומשוטט בחדר, מחפש את הסכין שלי בין הפריטים בארון. אני בוחן את החלון כדי לבדוק אם אפשר לקפוץ ממנו. אני שומע מנעול נפתח, ולחדר נכנסים מק'קוי ופיטרסון. אני מרים את האקדח מהשולחן ומכוון אותו אליהם.
"תנו לי את הסכין!" אני דורש.
"אתה מתכוון לירות בנו, גארי?" אומר מק'קוי.
"ממש לא, אבל אני עושה במכנסיים מרוב פחד ואני מתעסק בדברים שאני לא מבין בהם, אז תנו לי את הסכין המזוינת!"
"תניח את האקדח, גארי," אומר פיטרסון ונשמע כמו שוטר אמיתי ומודאג. "אני בטוח שנמצא סידור בעניין הסכין."
שביב של אור נדלק בקצה המנהרה ואני מנמיך את האקדח.
"איזה סידור? רק תגידו מה אני צריך לעשות. בחייכם! אני סתם אפס קטן ומחורבן. למה אתם עושים לי את זה?"
"אתה לא כל כך קטן, גארי," אומר מק'קוי. "אני בגובה ממוצע, ואתה נמוך ממני אולי בחמישה סנטימטרים."
פיטרסון מניח דף A4 על השולחן ומחכה שאקרא. אני מרים אותו בלי להרפות מהאקדח. זה העתק של דוח מהמעבדה לזיהוי פלילי של משטרת לונדון, ולפיו בתיק ר' נגד מור, הדוגמית שהוגשה לבדיקה נמצאה שלילית לחומרים אסורים. ראיתי הרבה דוחות כאלה, והוא נראה אותנטי. אני תוחב אותו לכיס הז'קט.
"תודה," אני אומר. "אבל כרגע אני מוטרד יותר מהסידור בעניין הסכין. אני מבטיח לכם שאם לא אקבל אותה, לא תקבלו את הדונגל. כבר צירפתם את הסכין לראיות?"
"לא," אומר פיטרסון. "בתמונה שהראינו לך מופיעה הסכין שלדעתנו שימשה לשיסוף הגרון של ברנדן. אנחנו די בטוחים בזה ללהב יש צורה חריגה מאוד."
"ובמקרה יש לכם סכין זהה עם טביעות האצבעות שלי?" אני מרים שוב את האקדח ומכוון אותו היישר אל מק'קוי. "תן לי אותה."
"אחרת מה?" מחייך מק'קוי.
"אין לי מושג, אבל אני מאבד את זה, אז מי יודע. בטח לא אני, ואני מחזיק אקדח כאן."
מק'קוי מקיף את השולחן ומתיישב. "ניתן לך את הסכין ברגע שנקבל את הדונגל. זאת עסקת חליפין הוגנת, ואפשר לבצע אותה במיקום ובמועד שמתאימים לך. איך זה נשמע?"
"נשמע מצוין, אבל אני לא סומך עליכם. נעשה את זה היום אחר הצהריים, במגרש המשחקים מול הבניין שלי, במקום שכבר דיברנו בו פעם. אני אתקשר אליכם כשאהיה מוכן."
"מושלם," אומר מק'קוי.
"וזהו? בזה זה ייגמר? תעזבו אותי בשקט?" אני מפציר.
"בהחלט," שניהם עונים פה אחד.
"אם הכול ילך חלק," מוסיף מק'קוי. "עכשיו תן לי את האקדח, גארי, ונשים אותו במקום בטוח."
"אין סיכוי. אני לוקח אותו איתי," אני עונה. "תקבלו אותו בחזרה כשאני ארגיש בטוח."
"אתה לא רוצה שאיזה שוטר יעצור אותך במכונית וימצא שם נשק, נכון, גארי? כי אפשר לארגן את זה בקלות," אומר פיטרסון בעוקצנות, או אולי באירוניה קשה לקרוא אותו.
"לא, אבל אני אקח את הסיכון. אני אתקשר אליכם ואמסור שעה ומיקום מדויק ברגע שהדונגל יהיה אצלי."
אני מסמן לפיטרסון שיתרחק מהדלת, מכניס את האקדח לכיס הז'קט ויוצא מהמשרד. אני שומע את פיטרסון ומק'קוי צוחקים בקול, בטח על שום דבר. יש אנשים שעושים את זה הרבה והם בדרך כלל שמוקים.
כשאני פותח את הדלת לרחוב, אני נתקל בידידי בנעלי הליצן. הנרי הולדסוורת הדפוק. הוא עומד ליד האינטרקום ומעווה את פניו מול המצלמה. אני משאיר את הדלת פתוחה למענו ומסמן לו שייכנס.
"נראה לי שהם מחכים לך," אני אומר כשהוא עולה במדרגות, ונעלי הליצן שלו חורקות עם כל צעד.
- 26 -
אני נוסע בחזרה לשיכון ורואה שידידי הסנאי וחברתו רודפים זה אחרי זה סביב אחד האשורים הגדולים. הוא לא מבחין בי.
אני קופץ לגרייס, שנראית ערנית לחלוטין ורעננה. אנחנו יושבים במסדרון הפתוח ושותים עוד כוס תה.
"אז מצאת אותה?" שואלת גרייס.
"לא, נראה לי שגם היא קמה ועזבה אותי בשביל חיים טובים יותר."
"נו, טוב, לא נורא. יש הרבה כיסאות בספרייה. אבל היא היתה נחמדה."
"תודה, גרייס, זה באמת מעודד, אבל היא לא היתה נחמדה כמו שאת חושבת. היא יודעת לפתות, אבל למטרות שלה אין שום קשר לחיבה או לאהבה או משהו כזה."
"קצת כמוך, גארי."
"יש משהו בדברייך. אבל אני רוצה לחדד שאני עצוב בגלל האובדן ומצפה שתתייחסי אלי כמו אל נסיך בשבועות הקרובים."
"אני תמיד מתייחסת אליך ככה."
"אז את מוכנה לניתוח מחר?"
"ביטלתי אותו."
"בחייך, גרייס! למה?"
"אני עדיין לא מוכנה. נבהלתי. אני מפחדת שלא אתעורר, או שהוא לא יעזור ואני אחיה בכאבים עד יום מותי. בעצם אני מסתדרת לא רע, ואתה ואני דואגים אחד לשני. זה נחמד, לא ככה?"
"טוב, אני עושה את רוב העבודה השחורה, אבל נראה לי שאת צודקת."
"אפשר לשאול אותך משהו, גארי? כשפגשת אותי בפעם הראשונה, רצית למצוא חן בעיני?"
"בשום פנים ואופן לא. חשבתי שאת סתם זקנה נרגנת."
"יפה מאוד. אז אולי אתה יכול ללמוד מזה לקח."
כשאני חוזר לדירה, אני נשכב במיטה ומנסה לחשוב על התוכנית שלי למסירת הדונגל והחזרת האקדח.
החיסרון היחיד במסירת הדונגל ברור, והוא שמק'קוי, פיטרסון והחבורה שלהם ימשיכו לפעול בחופשיות. לטוב ולרע, כבר החלטתי שזאת לא הדאגה העיקרית שלי. למען האמת, גם אם אמסור אותו לרשויות, זה לא אומר שמיד יעצרו אותם, שלא לדבר על ההשלכות לגבי. בהחלט ייתכן שגורלי יהיה דומה לזה של ברנדן. אני אמסור להם את הדונגל. כואב לי שאמילי לא תישא בתוצאות, אבל הגיע הזמן שאניח לגברת הזאת.
אבל בכל מקרה, אני חייב לקבל את הסכין בחזרה. לא בטוח שהם ישתמשו בה כדי לקשור אותי לרצח של ברנדן, אבל אם אשמיד אותה, בטוח שהם לא יוכלו לעשות את זה. הסיכוי היחיד שלי הוא לתת להם את הדונגל. כל עוד הסכין שלי תהיה בידיהם, הלך עלי. כל עוד האקדח מגן עלי, הם לא יתנפלו עלי ויחטפו את הדונגל כשניפגש.
הגיע הזמן להתקשר אליהם. אני קובע איתם בעוד חצי שעה, ליד עמוד הנדנדה.
אני לובש את הסווטשרט התכול עם הכובע, בתקווה שהוא ישווה לי מראה מתריס או אפילו מאיים. לרוע המזל, כשאני מביט במראה, אני מגלה שאני נראה כמו קאפקייק עם פרצוף. אני מחליט להישאר בחליפה המחורבנת, אבל נועל נעלי התעמלות, בתקווה שהן יאיצו את בריחתי במידת הצורך. אני שוטף פנים פעמיים, נכנס למטבח ומכין כוס תה. החלב נגמר, אז אני שופך את החליטה לכיור. אני חוזר לאמבטיה וקוצץ את השיער באוזניים במכונה החשמלית. המראה מכוסה כתמי מים נושנים ושאר טיפות מסתוריות, ואני נושף עליה מעומק הריאות ומנקה אותה כמיטב יכולתי בנייר טואלט. נעלי ההתעמלות לוחצות קצת בחלק העליון של כף הרגל, ואני פורם את השרוכים ושורך אותם מחדש בקשר כפול, ליתר ביטחון. אני רץ למטבח כדי לבדוק אם הן נוחות, פותח את דלת המקרר ובוחן את התכולה.
יש שם גבינה מותכת, קופסה ריקה למחצה של אפרסקים משומרים שקניתי לגרייס, חצי עגבנייה גדולה, שקיק של רוטב צ'ילי, חפיסת מרגרינה, צנצנת של חמאת בוטנים ואחד הקרואסונים שקניתי לאמילי. הקרואסון מעציב אותי, ולכן אני זורק אותו לפח ומתחיל להכין כריך גבינה, חמאת בוטנים ורוטב צ'ילי. מהלחם הפרוס נשארה רק הנשיקה, ואני מניח אותה על הקרש ומתחיל להסיר בזהירות את הקרום. אני טועה בזוויות ובסוף נשאר עם טריז בצק דק כנייר בקצה. כשאני פותח את הגבינה המותכת, אני רואה שני כתמי עובש כחולים, וכך אני זונח את הכריך ומוציא את הקרואסון מהפח. אחרי נגיסה אחת אני מגלה שהפה שלי יבש מכדי שאצליח ללעוס, ואני יורק את תכולת פי לכיור וחוזר לשירותים. אני צריך להתפנות. למרבה הצער, השתמשתי בשארית נייר הטואלט כדי לנקות את המראה, ולכן אני נאלץ להתנקות בכיור.
תירגע, אני אומר לעצמי, חוזר לסלון וצונח על הספה. בתוך שניות אני מתחיל לגרד בפראות את הירכיים, והגב שלי כבר ספוג זיעה. אני קם ומוריד את הז'קט, מתיישב וחולץ את נעלי ההתעמלות. אני מותח את רגלי ושם לב שבאחד הגרביים יש חור. יש לי זוג נקי שמתייבש על מעקה המסדרון הפתוח, וכשאני יוצא להביא אותו, אני מנצל את ההזדמנות לבחון את המצב במגרש המשחקים. אין שם אף אחד, והפעילות היחידה באזור היא הבחור בסרבל, שמדבר בטלפון ליד המסחרית שלו. הוא מבחין בי וזוקר אגודל תוך הצבעה על גבו התחתון. ניכר שהוא מרוצה מהטיפול בסרפד. ידעתי שעליתי על משהו עם התיאוריה הזאת, ואני מבטיח לעצמי שאם יזדמן לי, אספר לו גם על סגולותיה של קליפת ערבה כמשככת כאבים.
אני חוזר לדירה, גורב את הגרביים הנקיים ונועל את נעלי הספורט. ההרגשה מדויקת גרב נקי יכול לעשות את זה. אני חוזר לאמבטיה, שוטף את הפנים, נכנס לחדר השינה, מיישר את השמיכה ומתפיח את הכריות. על רצפת העץ ליד המזרן אני רואה כתם תה או בירה בצורת איטליה. אני זקוק לנוזלים, ולכן אני חוזר למטבח ומוריד פיינט של מים בלגימה אחת. אני מנער את הטיפות האחרונות לכיור ומניח את הכוס הפוכה על מתקן הייבוש. אני בודק מה השעה בטלפון נשארו עשרים דקות. אני פותח את אפליקציית המוזיקה ובוחר ב "Keep on Movin'". כשהשיר מתנגן, אני מקפץ כמו אבא ליד הגריל.
אז אם נפלת, פשוט תקומי
בייבי, תסתכלי מסביב
אני יודע שזה לא הרבה אבל לא נורא
נמשיך להתקדם כאילו כלום לא קרה.
האפקט היה שונה כששמעתי אותו במכונית עם אמילי. למעשה, עכשיו השיר לא משמח אותי בכלל. אני מכבה את המוזיקה ויוצא מהבית.
מגרש המשחקים עדיין ריק כשאני מתיישב על העמוד וסוקר את השטח. אני מרגיש את משקל האקדח בכיסי, הוא מושך את בד החליפה בכתף. השמש זורחת ואני שומע את התנועה ברחוב הראשי של פקהאם ואת הילדים צועקים וצורחים בפארק הסמוך. מאחת הדירות שמעבר למגרש אני שומע את צלילי "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. אני מתיישב על הידיים, מתנדנד ומתפלל שעסקת החליפין תשחרר אותי מהעינוי הזה.
הם מגיעים בשתי מכוניות, הב מ וו האדומה של טומי והאצ'בק יפנית קטנה וכסופה. שתיהן חונות בשולי הדשא של מגרש המשחקים. טומי מרעים במנוע כשהוא עוצר כדי להודיע על נוכחותם. פיטרסון ומק'קוי יוצאים מהיפנית הכסופה ושלושתם מתקדמים לעברי לאט. כשהם מתקרבים, אני שם לב שלטומי ולמק'קוי יש רגלי O עקומות, ולרגע נדמה לי שנקלעתי למערבון. אני קם לקבל את פניהם ומכניס את היד לכיס הז'קט כדי להתריע שאני חמוש ומסוכן. טומי מכניס את ידו לכיס ז'קט הזמש החום. מק'קוי הוא הראשון שמדבר:
"כמה הולם לפגוש אפס מאופס כמוך במגרש משחקים, גארי. כבר התנדנדת, או שאחד ההורים צריך לשמור עליך?"
"אתה מביע דעה?" אני שואל.
"פשוט תביא את הדונגל," אומר פיטרסון.
"אני אתן לך אותו ברגע שאקבל את הסכין."
טומי מכניס יד לכיס, ואני מגיב מיד, אוחז באקדח ומכוון אותו אליו. טומי מוציא את ידו ונובח עלי:
"היי, תירגע, בחורצ'יק, חה חה חה. הסכין בכיס שלי, אתה רוצה אותה או לא?"
"תוציא אותה לאט. ואני מתכוון ממש לאט, כאילו היא נושכת או משהו. ואני די לחוץ, אז תזדרז, אבל לאט," אני עונה.
טומי צוחק בלעג אבל עושה מה שביקשתי. גליל הפלסטיק מגיח אט אט מכיסו. הוא מושיט אותו לעבר מק'קוי בכף יד סגורה.
"לתת לו אותה, בוס? מה אתה רוצה שאני אעשה? אני יכול פשוט להוריד לו את הראש, אם אתה מעדיף."
"תן לו," עונה מק'קוי. "למען האמת, נמאס לי מהפרצוף שלו. בוא נגמור עם זה כבר."
טומי זורק את גליל הפלסטיק, והוא נוחת לרגלי. אני מתכופף, מרים אותו ובודק את תכולתו. זאת ללא ספק הסכין מגרוב טאוורן, כולל ידית העץ השבורה. נראה שהעניינים מתקדמים כמתוכנן. ואז לאסו צץ פתאום לרגלי ומתחיל לרחרח את כולם.
"היי, גארי."
גרייס מתנודדת לעברנו.
"סליחה, אבל לאסו צריך להתפנות. לא אכפת לך שנצטרף, נכון?"
אני מבין שאני צריך להתמודד עם המצב ועונה, "לא, בכלל לא, גרייס. אני פשוט בפגישה עם הלקוחות האלה. הם יזמים שמעוניינים לבנות בתים במגרש."
"אבל איפה לאסו יעשה את הצרכים שלו? אתה יודע טוב מאוד שזה המיקום האהוב עליו."
"שלום, יקירתי," אומר מק'קוי. "טוב לראות אותך שוב. את זוכרת שעזרתי לך לחפש את הדונגל שאיבדת בדירה שלך?"
"כן, ואני גם זוכרת שגארי סיפר לי שאתה טיפוס מפוקפק וגם קוץ בתחת. אתה לא רוצה לקנות את המגרש הזה, אתה זומם משהו. רוצה שאתקשר למשטרה, גארי?"
פיטרסון שולף את תעודת השוטר מהכיס הפנימי ומראה אותה לגרייס.
"אין צורך, מותק, אני שוטר ואני מבקש ממך לעזוב את השטח כי אנחנו עוסקים בעניין רשמי."
"אתה רוצה שאני אלך, גארי?"
"כן, הכול בסדר, גרייס. רק דבר אחד: את מוכנה לקחת את הסכין והגליל האלה לדירה שלך ולקרצף אותם באקונומיקה, בצמר פלדה ובאצטון? כל חומר ניקוי שיש לך בבית."
גרייס מסתכלת עלי בחשדנות ופונה אל פיטרסון:
"תראה לי שוב את התעודה שלך."
הוא מציית.
"וזה בסדר מצדך שאנקה את הסכין?" היא שואלת אותו.
"בסדר גמור. אין לה שום קשר לשום חקירה, אז אם תואילי להתרחק עכשיו, זה יהיה נהדר."
"אני אדאג לזה, גארי. יש לי תרסיס לניקוי חלונות עם אקונומיקה זה אמור לעשות את העבודה. ותזכור, כשיש לך עסק עם המשטרה, הכי טוב זה לסתום את הפה."
אני מוסר לגרייס את הגליל, והיא פונה לדרכה וחוצה את הדשא לאט. לרגע אני חושש שטומי ירדוף אחריה ויחטוף את הסכין, אבל הוא לא עושה את זה. לאסו נשאר איתנו ומתיישב לרגלי. הוא מרים אלי את עיניו כאומר, "אל תדאג, בחורצ'יק, אני אשמור עליך."
"קדימה, גארי, תביא את הדונגל," אומר מק'קוי.
אני מהסס. יש כמה דברים שאני מעוניין לוודא לפני שאמסור אותו.
"ביטלתם את האישומים נגד ויין ודרק מור?"
"הכול מסודר, גארי," אומר פיטרסון. "ממילא לא התכוונו להגיש אותם. זאת היתה רק תזכורת קלילה לכל המשפחה, שיתנהגו יפה."
"הרסתם את החיים שלו, אתם יודעים."
"והוא רצה להרוס את החיים שלנו, גארי. לא כל כך נחמד מצדו, נכון?" עונה פיטרסון. "תן את הדונגל, או שאתה רוצה שאבקש מטומי שיוריד מעליך את העול הזה?"
"הוא לא עלי, חבל על הטרחה. אבל הוא פה קרוב, אז אל תיכנסו לפאניקה. תקשיבו, לפני שאני אומר לכם איפה הוא, אני רוצה לדעת איך גיליתם שהוא אצלי ושהחלטתי להסתיר אותו."
מק'קוי עושה צעד אחד לעברי.
"איך אתה חושב שגילינו, גארי?"
"אני חושב שהכנסתם את אמילי לחיים שלי כדי שהיא תפקח עלי עין, והיא סיפרה לכם."
"זה לא מדויק, גארי," פותח מק'קוי. "היא בהחלט עזרה לנו, אבל לא בידיעתה. אתה זוכר שהשארנו את טומי בדירה שלך כדי שיחפש את הדונגל? אז בזמן שהוא היה שם, הוא ניצל את ההזדמנות והתקין מכשירי ציתות בשקעים בסלון ובחדר השינה. שמענו כל מה שאמרת לאמילי, ובהיותך מטומטם, לא סתמת את הפה. דונגל בלה בלה בלה... סיסמה בלה בלה לבה. זאת העבודה שלנו, גארי, להאזין לאנשים כשהם לא מעוניינים בזה. אל תכעס, אתה בהחלט לא הקורבן הראשון. אתה מאוהב בה או משהו?"
אני מסתכל על טומי. יש לו חיוך טיפשי ומטריד על הפנים.
"איפה היא עכשיו, טומי?" אני שואל.
"במקום בטוח. במקום שבו היא לא תוכל לעשות לנו צרות. אני בספק אם תראה אותה שוב. כדאי שתוציא אותה מהראש הדפוק שלך," הוא עונה.
"אתם עדיין ביחד?"
"לא, ואני לא מוכן שהיא תהיה עם מישהו אחר, במיוחד לא איתך," עונה טומי.
"אתה מתכוון להרביץ לי?"
"כן, חזק מאוד, אבל אני אחכה שהאבק ישקע ולא יהיה לך מושג מאיפה זה בא, בדיוק כמו לאבא של חבר שלך, דרק מור."
"היא בסכנה?" אני שואל.
"תלוי באופן שבו העסקה שלנו תתבצע," אומר מק'קוי. "נגיד את זה ככה, היא הערובה שלנו למקרה שתנסה להתחכם. תן את הדונגל, גארי, ואל תשכח את הסיסמה."
אני מחזיר את האקדח לכיס ושולח למק'קוי הודעת טקסט עם מספר הטלפון של חנות הגרביים. אני מצביע על תחתית העמוד של הנדנדה ומראה להם בדיוק איפה קבור הדונגל. טומי ניגש לשם, יורד על הידיים והברכיים ומתחיל לחפור.
בעודו מחטט בבוץ אני שם לב שסוליות נעלי העבודה שלו מכוסות במשהו שנראה כמו קונפטי. חולפת במוחי המחשבה המטופשת שהוא הכריח את אמילי להתחתן איתו. מק'קוי ופיטרסון היו השושבינים, ואמילי בכתה כשהוא ענד לה את הטבעת בכוח. מחשבה מטופשת.
טומי מתרומם מהדשא עם הדונגל ביד. "קח אותו למשרד," מורה מק'קוי. "תבדוק שזה הדבר האמיתי."
טומי מחייך אלי.
"נתראה בקרוב, בחורצ'יק. אני מחכה בקוצר רוח. חה חה חה." אני עוקב אחריו במבטי כשהוא חוזר למכונית ונוסע לדרכו.
"תודה," אומר מק'קוי. "לטובתה של אמילי, אני מקווה שזה הדונגל המקורי. תשמע, עשית את הדבר הנכון, ובהנחה שלא נשמע ממך יותר ושלא תגיד מילה לאף אחד, נעזוב אותך בשקט. אולי תחטוף כמה בעיטות מטומי, אבל אתה תשרוד, אני אדאג לזה."
"אתם לא רוצים את האקדח?"
"אה, כן. עכשיו אתה מרגיש בטוח?"
"טוב, גרייס מסתכלת עלינו מהבניין, אז לא נראה לי שתעשו משהו מטופש."
אני מרים את מבטי אל גרייס, שמנופפת לי ומסמנת לי בתנועות ידיים לסגור את הפה לפני שהיא חוזרת לדירתה וסוגרת את הדלת.
"היא יותר מתאימה לך," אומר פיטרסון. "אתה צריך אמא, לא חברה."
אני מוסר את האקדח למק'קוי, והוא מכוון אותו היישר אל הפנים שלי. חרא.
- 27 -
אמילי
חשוך פה ולח, וכפות הרגליים שלי קפואות. אני בטוחה שהאצבעות שלי ינשרו בקרוב. אני יושבת על רצפת בטון בחדר בגודל של שלושה מטרים על שלושה וחצי. הקירות עשויים לבנים והדלת היחידה היא לוח פלדה עבה בלי ידית. ליד הדלת יש דלי, ואני מניחה שהוא נועד לשמש כשירותים. התחת שלי עושה בעיות. הוא סופג את הקור מהבטון כמו ספוג. הצינה מתפשטת בין שתי הלחיים ומזנקת היישר אל עמוד השדרה. חבל שלבשתי את חליפת המכנסיים הירוקה שגרייס נתנה לי. היא מחממת רק את הכתפיים, בזכות הריפוד העבה. ברז מזדקר מאחד הקירות, ובפינה יש ארגז פלסטיק מלא חטיפים מתוקים ופיקנטיים. רוח פרצים נושבת מדי פעם דרך לבנה מחוררת במעלה הקיר שמולי. כמה רסיסי אור חודרים בעדה, אבל לא מספיק כדי להפיג את החשיכה. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שאני נמצאת במרתף של בית ויקטוריאני ריק. אני לא מרגישה שום תנועה מלמעלה, מלמטה או מהצדדים. אני שומעת זמזום קבוע של כלי רכב ולפעמים סירנה משטרתית. מדי פעם אני צועקת לעזרה בכל הכוח. אבל העזרה לא מגיעה. ככה לא מתייחסים לגברת.
טומי הביא אותי לכאן לפני ארבע שעות. הוא חטף אותי מהדירה של גארי. חשבתי שגרייס דופקת בדלת, או שגארי חזר מוקדם מתחנת המשטרה, אבל זה היה טומי, והוא רתח מזעם בשקט. הוא ציווה עלי לאסוף את החפצים שלי ולבוא איתו. בהתחלה סירבתי, אבל היה לו בעיניים את המבט המת הזה שהכרתי, שמאיים בהשלכות קשות אם לא אציית לו.
"זאת הפעם השנייה שאת עושה לי את זה. בפעם הראשונה עשיתי טעות וסלחתי לך," הוא אמר בנימה רגועה ומדודה. "אני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב."
"מה אתה מתכוון לעשות? לחטוף אותי ולכלוא אותי עד שאני אתחנן שתקבל אותי בחזרה?" שאלתי.
"משהו כזה, אבל אני לעולם לא אקבל אותך בחזרה. עכשיו קחי את הדברים שלך ובואי."
כשהרמתי את התרמיל שלי, טומי עקב אחרי מפתח חדר השינה.
"איפה מצאת את החליפה הנוראית הזאת?" הוא שאל.
"השכנה הנחמדה נתנה לי אותה," עניתי.
"אז מה, עכשיו את מקבצת נדבות? את נראית מתחזה וסתמית. את סתמית. אני פאקינג שונא אותך."
הכנסתי את "תסביך קלמנטיין" לתיק הצד כי חשבתי שהספר יספק לי נחמה בהמשך.
טומי הסיע אותי למקום הזה ולא הוציא מילה כל הדרך. לא פחדתי במיוחד, ואפילו לא חששתי. ראיתי אותו במרה שחורה הרבה פעמים. בדרך כלל זה נמשך יומיים, ובמקרה הגרוע שבועיים. קיבלתי החלטה והתכוונתי לדבוק בה. הנחתי שזאת דרכו של טומי לעכל את הפרידה. הרגשתי שאני חייבת לאפשר לו את זה. הנסיעה נמשכה עשרים דקות בערך, וטומי הכריח אותי לשכב על המושבים האחוריים עם הז'קט על הפנים.
אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שאני נמצאת איפשהו ליד בלקהית או לואישהאם, או אולי סיידנהאם. לא הרגשתי שעברנו לגדה הצפונית של הנהר. כשהגענו, הוא שם לי כובע גרב על הראש ומשך אותו עד מתחת לפה שלי. דרך החורים בצמר ראיתי שאנחנו מקיפים את הבית ועוברים שתי דלתות לפני שירדנו במדרגות בטון למרתף הזה.
"תורידי את הכובע מהפנים," הורה טומי. בקושי ראיתי אותו בחושך. "זה הבית החדש שלך. אני מקווה שהוא מוצא חן בעינייך. נקווה שתנצלי את הזמן לחשוב על מה שעשית ועל ההשלכות לגבייך."
"תקשיב רגע, טומי, אני מצטערת, באמת שאני מצטערת, אבל "
"תסתמי את הפה, נסיכה, ושתדעי, מה שיקרה לך לא יגיע לקרסוליים של מה שיקרה לאפס ההוא שהזדיינת איתו. וזאת הבטחה, יקירתי." ואז הוא הסתובב וטרק מאחוריו את דלת המתכת.
מוזר לאן המוח לוקח אותנו במצבים כאלה. קודם כול הוא אילץ אותי למדוד את גודל החדר בצעדים. אחר כך הסתובבתי ושפשפתי את קירות הלבֵנים וחיפשתי בליטות או פרטים אחרים שיאפשרו לי לקבל תמונה מנטלית מדויקת יותר של החדר. הקירות היו לחים למגע, ולפעמים, בזמן שמיששתי, גושים קטנים של טיח או גבס התפוררו ונפלו על הרצפה. הרמתי את הדלי ורחרחתי טוב טוב את הפלסטיק. אחר כך הפכתי אותו וטיפסתי עליו כדי לבדוק אם אני מגיעה אל הלבנה המחוררת, אבל היא היתה גבוהה מדי. זחלתי במעלה מדרגות הבטון אל הדלת שמובילה אל שאר הבית. היא היתה נעולה והייתי משוכנעת שבלתי אפשרי לפתוח אותה מבפנים. לא היו בה ידית או אפילו חור מנעול. פתחתי את הברז והתכופפתי כדי לשתות מים. בהתחלה הם היו קרים ואז נעשו פושרים. טעמם היה מתכתי והרגשתי שהוא נצמד לדופנות הפה וללשון שלי. הסרתי את העטיפה מאחד החטיפים ונגסתי בו. נדמה לי שזיהיתי קוואקר ואוכמניות, אבל התחושה הכללית היתה שאני אוכלת קרטון לח.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר שאני יכולה לעשות, אז חבשתי את כובע הצמר והתיישבתי על רצפת הבטון. עצמות הישבן שלי הזדעקו מיד. לצערי יצאתי מהבית בנעלי העקב שגרייס נתנה לי עם חליפת המכנסיים. הדוק מרטינס שלי היו בתרמיל, שנשאר במכונית של טומי. כמה התגעגעתי אל הנעליים שלי. כפות הרגליים שלי קפאו וכאבו בגלל העקבים, אבל אם התיישבתי על הבטון, התחת שלי זעק לעזרה בתוך דקות. הפשרה שמצאתי היתה לתחוב את הרגליים לתוך כובע הצמר ולשבת ולעמוד לסירוגין.
אני מנסה לנחש את כוונותיו של טומי. אולי זה רק עונש, ואני איאלץ לסבול כאן כמה שעות או לכל היותר לילה או שניים. ואולי זה צעד שנועד להשיג את הדונגל ההוא. יחזיקו אותי כאן בתקווה שגארי ימסור אותו. התרחיש הזה לא מטריד אותי במיוחד, כי אני בטוחה שגארי ימסור את הדונגל למק'קוי, ואז לא יצטרכו אותי יותר. אבל יכול להיות שטומי רוצה שאירקב פה למוות, כנקמה. אני מבטלת את הרעיון הזה די מהר. טומי עדיין מאוהב בי, והמטרה הסופית שלו היא שאחזור אליו ואהיה זמינה לכל הגחמות שלו. אני אצטרך פשוט לחכות ולראות. לפחות אני ממשיכה להתקדם. אני לאו דווקא מאושרת, אבל אני חיה את חיי. ואז פתאום אני שומעת חבטות רמות על הדלת האחורית של הבית.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
