נ"ב, אני שונאת אותך - חלק ראשון
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שלישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק רביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק חמישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שמיני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק תשיעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק עשירי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק 11
חורף
- 40 -
היום לפני שנתיים אחי מת.
וביום השנה הנורא הזה, אני יושבת לבדי בדירה שרק מסך המחשב מאיר אותה, ומסיימת להכין דוח נתונים בצורה ידנית, כי תקלה במערכת גרמה לכך שהתוכנה הפסיקה לעבוד באמצע הפרויקט.
העיניים שלי צורבות. הגב התחתון כואב. מפרקי האצבעות מעוותים בגלל התנועה החזרתית.
אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת היד המיובלת שמועכת את לבי.
ג'וש איננו.
אני לבד בעולם.
כל פעימת לב כואבת מזכירה לי את העובדה הזאת.
ואני כועסת על היקום, שמתעקש להכאיב לי כל כך שנתיים אחרי שאחי מת.
למה אני מרגישה כאילו רק אתמול החזקתי את ידו הקפואה בבית החולים? למה אני זוכרת את הצפצופים של מכונת ההנשמה לקראת הסוף טוב יותר משאני זוכרת את הצחוק שלו?
אני מסתערת על הטלפון בידיים רועדות וגוללת בייאוש עד שאני מוצאת סרטון מלפני שלוש שנים.
ג'וש מחייך אלי מהמסך, ואני מפעילה אותו.
"הֵיי, אגרנית! תראי מה מצאתי." המצלמה מסתובבת אל חנות בגדים, מלאה מדפים עמוסים בסוודרים עבים. "תנחשי איפה אני!" המצלמה חוזרת אל פניו. "אל תדאגי, אני אביא לך סוודר גם אם תטעי. אקסטרה לארג', בדיוק כמו שאת אוהבת." הוא מצחקק.
זהו.
זה הצחוק שלו.
אני מצמידה את הטלפון לחזה, משאירה את המחשב על שולחן הקפה וחוצה את הדירה עד לארון שלי. שם, בין שאר הבגדים החמים, נמצא הסוודר בירוק ברקת שג'וש קנה לי באירלנד. אני מורידה את הסוודר שאני לובשת, משחילה את המתנה מעל הראש ומתנחמת בתחושה שהוא בולע אותי.
לפני שאני סוגרת את הארון, בגד אחר צד את עיני.
ז'קט הבייסבול הדבילי שדום נתן לי.
עם הלוגו של המשרד שג'וש לא עובד בו יותר, כי עכשיו הוא חלק מצוות רדפורד. ומככב שם, אם לשפוט על פי האופן שבו החברים שלי לעבודה מדברים עליו.
דום אמנם סטואי מטבעו, כמו עץ גבוה, אבל הוא יודע להפעיל את קסמיו בעבודה. הוא נמצא בסיאטל רק כמה חודשים, וכבר מחצית העובדים רוצים להיות חברים שלו. המחצית השנייה רוצה לצאת איתו.
אני חרדה מהיום שבו אשמע שדום יוצא עם מישהי אחרת.
לא שיש לי בעלות עליו.
אבל יש לי הודעה שהוא שלח בסוף היום הראשון שלו בעבודה.
דום: אני רק רוצה להזכיר לך שאני לא הולך לשום מקום. אבל אני גם לא אציק לך. אני מוותר על השליטה. הצעד הבא תלוי בך ורק בך. אני סבלני, ושווה לחכות לך.
מאז הוא לא כתב, ואני לא הגבתי.
לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה להרגיש.
אבל היום אני יודעת. הכול כואב.
בלי לחשוב, אני מסירה את ז'קט הבייסבול מהקולב ולובשת אותו מעל הסוודר. אולי כדאי שאנמיך את עוצמת ההסקה עם כל השכבות האלה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני לובשת את הז'קט של דום. אבל בדרך כלל זה קורה אחרי כמה כוסות, כשאני עושה טעות וגוללת תמונות מהטיולים שלנו. אני לא מתעמקת בשאלה למה הרגשתי צורך ללבוש אותו עכשיו. אני פשוט מחבקת את עצמי ומתיישבת בשיכול רגליים על הרצפה, מול המחשב.
בשלב מסוים נשמעת דפיקה בדלת. אני ממצמצת ומשפשפת את העיניים, קולטת פעימות שמבשרות על כאב ברקה, נוסף על שאר המכאובים שלי. אני גונחת, קמה ומנסה להיזכר אם הזמנתי אוכל.
אבל כשאני פותחת את הדלת, אני רואה מולי את טולה וג'רמי.
שניהם פוערים עיניים כשהם רואים אותי. ואז אני נזכרת שבשלב מסוים הורדתי את הטייטס בגלל החום. אני עומדת יחפה בסוודר שמגיע עד הירך ומעליו ז'קט ספורט, ומן הסתם יש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים כי אני לא ישנה טוב בזמן האחרון.
"מתי אכלת בפעם האחרונה?" טולה נדחקת על פני עם קרטון פיצה.
"אה, קודם." לא עקבתי. "לא הייתם צריכים להביא לי אוכל."
היא מניחה את הקופסה על האי במטבח, ומשקיפה לעבר המחשב הפתוח. "השעה שמונה. בערב. ואת עדיין עובדת."
אני מושכת במבוכה בשולי הסוודר וממהרת אל המחשב, שומרת את הקובץ ומכבה אותו. ג'רמי סוגר את דלת הדירה וצופה בי בדאגה, כאילו הייתי חיה שנבהלת בקלות.
"מה?" אני מתפרצת, ואז גוערת בעצמי על כך שנתתי לזעם להישפך על חברַי.
אם תעשי את זה, הם יעזבו אותך.
"סליחה," אני ממלמלת. "לא ציפיתי לאורחים."
"תיארנו לעצמנו," אומרת טולה בעדינות, "אבל קיווינו שתזמיני אותנו. דווקא היום."
הראש שלי מתרומם מעצמו. "מה?"
ג'רמי נשען על הדלפק, תוחב את ידיו לכיסים וצופה בי כשהוא מדבר. "אנחנו זוכרים איזה יום היום. זה התאריך של -"
"לא." אני מפלחת את האוויר בידי, קוטעת אותו באמצע המשפט, והמבט שלו נעשה עצוב. "אני בסדר," אני משקרת.
"בשנה שעברה נתת לנו לתמוך בך," לוחצת טולה.
אני מנסה לעטות הבעה מקובלת חברתית. "עברו שנתיים." שנתיים קצרות. שנתיים ארוכות. "אתם לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדרת."
ג'רמי מרכין את ראשו ואז מרים את הסנטר בהתרסה. "הבחור שיצאתי איתו לפנייך, מאדי... הוא הכה אותי."
האוויר אוזל ממני במהירות, ואני מניחה את היד על הבטן כדי לעזור לו להיכנס מחדש. "מה?" אני חורקת. "הוא... מה?"
ג'רמי מהנהן בפנים רציניות. "לא כל הזמן. אבל פעם אחת הספיקה. הייתי צריך לעזוב. אני אומר את זה עכשיו. אבל לא עזבתי. גרתי איתו שנה. אמרתי לעצמי שאני אוהב אותו, ושהוא אוהב אותי. עד שהוא שבר לי את היד." החבר השמח, המצחיק, הפלרטטן שאני אוהבת כמו בן משפחה, משפשף את זרועו כאילו היא עדיין כואבת. "ורק אז עזבתי. לא סיפרתי לאף אחד. עד קרלייל." ג'רמי מעווה את פניו ומביט בכפות רגליו. "התביישתי. חשבתי שאנשים לא יעריכו אותי כי נשארתי כל כך הרבה זמן. שאת לא תעריכי אותי, למרות שהיית הבן אדם הראשון שהצלחתי לסמוך עליו אחר כך." הוא מחייך אלי בהתנצלות. "אבל כנראה לא סמכתי עלייך מספיק. לא סמכתי על זה שתביני. שתישארי."
תישארי. המילה מכה בחזי. "אתה מספר לי עכשיו."
הפעם ג'רמי מסתכל לי בעיניים כשהוא מדבר. "אני סומך עלייך. ואני רוצה שתסמכי עלי. שתדעי שאת החברה הכי טובה שלי, ושזה לא ישתנה." הוא רוכן קדימה אבל נשאר ליד הדלפק, נותן לי מרחב. "גם אם תיפתחי ותראי לי, תראי לנו" הוא מהנהן לעבר טולה, שעד עכשיו נתנה לו לדבר "את החלקים הפחות מחמיאים בעבר ובהווה שלך. גם אם תתרגזי ותתפרצי עלינו. גם אם נריב. אנחנו לא הולכים לשום מקום."
אני בולעת רוק בחוזקה.
הרעיון שאפתח בפניהם אפתח באמת, לא אסתיר כלום מבעית אותי. כמה פעמים נתתי לאחרים גישה ללב שלי, והם פגעו בי?
מצד שני, כמה מהאנשים האלה היו ראויים לסיכון הזה?
אמא שלי, פלורנס ואבא שלי לא היו ראויים.
אבל היו אנשים כמו ג'וש, שעשה כמיטב יכולתו לשמח אותי. כמו אדם וקרטר, שחיפשו אותי כשנעלמתי.
ודום, שגורם לי לרצות להאמין שאני יכולה לסמוך על מישהו. שלא כל מי שאעז לאהוב יפגע בי.
הידיים שלי לופתות את השרוולים הארוכים של הז'קט של דום, מועכות את העור הרך.
נדמה שניסיתי לבטוח בכל כך הרבה אנשים. אבל אולי כמו במסע, כשאני מרגישה שהריאות שלי מרוסקות והשרירים מוחים וכואבים, אני פשוט צריכה לעשות את הצעד הבא.
להמשיך ללכת. להמשיך לנסות.
להמשיך לסמוך.
לתת לעצמי להחלים גם כשזה כואב, ולנסות שוב.
להמשיך לאהוב.
"אמא שלי בקושי היתה בבית, וכשהיא כן היתה, היא לא באמת נכחה," אני פותחת. ואז, כאילו כל מה שהייתי צריכה זה להבקיע סדק בודד בחומת הרגשות שלי, הכול נשפך החוצה. בזמן שטולה מגישה לי פיצה, אני מספרת להם על אבא שלי, שעזב עוד לפני שהספקתי להכיר אותו. בין הנגיסות אני מתארת את ילדותי העשוקה בבית של פלורנס, כשג'וש היה נקודת האור היחידה בחיי. אני מספרת על נווה המדבר של משפחת פרי, ועל הבחור שנדלקתי עליו. אני מנגבת את האצבעות ומספרת על דום ורוזלין, על הקנאה בבחורה שהיתה רק נחמדה אלי. וכשאני מתיישבת על הספה ומרגישה הרבה יותר טוב בבטן מלאה, אני מספרת איך התאהבתי בבחור ההוא, קיבלתי אותו לרגע, ואז ראיתי אותו בוחר במישהי אחרת.
ואיך התאהבתי בו שוב בשנתיים האחרונות, וכמה אני מפחדת שהוא שוב יעזוב אותי.
הידיים שלי, שמחפשות מה לעשות בזמן השלשול המילולי הזה, מוצאות את המחשב, פותחות אותו ולוחצות על אייקון מוכר.
"מה את עושה?" הקול של טולה חד יותר מהרגיל, ואני מסובבת את הראש. החברה שלי מביטה במסך במצח מקומט.
"זה המייל שלי," אני מסבירה, ולא מבינה למה היא כועסת כל כך.
"זה המייל של העבודה. השעה מאוחרת, ואת מספרת לנו דברים ממש כבדים, מאדי."
אני מושכת בכתפיים. "העבודה לא נחה לרגע."
"היא היתה נחה, אם היית מאזנת בינה לבין החיים הפרטיים שלך."
היא לא יודעת שאני לא ממש אוהבת את החיים שלי כרגע? שאני מעדיפה להקדיש להם כמה שפחות זמן?
"אני רק בודקת כמה דברים."
"את צריכה לקחת יום חופש. בעצם, שבוע חופש. חודש אפילו," היא לוחצת.
"בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול לעשות את מה שאני עושה."
היא מזעיפה פנים. "בחייך מאדי, הם יסתדרו. הם לא צריכים אותך."
הם לא צריכים אותך. המילים חורכות אותי, מציתות את הזעם שלי.
"הם דווקא כן צריכים אותי. אף אחד במשרד לא עושה את התפקיד שלי. אף אחד לא יודע מה לעשות. אפילו הבוסית שלי. כשדברים מסוימים משתבשים, אני היחידה שיכולה לתקן אותם. אז הם צריכים אותי ועוד איך!"
הדירה מהדהדת מההתפרצות הסוערת שלי, ואני מתכווצת כשאני קולטת שצעקתי על טולה.
טולה מקיפה את הספה ומרימה בזהירות את המחשב שלי, מניחה אותו בצד ומתיישבת מולי על השולחן.
"מותק," היא אומרת בזהירות, כאילו הייתי פצצה מתקתקת. "למה אף אחד לא יודע לעשות את העבודה שלך?"
"כי הם לא צריכים לדעת," אני מתפרצת. למה אני ממשיכה להתפרץ? טולה לא מתווכחת איתי. היא בסך הכול שואלת שאלות. אבל עד לפני רגע שטחתי בפניה את כאבי הילדות שלי, ואני מרגישה שהיא נועצת את ציפורני האקריליק שלה בטבור הרך של הווייתי. "אני עושה אותה. היא מספיקה בדיוק למשרה אחת. והיא שלי."
"אבל הם יכולים להכשיר מישהי ש - "
"למה? למה שהם יעשו את זה? למה שאני אכשיר את המחליפה שלי? למה שאקל עליהם לפטר אותי אם יתחשק להם? אני לא המנכ"לית, אבל אני חיונית. אני אחראית על תחומים מרכזיים במשרד, וכולם יודעים את זה. הם יודעים שאני נחוצה. הם צריכים אותי, והם לא יכולים לעזוב אותי!" עכשיו אני נחנקת, הבהלה מאבנת את הנשימה שלי ואצבעותי מגששות על כריות הספה, מחפשות את המשאף.
ג'רמי מתיישב לידי ומלטף את גבי.
העיניים של טולה התרחבו ממשפט למשפט, ועכשיו הגבות המושלמות שלה מתרוממות אל קו השיער. "לעזוב אותך?"
אני מנסה לשמור על קור רוח. "כלומר לפטר אותי. ברור שמשרד לא יכול לעזוב אף אחד."
אבל זאת תהיה ההרגשה. אם צוות רדפורד יפטר אותי, זאת תהיה נטישה נוספת.
ואני לא אתן לזה לקרות.
"אוי, מאדי," לוחשת טולה, ונשמעת שבורת לב כל כך, שאני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים. היא מתיישבת מצדי השני, והמושב שוקע כך שהכתף שלי נשענת על כתפה, בעוד היד של ג'רמי מונחת על הגב שלי.
אני עוצמת עיניים ונושמת, מתמקדת במאמץ להאט את קצב הלב.
"סליחה שצעקתי עליכם," אני אומרת לבסוף, ותוהה מתי הם יקומו וילכו. תוהה כמה נזק גרמתי ואם זאת תחילת הסוף.
"את יודעת שאנחנו חברים לנצח, נכון?" ג'רמי לוחש ומנשק את השיער שלי בעדינות.
אני מתנשפת ועוצמת את העיניים בחוזקה. אבל עכשיו טולה מדברת.
"את, אני וג'רמי. לנצח." האצבעות שלה מועכות את שלי. "תצטרכי לעשות משהו דפוק ממש כדי שאני אפילו אשקול לא לדבר איתך יותר. משהו ברמה של לשכב עם חבר שלי או לרצוח את הכלב שלי."
צחוק נבחני נפלט מתוכי מרוב הלם. "אבל אין לך חבר או כלב."
היד המרגיעה שלה מלטפת את השיער שלי ומנחמת אותי. "עוד לא. אבל הבנת את הרעיון. את לא צריכה להרוויח את החברות שלנו. היא שלך. אנחנו לא הולכים לשום מקום."
"העבודה שלי "
"העבודה שלך היא עבודה, מאדי. בעבודה עושים את המיטב בגבולות ההיגיון. עובדים שעות נורמליות, משתפים פעולה, מפגינים מחויבות, וסומכים עליהם שיידעו איזה עובדת נהדרת את. ואם זה לא קורה, בעיה שלהם. זה לא אומר עלייך כלום. עבודה באה והולכת. אל תיתני לה להשתלט על החיים שלך. אל תבססי את תחושת הערך העצמי שלך על המקום שמשלם לך משכורת. ותני לעצמך יום חופש כשמישהו שאת אוהבת מת."
אני נזכרת בשנת המחלה של ג'וש, ומבינה שהעבדתי את עצמי בפרך לא מפני שנהניתי, אלא מפני שחיפשתי הסחת דעת.
למה נתתי לעצמי לעשות את זה? למה פמלה ורדפורד מצפים ממני לקחת על עצמי כל כך הרבה?
אל תהיי כפוית טובה.
אולי כן? רק קצת?
אני אוהבת את המשרד שלי. אני אוהבת את האנשים שעובדים איתי. אבל טולה צודקת. במשך תקופה ארוכה נתתי לעבודה להשתלט על חיי מחשש שאאבד את הנחמה שבמשרה מוכרת ובטוחה.
אבל לאחרונה העבודה השתלטה על כל הווייתי. טולה וג'רמי נאלצו להגיע בלי התראה כי לא ניסיתי אפילו להיפגש איתם.
מאז שדום עבר לסיאטל, הסתתרתי כמיטב יכולתי.
אני נוטעת את המרפקים בברכיים וטומנת את פני בין הידיים.
"אם את צריכה לבכות," לוחשת טולה, "את יכולה."
"לא בכיתי מאז שג'וש סיפר לי על המחלה שלו," אני מודה, וכפות הידיים שלי מעמעמות את דברי.
ג'רמי מתאבן לצדי, אבל טולה שוב מלטפת את השיער שלי, ומשעינה את לחיה על קודקודי.
"כל אחד מתאבל בצורה אחרת. דמעות הן תסמין של עצב, הן לא הרגש עצמו. אפשר להיות עצובים בעיניים יבשות. הכאב שלך תקף בכל צורה."
אנחנו יושבים בשקט בעודי מפנימה את דבריה ומנסה להאמין בהם.
"אני מצטערת שלא סיפרתי לכם על דום," אני ממלמלת כעבור זמן מה. "בהתחלה לא רציתי לדבר עליו בכלל. ואז המצב בינינו השתנה. לטובה. ושוב חיבבתי אותו. יותר מזה. הוא... הוא הקל על הכאב שהרגשתי בגלל ג'וש. כי הוא אוהב את אחי לא פחות ממני. וחשבתי שאם אספר לכם עליו, אצטרך לספר גם את כל היתר. איך הוא פגע בי בעבר. איך הוא עזב אותי."
"השתנה עוד משהו, לא?" שואלת טולה.
אני מהנהנת ומרגישה קרובה לבכי. אבל העיניים שלי עדיין יבשות.
"התאהבתי בו מחדש. אבל אני... בכל זאת המשכתי לחשוב שהוא ייפרד ממני. אז רציתי לשמור על הפרדה ביניכם. כאילו" אני נאנחת בסלידה עצמית ומבטאת את הפחד הלא הגיוני "כאילו אם הוא ייפרד ממני, גם אתם תעשו את זה."
כשאני מעיזה להסתכל על החברים שלי, הפה של ג'רמי הוא פס ישר והפה של טולה פעור. היא סוגרת את הפה ומטלטלת את ראשה לפני שהיא מצליחה לדבר, וג'רמי רוכן אלי ומסתכל לי בעיניים.
"לא כל כך קל לוותר עלייך, מאדי סנדרסון. אני מקווה שהבנת את זה היום."
אני יושבת בדממה הלומה, מעכלת את דבריו של ג'רמי, ומודה ליקום על שקית הגבינות שנקרעה לי בלובי כשהוא נכנס לבניין הזה בפעם הראשונה.
אולי המפתח לשמירה על מערכות היחסים שלנו הוא לדעת על מי שווה להילחם.
אני צופה בשני החברים שלי חולקים מבט כבד ופונים אלי בו זמנית.
"הבאנו לך משהו," אומרת טולה.
"אין פתק החלפה," מוסיף ג'רמי.
הם הביאו לי מתנה ליום המוות? מוזר, אבל מתאים להם.
"טוב." אני בוחנת את הדירה, מחפשת את המתנה המסתורית.
אבל הם תופסים את שורשי הידיים שלי, מקימים אותי ומושכים אותי לעבר הדלת.
"אני מבקש לציין," אומר ג'רמי בעודו מוביל אותי, "שאני עדיין בעד המתנה הזאת, גם אחרי מה שסיפרת לנו."
טולה מהנהנת. "נכון."
"מה "
ג'רמי מרפה משורש היד שלי ופותח את הדלת. במסדרון, שעון על הקיר הנגדי בזרועות שלובות וראש מורכן, עומד דומיניק פרי.
אוף, הוא נראה טוב.
בחודשים האחרונים לא הצלחתי לחמוק ממנו לחלוטין. מדי פעם נקלענו לישיבה משותפת, או שהשם שלו צץ במייל. כמו רוח רפאים שרודפת אותי.
הייתי מעדיפה רוח רפאים אמיתית.
אבל עכשיו הוא כאן, במרחב שלי, נראה קצת פרוע ומושך להפליא במכנסי הטרנינג האפורים הצמודים ובסווטשרט הרפוי.
הסנטר של דום מתרומם לעברנו, ומבטו הכהה סוקר את גופי עד שעיניו ננעצות בחזה שלי. לרגע אני תוהה אם דום נהפך לסוטה בחודשים האחרונים. אבל אז אני נזכרת מה אני לובשת.
ז'קט הבייסבול שלו. מעל הסוודר שג'וש נתן לי.
ואז אני נזכרת בסיבה שבגללה התעטפתי בבגדים הנוחים האלה מלכתחילה.
"יום מוות שמח," אני מכריזה באוזני הקהל השותק, שוב נשענת על הומור מורבידי כדי להיחלץ ממבוכה.
הפה של דום נמתח למשהו דמוי חיוך. "יום מוות שמח, מאדי."
"שניכם מוזרים," אומר ג'רמי. ואז חולף על פני ולוקח איתו את טולה. "את בסדר? את מקבלת את המתנה?"
"אמרת שאין פתק החלפה אז..." אני מגרשת אותם בתנועת יד קטנה. "תודה. אני בסדר."
טולה מרימה גבה, ואני מגלגלת עיניים. "טוב, אני לא בסדר. אבל אני מרגישה יותר טוב."
וזה נכון. סוף סוף דיברתי בכנות עם החברים שלי, ומשהו השתחרר בתוכי. משהו מתוח, שלא ידעתי שהוא מלופף כל כך חזק.
טולה מהנהנת, והחברים שלי משאירים אותי לבד עם דום. אני משלבת את הזרועות על החזה בחיקוי לתנוחה שלו, ונשענת על המשקוף. "אתה כאן."
"אני כאן."
"חברים שלי הביאו אותך."
"הם אוהבים אותי." הוא מושך בכתפיו. "והם יודעים שאני אוהב אותך."
אני בולעת רוק בחוזקה, והכנות שלו מקהה כל תגובה עוקצנית.
דום ממשיך להסתכל עלי. "לא באתי לשכנע אותך."
"אה." נשבעת שאני לא מאוכזבת.
הוא מתיר את זרועותיו ופורש אותן לרווחה. האור במסדרון חוזר מהשעון של אחי, ואני מרגישה את הדופק בשורש כף היד שלי, מתחת לקעקוע.
"באתי כי אני מתגעגע אלייך. ואני מתגעגע לג'וש. באתי כי זה יום קשה. ואני..." הקול שלו חצצי ויבש כמו שביל שמוביל לעיירת רפאים. "אני צריך חיבוק."
חיבוק. הוא לא דורש ממני אהבה או אמון, ואפילו לא מחילה.
רק חיבוק רגעי ברגע של כאב, כאילו הצמדת הגוף תקל על כאב האובדן האינסופי.
והמניאק לובש סווטשרט עם ברדס.
אני לא מסוגלת אלא להתקרב אליו ולכרוך את זרועותי סביב מותניו. לחפון את הכותנה באצבעותי ולהצמיד את הלחי לבד הרך, החמים.
דום לא מחזיר לי חיבוק בו ברגע. אולי הוא חושש שאסרב. שאבעט אותו החוצה בברכת לך תזדיין, כמו בפעם האחרונה שהוא היה כאן.
אבל משהו בשיחה עם ג'רמי וטולה השאיר אותי פגיעה במיוחד. וגם אופטימית, משום מה. סיפרתי להם על הילדות שלי ועל טעויות הלב שעשיתי, ועל כך שאני נאחזת בעבודה. הם הקשיבו. הם אמרו ששווה להישאר בשבילי.
ונראה לי שאולי אני מאמינה להם.
דום מחזיר לי חיבוק. הוא מצמיד אותי לחזה שלו, ואני מעמידה פנים שלעולם לא אצטרך להתנתק מהמקום המדהים הזה.
אבל בסוף אנחנו מתנתקים, ואני מגלה שלא החלמתי מהדכדוך הקבוע.
"אולי ניסע לאלסקה בקיץ," אני אומרת לכיס הקדמי של הסווטשרט. "כשיתחמם."
אולי כשתיבת האוצר שלי תתרוקן משרידיו של אחי, אני אוכל להמשיך הלאה. שנינו נוכל.
"אוקיי."
"ואני חושבת..." אני מיישרת את הכתפיים ומסתכלת לו בעיניים. "שאני צריכה לעבוד על כמה דברים. על עצמי. לפני זה."
"אני יכול לעזור?"
אני מנענעת בראשי.
הוא משפשף את צווארו בגסות. "אני יכול לעשות משהו?"
כמה מתאים לדום. אתה לא יכול לתקן אותי, מתחשק לי לומר.
אבל גם... תישאר. אל תעזוב אותי. המילים עומדות לי על קצה הלשון, אבל ממאנות לצאת. בדיוק כמו הדמעות.
אז אני אומרת את הדבר היחיד שאני מסוגלת להגיד. הבקשה היחידה שהוא חייב למלא.
"רק תמשיך לחיות."
קיץ
- 41 -
אני עדיין רואה את דום. לא כל יום, אפילו לא כל שבוע, אבל אנחנו עובדים באותו המשרד. דרכינו מצטלבות, והוא מברך אותי כמו חברה לעבודה, בחיוך מנומס ו"שלום, מאדי". אבל השם שלי נשמע כמו שפה לא אחראית בקולו העמוק, כשהמבט העז שלו נעוץ בעיני, מבטיח לי עוד אם רק אבקש.
חוץ מזה, דום צדק כשהוא אמר שהבית שלו נמצא במרחק הליכה מהדירה שלי.
יכול להיות שעברתי שם.
יותר מפעם אחת.
אבל אני אף פעם לא דופקת בדלת.
ולמרות שמאז החיבוק ביום המוות לא נתתי לו כלום, הוא לא עוזב.
הבחור פשוט נשאר.
אולי אני צריכה לשבור את החומה שהצבתי בינינו ולהגיד לו כמה הוא חשוב לי. אבל אני לא עושה את זה.
אמרתי לדום שאני חייבת לפתור כמה דברים לבד והתכוונתי לזה. אחרי שאני מנסה שלושה מטפלים, אני מוצאת לבסוף אישה בגיל העמידה, עם פנים טובות, ששואלת שאלות שלא גורמות לי לחייך את חיוך שירות הלקוחות שלי, או להתפרץ בהומור עוקצני.
מרי לא תיקנה את החיים שלי או את הרגשות שלי זאת ציפייה מוגזמת, גם ממישהי שמקבלת כסף בשביל זה אבל מפתיע ונחמד לדבר עם מישהי שלא מושקעת בשום דבר שאני בוחרת לעשות.
אבל אפילו העובדה שמצאתי מטפלת טובה לא עוזרת לי להיפטר מבחילת החרדה שאוחזת בי כשאני מצמידה את התרמיל לחזה ויוצאת למקטע האחרון במסע של אחי.
הטיסה לקרחון פּיקָה.
הקואורדינטות של ג'וש ממקמות אותנו בלב השממה של אלסקה, על רצועת אדמה קפואה שניתן להגיע אליה רק במטוס. ביוני, חמישה חודשים אחרי שדום הופיע בדירה שלי וביקש חיבוק. אחרי שהוא הלך, התחלתי לתכנן. חקרתי את הקואורדינטות, הזמנתי לנו טיסות, ומצאתי בקתה קטנה שנוכל ללון בה. שני חדרים.
בדרך הנה הוא היה מנומס, כמו בעבודה.
אני לא יודעת אם הגישה הזאת מוצאת חן בעיני או לא. חלק ממני רוצה שדום ישמור מרחק, כי נדמה שההוויה שלי עשויה מזכוכית סדוקה, שעלולה להתרסק מכל נגיעה קלה.
אבל מעבר לקליפה השברירית הזאת יש משהו אחר. אני מתגעגעת לדום כל כך, שלפעמים אני לא מבינה למה הוא לא שוכב לצדי במיטה כשאני מתעוררת בבוקר. וכשאני מנסה להעלות את כל הטיעונים שלי נגד הקשר איתו, הם נעשים קלושים יותר בכל פעם. ככל שאני מרבה להיפגש עם מרי, לבטא את הפחד שלי מאינטימיות ולבדוק ממה הוא נובע, התירוצים הולכים וחומקים מאחיזתי.
בפגישה האחרונה הרגשתי שאני עושה פריצת דרך.
אמרתי למרי שאני רוצה לסמוך על דום.
זה אולי רחוק מלסמוך עליו באמת, אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון.
ועכשיו אנחנו כאן, יושבים במטוס שעושה את דרכו לפארק הלאומי דֵנאלי, וכל הביטחון העצמי שהרווחתי בעמל רב מתפורר למול הפחד מפני היום הזה.
כשישה עשר מושבים מצטופפים משני צדיו של המעבר הצר במטוס. כשאנחנו עולים, אני חוששת שדום ייתקע בחלל הצר בדיוק כמו בדיסמלס קניון. אבל הוא מצליח לתמרן את כתפיו הגדולות בדיוק בזווית הנכונה ולהחליק למושב שלו. שאר הנוסעים עולים איתנו, ומשפחה בת שש נפשות משתלטת על המושבים מאחור, כך שאני נאלצת לשבת לצדו של דום, מעֵבר למעֲֲבר.
ואני שמה לב שזה בדיוק המקום שבו אני רוצה אותו. במרחק סנטימטרים ממני. קרוב מספיק כדי שארגיש את חום גופו מבעד לשכבות הבגדים. קרוב מספיק כדי שאריח את בושם הארזים ואראה את שאריות הזיפים מהגילוח הבוקר.
כשהטייס נחגר מאחורי לוחות הבקרה, אני מהדקת את התרמיל לחזי ומרגישה את המכל העגול הקטן המכיל את שארית האפר של אחי.
הפיסה האחרונה של ג'וש.
בדרך הנה שמתי לב שדום משפשף את החזה כמה וכמה פעמים, ותהיתי אם הוא סובל מצרבת. אבל כשהוא התכופף לשרוך את הנעל והמעיל שלו נפתח, הציצה מתוכו פינת מעטפה.
המעטפה האחרונה.
המילים האחרונות של אחי חיות קרוב לחזה שלו.
מנוע המטוס מרעים, והגוף של דום מתאבן לצדי. מעניין איך מרגיש חולה שליטה כשהוא עולה על מטוס ונאלץ להפקיד את חייו בידיים של מישהו אחר. ובמטוס קטן כזה, על אחת כמה וכמה.
כשהמטוס מתחיל בשיוט האטי על האספלט, היד שלי משתחררת מרצונה החופשי והאצבעות מתקלפות מעל התרמיל. כמו נחש, היד זוחלת על פני שלושים הסנטימטרים המפרידים בינינו ונחה על גבו של דום, על הגידים המזדקרים כמו מיתרי גיטרה מתוחים.
אני לא מבינה מה אני עושה, ומחליטה להשקיף מהחלון על הנוף של אלסקה. המגע הזה בלבד מחבר אותי אליו.
אחיזתו של דום בכף ידי מתרפה. ואז הוא הופך אותה ושוזר את אצבעותיו באצבעותי.
כשהמטוס ממריא אנחנו מחזיקים ידיים בלי להוציא הגה, וממשיכים להחזיק לאורך ארבעים וחמש הדקות הנותרות עד היעד שג'וש השאיר לנו.
אנחנו עומדים להיפרד.
המחשבה מכווצת את הריאות שלי כמו חופן גומיות. אני משתמשת בתרגילי הנשימה שהרופאה נתנה לי וחושבת על דברים מנחמים.
למשל, האמירה של מרי, שהרצון שלי לעשות את הצעד הזה בתהליך ההחלמה מעיד על כך שאני חזקה.
למשל, העובדה שהכנתי הן את הבוסית שלי והן את המחליפה שלי לבצע את המשימות החיוניות שלי. זה לקח הרבה זמן, אבל עכשיו הן יודעות מה לעשות, ואני יכולה לצאת לחופש.
למשל, טבעת האירוסים שקרלייל שאל את טולה ואותי מה דעתנו עליה.
למשל, שולחן הפאזלים שאדם התכוון להפתיע אותי בו ביום ההולדת שלי בחודש הבא, אבל לא הצליח להתאפק מרוב התרגשות. הוא וקרטר יבואו בעוד כמה שבועות לבקר אותי ויביאו לי אותו.
למשל, היד של דום. ההרגשה המוכרת כל כך של אצבעותיו השלובות באצבעותי. אני זוכרת בדיוק איך כל חלק אינטימי בגופי הרגיש כשהוא נגע בו, אף שחלפה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה ששכבנו.
הוא הנחמה שלי. יותר מכל דבר וכל אחד אחר. האגודל העדין שלו, שמתחכך במפרקי האצבעות שלי. נוכחות איתנה לצדי במטוס הזה, שנראה שברירי כל כך. האיש שיעמוד לצדי ברגע שעתיד להיות כואב בכל כך הרבה מובנים.
אל תחשבי על זה. עוד לא.
אבל הדבר היחיד שמצליח להסיח את דעתי מאחי הוא החבר הכי טוב שלו. הבחור שהתאהבתי בו פעמיים.
האם טעיתי בשתי הפעמים? האם הוא יפגע בי שוב?
האם זה יכאב עוד יותר מעכשיו, כשאני חיה בלעדיו?
ההתמקדות בטעויות שעשיתי שורטת את דרכי הנשימה שלי ומאיימת על אספקת החמצן, אז אני חוזרת להסחות הדעת.
מראה האצבעות הארוכות של דום, שנשזרו באצבעותי במערה האפלה, המוארת בזוהר הזחלים בלבד.
אור השמש המפעים שחלחל מבעד לחלון המושלג ונפל על עורו.
ההתחפרות בסווטשרט הרך שלו, והידיעה שהחום מעבר לבד נובע מהחזה הרחב שלו.
פתאום הבטן שלי צוללת, ואני מבינה שאנחנו נוחתים, והמטוס מתקרב אל המרחבים הלבנים העצומים של הקרחון. הטייס דיבר ברמקול כל הזמן, אבל לא שמעתי אף מילה. היד של דום מועכת את היד שלי, ואני משיבה לו מעיכה וחוזרת על תרגילי הנשימה.
פרידה אחרונה.
אל תחשבי על זה.
הפיסה האחרונה של ג'וש.
אל תחשבי על זה.
המטוס נוחת בקלות, והנוסעים מתחילים לפטפט בהתרגשות.
הם נפעמים. ברור. זה מקום משגע. חוויה של פעם בחיים.
והחיים של ג'וש נגמרו לפני שהוא הספיק לראות אותו.
אני יורדת מהמטוס ברגליים כושלות. דום מחזיק את המרפק שלי, כאילו הרגיש שאני לא יציבה.
"איך את מרגישה?" הוא שואל, ואני מבינה שזה הדבר הראשון שהוא אמר מהבוקר. בקושי החלפנו מילים במסע הזה.
"אני..." שום מילה לא מגיעה. אני מפחדת אפילו לנסות לתאר מה אני מרגישה כרגע. שכבה דקיקה של קהות חושים שומרת עלי מפני התפוררות. זה קרום דק שעלול להיקרע בכל רגע. אני חייבת לזוז בזהירות כדי שלא אתפרק.
דום מהנהן קלות, כאילו הוא מבין.
ואולי הוא באמת מבין.
"בואי נעשה סיבוב," הוא אומר. "יש לנו זמן."
זה נכון, חלקית. המדריך הורה לנו לחזור למטוס בעוד עשרים דקות.
עשרים דקות, ואז הכול ייגמר.
עשרים דקות עד שאחי ייעלם לנצח.
דום עוזר לי להסיר את התרמיל מהכתפיים. לא שמתי לב שאני עדיין סוחבת אותו. נאחזת בג'וש כל עוד הוא ישנו.
פרידה אחרונה. זאת הפרידה האחרונה.
האוויר כאן קר. יבש. הנחיריים שלי כואבים כשאני נושמת עמוק, וגם זה לא מרגיע אותי.
בעודנו מתרחקים מהקבוצה אני נועצת מבט בחרטומי המגפיים שלי. אני צריכה להרים את הראש. להתפעל מהנוף היפה הזה.
אבל בתוך תוכי אני מפחדת שאם אתפעל באמת מהנוף, מהמקום האחרון שאחי רצה לבקר בו, המהות האמיתית של ג'וש תיעלם.
דום מפסיק ללכת, וגם אני. הוא מניח ידיים כבדות על כתפי ומסובב אותי לעברו.
"תסתכלי עלי, מאדי."
במאמץ רב, אני מרימה את הראש עד שאני רואה את האף שלו. יותר מזה אני לא מצליחה. והוא לא לוחץ עלי.
"את רוצה לקרוא את המכתב?"
אני מנענעת בראשי. בקושי נושמת.
"אוקיי." הוא מעסה את כתפי. "את רוצה שאני אקריא אותו?"
כן! אני רוצה עוד ג'וש!
לא! אנחנו חייבים לשמור אותו לנצח!
כן... לא... כן... לא...
הוויכוח הפנימי נמשך ונמשך, עד שאני עושה תנועה קטנה עם הראש שמזכירה הנהון. זה מספיק כדי שדום יכניס את היד למעיל וישלוף את המעטפה. צליל הקריעה רועם במרחבים השוממים האלה.
הוא מכחכח בגרונו.
אני מנסה לנשום אבל מצליחה להכניס רק זרם דק של אוויר.
מאדי ודום היקרים,
זה מכתב הפרידה.
כאב. חד. מסורית משוננת חותכת את הלב והריאות שלי באבחה אחת.
אני חושב שנועדתם זה לזה.
דום נראה המום, כי הוא בקושי מצליח להגות את המילים. ייתכן שגם אני הייתי המומה אם הבהלה לא הייתי מציפה אותי.
הוא שוב מכחכח בגרונו.
אל תוותרו זה על זה.
אוהב את שניכם לנצח,
ג'וש
הוא מפסיק לקרוא.
לא. הוא לא מפסיק.
הוא מסיים.
הוא סיים.
זה הכול.
אחי איננו.
לנצח.
איננו.
אני מפסיקה לנשום.
"מאדי!" השאגה של דום בקושי חודרת את דפיקות הלב באוזניים שלי. הראייה שלי מרצדת, וכל הלובן המרהיב נעשה שחור.
תחושה מוכרת של משאף לוחץ על השפתיים שלי, הטעם המתוק של התרופה כשהיא מחליקה על פני הלשון בדרכה לריאות. אבל לא אני המתיזה, וההתזות לא מתואמות לשאיפות שלי. אבל הידיים שלי עסוקות, הן מצמידות את השארית של אחי לחזה.
"תנשמי," פוקד דום, כאילו מתכוון להכניס את הידיים לתוך החזה שלי ולהפעיל את הריאות בעצמו אם לא אציית. "לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. תהנהני אם את צריכה עוד מנה."
אני מהנהנת. מסתבר שאני שוכבת בחיקו של דום, ועכשיו הוא שוב מצמיד את המשאף לשפתיים שלי. "אני לוחץ עוד שלוש... שתיים... אחת."
הפעם אנחנו מתואמים, אבל נדרשות עוד חמש דקות תמימות, והתזה אחת, עד שאני מפסיקה לפרכס כמו דג גוסס.
"אפר," אני חורקת, בידיעה שאנחנו צריכים לעלות על המטוס בקרוב, למרות שההתקף שלי ודאי קנה לנו עוד זמן. לא מתחשק לי להציץ מעבר לכתף של דום ולבדוק אם יש לנו קהל.
"זין על האפר. זין על הכול," נוהם דום ומצמיד אותי אליו, בה בעת שהוא מקפיד לא למעוך את בית החזה שלי. "את לא תמותי לי מהתקף אסתמה רק כדי לעמוד באיזה לוח זמנים אקראי."
אני ממצמצת לעברו מלמטה ורואה קמט במצחו, שיכול להתפרש כזעם.
אבל אני רואה גם את הפחד.
תראו מה זה. אני סוף סוף מצליחה לקרוא את הפנים שלו.
ואני יודעת שהוא רק רוצה לשלוט בעניינים. אבל הוא לא יכול. הוא יכול רק לחבק אותי.
כשהעיניים שלנו נפגשות, הקול של דום מתרכך, אף שהוא עדיין תקיף. "אנחנו יכולים לחזור לפה כל שנה במשך חמישים שנה, אם יהיה צורך. אם זה פרק הזמן שיידרש כדי שנעשה את זה בלי לשבור לך את הלב לרסיסים. תשמרי את הפיסה הזאת של ג'וש כמה שאת רוצה. מצדי, תשמרי אותה לנצח. תשאירי צוואה ותבקשי מאיזה טמבל שיעשה לפה טיול ויפזר את שניכם ביחד. אבל זה יקרה עוד הרבה מאוד זמן, כי בינתיים את תמשיכי לנשום ולא תוותרי עלי, מאדי סנדרסון. את מבינה? אמרת לי להמשיך לחיות. אז המשכתי. בלעדייך. ואני אחיה כמה שתרצי. אבל גם את חייבת לחיות. בשבילי. בשבילך. בשביל ג'וש, שלא זכה לזה. פשוט תמשיכי לחיות."
דום מסתכל לי בעיניים ומחבק אותי חזק כל כך, שאני מרגישה את הרעד בגופו.
אני לוטשת מבט בעיניו המבועתות.
ואני פורצת בבכי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
