בשנת 1947 ביים אדמונד גולדינג את אחד מסרטי הפילם נואר היותר משונים שהופקו: "סמטת הסיוטים" שהתבסס על ספר מאת וויליאם לינדזי גרשאם, שראה אור שנה קודם לכן. השילוב בין עולם מופעי השוליים והתיאור האפי כמעט של עלייתו ונפילתו של אמן חושים היה זר לסביבה העירונית הדקדנטית והמהבילה של קלאסיקות אפלות דוגמת "הנץ ממלטה" ו"ביטוח חיים כפול". יתר-על-כן, היה זה סרט שחיבר בין הונאת המנטליסט והסכנה הטמונה בפסיכואנליזה שהקולנוע התוודע אליה אז, לרוב במותחנים וסרטי אימה (היצ'קוק התייחס לכך בסרטו "בכבלי השכחה" מ-1945) – בעיקר משום שבמרכזו שיתוף פעולה ציני בין שני נוכלים מתחומים אלה.
"סמטת הסיוטים" – טריילר
על-כן, הידיעה שהבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו מכין גרסה מחודשת לסרט – זהו סרטו הראשון מאז "צורת המים" זוכה האוסקר מ-2017 – עוררה סקרנות רבה. מצד אחד, הסרט ממחיש את משיכתו של דל טורו אל עולם הפנטזיה והיצורים הפלאיים; מצד שני, הוא מציג גרסה בוגרת וקודרת יותר של המימד המלודרמטי שהתקיים בצורה מוגבלת למדיי בסרטו הקודם שתיאר, כזכור, את הקשר המוזר שנרקם בין עובדת ניקיון במתקן צבאי סודי ויצור אמפיבי הכלוא בו.
"סמטת הסיוטים" (Nightmare Alley) מביא את סיפורו של גבר מפוקפק (בראדלי קופר המצוין בתפקיד שגילם טיירון פאוור בסרט המקורי) השורף, ממש, את עברו ומגיע אל יריד שוליים, מהסוג שהיה נפוץ באמריקה עד מחצית המאה הקודמת והוצגו בו חריגים פיזיים ופריקים של הטבע. שם הוא פוגש אמנית חושים (טוני קולט), שלמעשה אינה אלא נוכלת המשתמשת בסדרה מתוחכמת של צפנים לשוניים שהמציא בעלה, עתה אלכוהוליסט חולה המסייע לה (דייויד סתראת'רן). הוא לומד את השיטה, גורם בשוגג לטרגדיה, ועוזב את היריד יחד עם אשת החשמל (רוני מארה), עוד קוריוז נודד. שנתיים מאוחר יותר, השניים, עתה נשואים, הם אטרקציה בקרב החברה הגבוהה בזכות מופע "קריאת המחשבות" המשותף שלהם.
את תפקיד ה"פאם פאטאל", האישה שתחרוץ את גורלו, ממלאת פה פסיכואנליטיקאית המטפלת בלקוחות עשירים (קייט בלאנשט), שרואה בו שותף למזימה אפלה. במרכזה: איש עסקים אימתני (ריצ'רד ג'נקינס) שחווה אובדן נורא, וכמו כל הדמויות בסרט – טוב, למעט האישה הזדונית – הוא רדוף רגשות אשמה שעליהן מתבססת המניפולציה האכזרית שטווים שני הנוכלים.
"סמטת הסיוטים" הוא סרט ספוג חוויות של אובדן. כמעט כל הדמויות פה הם אנשים שנידונו לגיהינום עלי אדמות. באמריקה שאחרי מלחמת העולם השנייה המקור הספרותי, כמו גם העיבוד הקולנועי הראשון, ייצג עולם שכולו עיוות – פיזי ונפשי. מתבקש כמעט להשוותו עם יצירת המופת הנוראה של טוד בראונינג, "פריקס" מ-1932, שהתרחשה כולה על רקע קרקס נודד של מוזרויות אנושיות (גמדים, הרמפרודיטים, תאומות סיאמיות), וגוללה סיפור נקמה אפל שמבצעים החריגים הפיזיים בלוליינית יפהפייה ומאהבה איש השרירים. הדבר שהכי מזכיר את סרטו של בראונינג, הזכור גם כבמאי הגרסה הקלאסית של "דרקולה" (1931), בסרט הזה היא דמותו של ה"יצור" – התרגום העברי הלא-לגמרי-מוצלח ל-geek – שנדמה כאדם קדמון ומוצג לראווה כשהוא אוכל תרנגולת חיה.
"סמטת הסיוטים" מציג את אמריקה של שנות ה-40 כמופע חריגים, חדר זוועות וקרקס אימים. אין בו דבר שמציע נחמה. המוטיב הפטליסטי בא לידי ביטוי בקריאה בקלפים (שמות הפרקים בספרו של גרשאם לקוחים מדימויי קלפי טארוט), באופן שבו דמות אחת חולקת את גורלה של דמות אחרת, וכמובן בסיפור על ה"יצור" שמנהל היריד (ווילם דפו) מגולל באוזני גיבור הסרט, במה שמתברר כנבואה שמגשימה את עצמה. העיצוב החזותי המרשים של הסרט הזה, שנע מדימויי אימה גרוטסקיים בקרנבל לעיצוב אר-דקו קר (המעצבת היא תמרה דוורל), כמו כולא את הדמויות בעולם מפתה.
אבל העיצוב החזותי גם חושף את חולשותיו של הסרט. כך, הניסיון להסביר את אישיותו של גיבור הסרט בזיכרונות נוראים מאביו מספק פרשנות אדיפלית קלושה – וזה בסרט שממילא מציג את הפסיכואנליזה כמעשה הונאתם של אנשי חברה עשירים. מה שב-1947, עת נוצר הסרט המקורי, היה בעל תוקף, נדמה עתה אנכרוניסטי. גם סיפור המוסר שמובא פה, בנוסח עלייתו ונפילתו של נוכל, אינו מעניק לדמות מורכבות שהופכת אותה למעניינת במיוחד. המעבר מהטריטוריה החווייתית של הקרנבל אל הסביבה המדעית-עירונית של הפסיכואנליזה מציע שמדובר בעצם באותו עולם – כזה שחודר אל תודעתם של אנשים, מושך אותם ומאיים עליהם, מערער את הגבולות שבין הכמוס והגלוי. אבל בסרט, המסע הזה מחבר בין שני עולמות המשלבים דקדנס ויגון באופן קר ופשטני למדיי.
התחושה, על-כן, היא שאנחנו קצת כמו הצופים בקרנבל במופע של ה"יצור". מתבוננים ממרחק בטרנספורמציה של קורא המחשבות שהופך מסתם נוכל נודד לשיחת העיר – ומשם כל הדרך למטה ואף מתחת לזה. בראדלי קופר הוא אחד השחקנים המצוינים בקולנוע האמריקאי היום, הוא מוצלח יותר מטיירון פאוור שעשה את התפקיד בסרטו של גולדינג (בין היתר, מתוך רצון לחרוג מהדימוי הרומנטי שהיה מזוהה עמו, מה שלא עזר לסרט בקופות) – אבל בדמות שהוא מגלם אין ממש, על אף הפלאשבקים שמנסים לבאר אותה. זהו סרט מעורר התפעלות ברמת הצילום (דן לאוסטן) והעיצוב, אבל בעקבות הצפייה בו אתה נותר תוהה: מדוע, בעצם, לשוב ולספר את הסיפור הזה היום?
"סמטת הסיוטים" כשל בקופות באמריקה וספק אם יצמיח מועמדויות לאוסקר בקטגוריות המובילות. עם זאת, ממש כמו "פרזיטים" זוכה האוסקר לפניו, הוא יוצא להקרנות מיוחדות בגרסת שחור-לבן שתקרא: "סמטת הסיוטים: חיזיון באפלה ואור". מעניין יהיה לצפות בסרט בגרסה הזאת כדי לבדוק אם היא תהיה אפקטיבית יותר כדי להמחיש את הנפש המסויטת שבמרכזו.
