סצנת הסיום של "השטן לובשת פראדה 2" מסתיימת בכניסתה של אנדריאה סאקס (אן האת'וויי) לחדרה של מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ) לבושה אפודת צמר כחולה, בסצנה שמרפררת לסצנה הבלתי-נשכחת, ואולי המצוטטת ביותר מהסרט הראשון שעלה לאקרנים לפני 20 שנה. אז הושפלה סאקס על בחירתה בסוודר כחול שקוששה ברשת אופנה זולה, לאחר שגיחכה על התלבטות בין שתי חגורות בגוון "כחול סֶרוּלְיָאנִי" וזכתה להרצאה קצרה אך מקיפה על ההיררכיה של תעשיית האופנה. רפרנס נוסף של החגורות מופיע גם בתחילת הסרט, כמו אזכורים רבים אחרים הנטועים לאורך העלילה. וזו במידה רבה הבעיה: "השטן לובשת פראדה 2" כל כך עסוק בלצטט את הסרט הראשון, עד שהוא מתקשה להצדיק את קיומו כסרט שעומד בפני עצמו.
"השטן לובשת פראדה 2" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
סרט ההמשך "השטן לובשת פראדה 2" מפגיש יחד שוב את כל הדמויות מהסרט הראשון. אם דמיינו שהם התקדמו בחייהן - עלילת הסרט מבהירה כי הן נותרו באותו המקום. העלילה בקצרה: אנדריאה סאקס מפוטרת מהעיתון שבו עבדה ככתבת תחקירים ערב קבלת פרס על סדרת כתבות שכתבה. היא חוזרת אל מגזין "ראנוויי" שבו עבדה לפני 20 שנה בהמלצת המו"ל אירב רביץ, הפעם כמנהלת התוכן של המגזין.
שם היא פוגשת מחדש את העורכת האימתנית מירנדה פריסטלי, שחוזרת אל התפקיד באופן שטני פחות מבעבר, מה שמוציא את העוקץ מדמותה. מהאישיות המורכבת שהציגה סטריפ בסרט הראשון, מה שנותר הם גלגולי עיניים וג'סטות לא משעשעות, כמו הרגע שבו היא נדרשת לתלות את מעילה בעצמה ולא לזרוק אותו על העובדות. על אף השנאה ברשתות להאת'וויי, היא מצליחה לשמור על חינניות ואמינות לאורך כל הסרט, כך גם דמותה של אמילי צ'רלטון, שאותה מגלמת אמילי בלאנט המצוינת.
למרות שמדובר בקומדיה חביבה, לא לסרט הזה המתנו שני עשורים. צופים מיומנים שזוכרים (ומדקלמים) את הסרט הראשון יחושו דז'ה וו לאורך הצפייה. לא רק שמבנה העלילה דומה - אנדי נקראת להציל את מירנדה חרף אי-הכרת התודה של האחרונה - נוכחים פה גם יחסי כוח בין נשים, ובעיקר המתח שבין אישה בעלת סמכות ומעמד, לבין אישה צעירה המחפשת את דרכה. ברוח התקינות הפוליטית תמצאו בסרט לא מעט דמויות מגוונות ולא-לבנות, שמקבילות גם לרוח השינוי שעבר על מגזין "ווג" (ש"ראנווי" עוצב בהשראתו) בשש השנים האחרונות.
על אף שעלילתו מתרחשת במשרדי מערכת של מגזין האופנה, "השטן לובשת פראדה 2" אינו סרט על אופנה. גם הופעות האורח הקצרות של המעצבת דונטלה ורסאצ'ה והדוגמנית היידי קלום לא יהפכו אותו לכזה. עלילת הסרט ממוקדת בעולם התקשורת המשתנה, והאופן שבו עיתונאים ומגזינים מנייר כרומו מבהיק נדחקו אל השוליים לטובת עולם דיגיטלי ודפדוף אינסופי של תוכן ברשתות החברתיות. או כפי שסיכמה זאת פריסטלי באחד הציטוטים הכנים בסרט: "גיליון ספטמבר (הגיליון הגדול של השנה, א"י) כבר בעובי של חוט דנטלי".
קו העלילה אינו בדיוני. אנה ווינטור, בת דמותה של פריסטלי, הפכה בעשור האחרון למנהלת התוכן הגלובלית של קבוצת "קונדה נאסט", תפקיד שמוצע לפריסטלי בסרט. אבל בשני העשורים שחלפו מאז היה "ווג" התנ"ך של התעשייה, הועם מעמדו לטובת התחזקות האתר הדיגיטלי ושלוחותיו ברשתות החברתיות. במילים אחרות, אם בשנת 2006 קבע "ווג" את סדר היום בעולם האופנה והדיר באופן עקבי דמויות שלא התיישרו למודל יופי לבן, אחיד ורזה - כיום הוא בעיקר מציע עוד מאותו הדבר ברשתות החברתיות ובאתרי בידור ואופנה מתחרים, והסיכוי למצוא בו תוכן רלוונטי, חדשני או לכל הפחות פורץ-דרך כבעבר, נמוך.
הסרט לא מצליח לטפל בבעיות העומק של קריסת המגזינים המודפסים לטובת תוכן בינוני ברשתות החברתיות, ויתרה מזאת, גם לא מציע חלופה רלוונטית. ההפך הוא הנכון. מבלי לפרסם ספוילרים, המהלך העלילתי משמר את הסדר הקיים ומותיר את מוקדי הכוח בידיה של פריסטלי. כך עובדת השיטה. לראיה, הפעם ווינטור משתפת פעולה עם קידום הסרט, לרבות שער משותף עם סטריפ בגיליון מאי של "ווג" עם פרומו לאירוע דומה למט גאלה שפותח את הסרט בתזמון מדויק לקיומו של האירוע המקורי ביום שני הקרוב.
חוסר הרלוונטיות של העלילה פוגש את הצופים גם בחיפוש אחר אמירה אופנתית משמעותית שנפקדת מהוויזואליות שעל מסך הבד: החל מהדמויות שלבושות באופן מנותק מהחיים עצמם (למעט האת'וויי הקז'ואלית, כמו מערכת לבוש יפה שכוללת ז'קט וינטג' של מייזון מרג'יאלה מעל חולצת ריב לבנה), ועד לנוכחות של מעצבים שהפכו לשמורות טבע כמו מארק ג'ייקובס שמלהג על עיצוביו, ונוכחות חוזרת ונשנית של המעצב האיטלקי ברונלו קוצ'ינלי, מאבות "היוקרה השקטה".
על אחת הבדיחות המוצלחות בסרט חתום המנהל האמנותי נייג'ל קיפלינג (סטנלי טוצ'י) שמצביע על בגד ואומר: "זאת יוקרה שקטה שתצטרכי בשבילה מכשיר שמיעה". מלבד הדאחקה על המגמה האופנתית שכבר יצאה מהאופנה - הסרט לא מצליח לשחזר את ההומור מהסרט הראשון. הוא כל כך עסוק בלהתחנף לקהל ולהזכיר לו את עלילת 2006 (מסצנת המרק בקפיטריה ועד הציטוט "מיליון בנות היו הורגות בשביל העבודה הזו") עד שהוא לא מצליח לספק לנו בדיחות חדשות. זאת, בהנחה ובדיחה בנוגע למדוע קוראים לדוגמנית קנדל ג'נר (נצר לשושלת הקרדשיאן) "נר" מצחיקה אתכם.
"השטן לובשת פראדה 2" מתיימר להציג את השינויים שעברו תעשיית האופנה ועולם המו"ליות ב-20 השנים האחרונות, אך בפועל משמר בקנאות את אותם מוקדי כוח, היררכיה ואסתטיקה שכעת נראית מיושנת. הוא מגיב לעולם העיתונות שהתקדם לעבר שיח דיגיטלי, מהיר ומבוזר יותר באמצעות נוסטלגיה ממוחזרת. ובמובן הזה, אולי זו האמירה המשמעותית משעתיים של צפייה: לא רק שמגזיני הכרומו מתקשים להישאר רלוונטיים, גם כשהם דועכים, הסדר הישן שהם מייצגים ממשיך לשלוט.
