במהלך החלק השני בהופעה של באד באני, שמתרחש ב"קאסיטה" (הבית הקטן בספרדית) שכל העולם רוצה להיות בה מאז ההופעה האיקונית הסופרבול, רצף השירים נקטע וגם המוזיקה נפסקת. זאת לא תקלה טכנית: החתן שר ורקד והוא גם ימשיך בזה עוד מעט, אבל עכשיו הוא צריך לעבור בין השורות הראשונות, ללחוץ ידיים למעריצות נלהבות וגם לחבק ולהצטלם לסלפי, כמו פוליטיקאי במסע בחירות. ואז, מעריצה אחת מחבקת אותו חזק אליה למשך זמן שנראה כמו נצח. לפי הבעות הפנים של הזמר, נשמע שהיא לוחשת לו באוזן את סיפור חייה. איש לא דוחק בו להתקדם ונראה שגם הוא לא ממהר לשומקום. זה נגמר בנשיקה עדינה שלו על הלחי שלה, ומעבר לקליינט או הקליינטית הבאה. יחלפו עוד דקות את שהמוזיקה תתחדש.
באד באני מבצע את Nuevayol בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
נדמה שדווקא הרגע הזה מסביר מדוע עבור מאות האלפים שמגיעים ומגיעות לטור הנדיר של באד באני באירופה זאת קצת יותר מהופעה של השם הכי חם בזירת הפופ. עבור המוני דוברי הספרדית באצטדיון של טוטנהאם הוטספר בלונדון, באד באני הפך ממכונת להיטים לסמל של גאווה והזדהות: בשפה, בארץ המוצא של המשפחה באמריקה הלטינית, במוזיקה ששמעו ההורים ולפניהם סבא וסבתא ולא תמיד זכתה לקבלת פנים נעימה במיינסטרים. המגע האישי, הפיזי והמתמשך איתו מעניק למופע את הארומה של מעמד עממי, כאילו שזאת באמת מסיבת רחוב בפורטו ריקו ולא מופע אצטדיון באחת הערים היקרות בעולם. אם השורה היפהפייה Debí tirar más fotos ("הייתי צריך לצלם יותר תמונות", להלן DTMF), כשם האלבום המעולה שהוציא בתחילת 2025, משאירה טעם חמצמץ של געגוע לחלל הבטוח והחם של הבית, המופע של באד באני כמו דואג למלא את הארכיון בזיכרונות חדשים, מכוננים ובעיקר מאוד-מאוד שמחים.
שעתיים קודם, בניטו אנטוניו מרטינז אוקסיו עולה לבמה הראשית בחליפה בגוון חום שזוף ומשקפיים עם גשר, שגורמים לו להיראות כאילו שלפו אותו ממועדון קצב בסבנטיז. זה החלק הקלאסי של המופע, שממשיך את המחווה האוהבת של DTMF לשורשי המוזיקה עליה הוא גדל (סלסה, רומבה, בומבה וכד') ונשען על מקצבים משגעים ונגנים מצוינים. חסר רק שמעון פרנס הלטיני כדי להכריז על ערב לטיני מושלם של "בטברנה".
דווקא בשירים האלה, שהם לא פצצות רחבה מוכרות, בולט עד כמה האנגלית היא נון-אישיו בהופעה: לא בשירים, לא בקטעי המעבר וגם לא ברמת שיתוף הפעולה של הקהל. אפילו הביצוע האינסטרומנטלי על גיטרת Cuatro ל-Wonderwall של אואזיס (המנון נבחרת אנגליה במונדיאל בימים אלה), בזמן שבאד באני תופס אוויר, לא מעורר היסטריה בלתי נשלטת. לעומת זאת את השאגות לכבוד הפתיח של NUEVAYoL, שסוגר את הפרק הזה של המופע, שומעים עד ניו יורק.
באד באני ודיימון אלברן מבצעים את Clint Eastwood בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בשלב זה, ואחרי שיעור בסלנג פורטו-ריקני באמצעות סרטון בכיכובו של קרפד (מה ששמעתם), גל החום שזה עתה עזב את העיר חוזר בזכות ה"קאסיטה": דגם של בית ממוצע בפורטו ריקו, עם צלחת לוויין וקופסה של מזגן על הגג, שרבים היו גונבים אותה אם יכלו. בכניסה ניצבת כמות נכבדת של רקדניות ורקדנים בלבוש הרשמי של המופע – כמעט כלום – מה שמעלה את הטמפרטורות גם ביציעים. החליפה של באד באני ירדה ובמקומה הוא לובש מכנסיים קצרים, טרנינג רחב של אדידס ומשקפי שמש. בידו כוס פלסטיק אדומה שלא זזה ממנו ויהי מה. אי אפשר לפספס את המסר: הוא בעל הבית וכולם מוזמנים להרוס אותו בריקודים.
באופן מפתיע ממש, זה בדיוק מה שקורה מהרגע שנשמע הפתיח של Tití me preguntó, המוכר גם כ"שיר הסלפי" של באד באני, שפתח גם ההופעה בסופרבול. זה החלק המשוחרר, הפרוע ובוודאי המיני יותר של ההופעה, לא רק בזכות הפצצת שטיח של שירי רגאטון מחרמנים מאלבומים ושיתופי פעולה, אלא גם בזכות מצלמת עין דג שמתעדת את הישבנים הרוקדים. גיבור הערב עצמו מרבה לאחוז במבושיו ואף לנענע אותם באופן שכבר זכה לשמות שגם הדף האינטרנטי לא סובל.
אולם גם בתוך תחושת ההיסחפות, קשה שלא להתרשם מהאופן שבו השירים הללו התיכו מסורות ישנות וחדשות לכדי וירוס שהדביק עשרות מיליונים ברחבי הגלובוס. הביט הכוחני-אך-אלגנטי, התדר הממכר של באד באני כראפר, הקריצה הנוסטלגית וגם הנימה המלנכולית שמתגנבת לעתים גם ללהיטים הכי רקידים, עדכנו את הדיוקן המוכר של כוכב הפופ, הרחיבו את גבולותיו וחשפו ציבור ענק שהיה צמא לרגע הזה. לכן, אגב, לא ברור מה כל כך דחוף לעומר אדם לחקות אותו: בישראל הוא עשה את זה למוזיקה המזרחית אפילו לפניו.
הקהל צמא לכל רגע כזה. באד באני בהופעה
(צילום: ERIC ROJAS)
את הגראנד פינאלה מנהל באד באני שוב מהבמה המרכזית, אך הפעם עם כמה מהקטעים הכי מוכרים שלו, וגם אורח מפתיע: דיימון אלברן. האחרון השתמש בפלטפורמת הנטוורקינג המכונה הגורילאז כדי לסמן את באד באני ועתה האחרון גומל לו בביצוע משותף לשני שירים, Tormenta שבו באד באני השתתף במקור ו"קלינט איסטווד" האיקוני, שבו הוא שר בית בספרדית. "הבחור הזה, אני אומר לכם", אומר אלברן ולא צריך להוסיף אפילו מילה.
אבל גם אלברן יודע שהוא רק נספח ולא היה קורה דבר אם היה נעדר: האצטדיון כולו עדיין היה מתרגש עד השמיים לשמוע בלייב את DTMF, כשברקע תמונות של אנשים בקהל שצולמו לפני המופע, והסטיק-לייטים בצורת מצלמות מפזרים אורות בצבעים מתחלפים. EoO חתם בנשיקה ובזיקוקים את הערב ושלח את הציבור לבהות בסרטונים הרבים שהנציחו כשעתיים וחצי של חום מנחם. מההופעה של באד באני אף אחד לא יוצא ואומר "הייתי צריך לצלם יותר תמונות".
