שאלת ההישרדות בשואה היא, כידוע לנו היטב, לא רק שאלה של קיום פיזי במהלכה, אלא גם של הישרדות פסיכולוגית ורוחנית אחריה. סרטים שבמרכזם ניצולי שואה עוסקים בסיטואציה פוסט-טראומטית, ולכן מציעים מבנים נרטיביים ואסטרטגיות של עריכה וסאונד כדי להנכיח את חוסר היכולת להשתחרר מהעבר.
"המשכונאי" (סידני לומט, 1964), ו"שונאים סיפור אהבה" (פול מזורסקי, 1989) הציגו דמויות הנושאות את הצלקות של מה שראו ועשו כדי לשרוד. שניהם הציעו הבלחות של העבר – הן בשוטים כה קצרים עד שהם פועלים באופן סבלימינאלי, וגם בסיטואציות שבהן ההווה המוגן (יחסית) בארה"ב, הופך במחשבתם להדהוד של טראומות העבר. כך גם ב"השורד" (The Survivor) סרטו של הבמאי היהודי בארי לוינסון ("איש הגשם"). החיבור המוצג בו בין אירועים קשים בתקופת השואה לחיי השורד אחריה הוא אינטנסיבי במיוחד, אך אינטנסיביות זו גם מעלה שאלות לגבי האתיקה של ייצוג שואה.
"השורד" - טריילר
( )
העלילה מבוססת על סיפור חייו של הארי האפט, כפי שתועדו שנה לפני מותו ע"י בנו אלן ב-Harry Haft: Survivor of Auschwitz, Challenger of Rocky Marciano (2006). הספר עובד ב-2011 לקומיקס ע"י האמן הגרמני ריינהרד קלייסט, ויצא באנגלית שלוש שנים מאוחר יותר. כעת הגיע תור העיבוד הקולנועי שבו התסריטאי ג'סטין ג'ואל גילמר (עם רקע של כתיבה לסדרות טלוויזיה) התמודד עם סיפור החיים הלא פשוט של האפט וניסה לתת לו מבנה ופשר.
הסצנה הפותחת מתרחשת באי טייבי במדינת ג'ורג'יה, כשהאפט (בן פוסטר) בן ה-38 משוטט על החוף, ולצלליתו הנשקפת על החול מתווספת צללית של אישה צעירה המחזיקה את ידו. האישה הצעירה לא נמצאת שם - היא השתקפות בזיכרונו של האפט. זאת אהבת הנעורים האבודה שלו לאה (השחקנית הישראלית דר זוזובסקי), שעקבותיה אבדו במלחמה, ואחריה הוא ניסה להתחקות במשך שנים.
העלילה תחזור לשנת 1963 בחצי שעה האחרונה של הסרט, אבל מרביתה תתרחש בתנועה בין תקופת המלחמה משנת 1943 עד הנקודה שבה ניצל, וב-1949 כאשר האפט מנהל קריירת אגרוף בארה"ב והוא מנסה להשיג קרב מול המתאגרף האגדי רוקי מרציאנו. "השורד" משלב בין סרט שואה והישרדות, דרמת ספורט, וחקירה פסיכולוגית רבת עומק ושנים של דמות. השילוב הזה מתבצע בהצלחה חלקית.
3 צפייה בגלריה
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
האפט הגיע לאושוויץ בגיל 18 והועסק בפינוי גופות. כשהוא נחלץ להגנת אסיר שמותקף ע"י שומר, כוח אגרופיו לוכד את עיניו של קצין גרמני בשם דיטריך שניידר (בילי מגנוסן). שניידר פורש חסותו על האסיר, דואג לו למזון ואימונים, וזאת כדי להפוך אותו למתאגרף שלו, זה שיוצב בזירת אגרוף מול אסירים יהודים אחרים. קרב ברוטאלי של הישרדות, שבו המנוצח יחוסל ע"י הגרמנים. חלק זה כולל מראות לא פשוטים של אכזריות (גם אם סרטים אחרים שהתרחשו במחנות ריכוז – מ"רשימת שינדלר" ועד "הבן של שאול" היו מאתגרים יותר מבחינה זו).
הציר העלילתי המרכזי מתרחש בשנת 1949. האפט כבר מתקרב לסיומה של קריירת האגרוף שלו. המאמן שלו פפה (ג'ון לגוויזאמו) מיואש מסיכויו לנצח קרב משמעותי, אך האפט נחוש בדעתו להתאגרף מול מרציאנו (אנתוני מולינארי). במקביל הוא מגיע בקביעות למשרדי הארגון היהודי המרכז את המידע לגבי הניצולים שהתגלו, ומגלה קוצר רוח וחוסר סבלנות כלפי התשובות הלא מספקות שהוא מקבל. למעט אחיו פרז (סארו אמרזה) הנמצא לצידו, שאר בני משפחתו נספו. ובכל זאת, חרף התקווה הקלושה, הוא ממשיך להאמין ששרה שרדה. מרים (ויקי קרייפס), פקידה המגלה אמפתיה כלפי תסכולו של האפט, תעשה מאמץ מיוחד כדי לסייע במקרה שלו, מאמץ שיוביל להתהדקות הדרגתית בקשר ביניהם.
האפט מחליט שקרב עם מרציאנו יזכה אותו בפרסום שיאפשר לשרה לדעת שהוא חי והיכן הוא נמצא. בכדי לקדם מטרה זו הוא מסכים להתראיין לעיתונאי בשם אמורי אנדרסון (פיטר סארסגארד), ולספר לו פרטים מסיפור הישרדותו כמתאגרף באושוויץ. לפרסום זה תהיינה השלכות על האופן בו הוא נתפס ע"י הקהילה היהודית שבקרבה הוא חי. מלבד האופן בו גיבור הסרט סובל מהחזרה המתמדת במחשבתו לאושוויץ ולזירת האגרוף, הוא חווה פחדים ביום וסיוטים בלילה, ונדמה שגם הסממנים התוקפניים באישיותו הם תולדה של התופת אותה שרד.
3 צפייה בגלריה
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אין ספק ש"השורד" הוא סרט שנעשה בכוונה כנה כדי להיות עבודה קולנועית משמעותית. לווינסון הוא בן 79 (יליד השנה שבה האפט הגיע לאושוויץ), והקריירה שלו נמצאת היום במקום מאוד שונה מכפי שהייתה בשיאה אי אז בשנות ה-80. חלפה כרבע מאה מסרט הקולנוע המעניין האחרון שלו ("לכשכש בכלב"), ומאז רוב עבודותיו היו סרטי טלוויזיה ללא הישג ראוי לציון. יתכן מאוד שהוא מודע לכך שלא יהיו לו עוד הזדמנויות לביים פרויקטים משמעותיים, ו"השורד" הוא מסוג הסרטים שאם איכותם הייתה משתווה לשאפתנותם הרי שהמועמדויות לאוסקרים היו מובטחות. קשה להאמין שזה יקרה.
פוסטר, בן לאב יהודי שגדל כיהודי, כבר הפגין בעבר כישרון לא מבוטל (למשל, בסרט הפשע "באש ובמים" מ- 2016). האפט הוא ההזדמנות שלו לתפקיד בקליבר של ג'ק לה מוטה (המתאגרף מ"השור הזועם" של מרטין סקורסזה) - עם השדים הפסיכולוגיים, האלימות המתפרצת, והאופן בו הדברים משליכים על מערכות היחסים בחייו. גם הפרישה האפית של העלילה, והניסיון לצלם את קרבות האגרוף באושוויץ באקספרסיביות מסוגננת של שחור/לבן, נושאות יותר מדמיון מקרי ליצירת המופת של סקורסזה. כמו דה נירו גם פוסטר עבר שינויי משקל קיצוניים – הוריד מעל 27 קילו כדי להגיע למשקל תת-תזונה באושוויץ (זה לא "רזון" באנימציית מחשב בנוסח "קפטן אמריקה"), ואז העלה משקל ומסת שריר בפרק זמן קצר.
אבל גם שחקן בעל כישרון לא יכול לחולל מעשי קסם עם תסריט שאינו חד מספיק. יש נושאים שמוזכרים בחטף (היחסים בין שחורים ויהודים) או נושאים מורכבים שאינם מטופלים באופן מספק (למשל, היחסים בין האפט לשניידר, או היחס של ניצולים לאמונה הדתית), והתסריט פשוט לא יודע כיצד לטפל בהם. וכשהדמויות מדברות, פעמים רבות הטקסט המגושם פוגע באמינות הסיטואציה. בעיה נוספת היא גילו של פוסטר (בן 41) כשהוא נדרש לגלם את האפט בן ה-18, או אפילו את האפט בגיל 25, ונראה כגבר בגיל העמידה.
3 צפייה בגלריה
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
מתוך "השורד"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"השורד" מנסה לאזן שני דברים לא פשוטים. כסרט הישרדות הוא עוסק בסיטואציה שאמורה להיות הרואית, אך הישרדות זו מושגת באקט מפלצתי. המעברים מזירת האימון והאגרוף של 1949, חזרה לאופן בו הדברים מהדהדים את הזירה באושוויץ, הופכת את הצופים לשותפים לצפייה בקרבות הראווה – וזו נקודת תורפה מוסרית. התנועה העלילתית בין האימונים וקרבות האגרוף באושוויץ ואלו המתרחשים 5-6 שנים מאוחר יותר בארה"ב מנסה למשוך את הסיטואציה ההישרדותית גם לתקופה שלאחר המלחמה. זהו רעיון שמחייב משנה זהירות, ונדמה כי זו לא ננקטה באופן מספק. במספר נקודות ההשוואה היא על גבול הטעם הטוב ואף מעבר לגבול זה. זה בולט במיוחד בסיקוונס עריכה מקבילה שאמורה להיות וירטואוזית מבחינה טכנית ואסתטית, בין אימון לקראת קרב ב-1949 המשולב ברגעים מהקרבות באושוויץ.
הסרט מעז לעסוק בנושא לא פשוט, ובה בעת מנסה לרכך אותו. לפי מה שמוצג בסרט ניתן בטעות להסיק שהיו להאפט לא יותר מקרבות ספורים. בפועל הוא ניצח ב-76 קרבות, עם כל מה שמשתמע מכך לגבי גורלם של המפסידים. ישנם גם דברים שקרו שהסרט משמיט או מציג בדרך שהיא גם לא ברורה וגם לוקה מבחינת רגישות. כך בסצנה ממנה ניתן להבין, בקושי רב, שהאפט קיבל כפרס משניידר את הזכות לשכב עם אסירות. ולבסוף, הבריחה של האפט בשלהי השואה לא מוצגת כפי שהייתה. בסרט היא כוללת אלמנט של סיפוק הרואי שלא היה במציאות, ולעומת זאת יש השמטה של העובדה שהסתתר בבית של זוג מבוגר בזהות של חייל גרמני, ולאחר מכן רצח את הזוג כשחשש שיגלו את זהותו ויסגירו אותו. השאלות שעולות בסרט לגבי תחושות האשם של השורד אינן פשוטות, ובכל זאת הצורך בנחמה ואיחוי רגשי פותר את מה שאולי לא ניתן לפתרון.