לפני כשנתיים צץ המושג "גוסטלייטינג" (Ghostlighting) כהלחם של "גוסטינג" (Ghosting) - ניתוק פתאומי של קשר בינאישי, ו"גזלייטינג" (Gaslighting) - מניפולציה שבה אדם מתומרן להטיל ספק בזיכרונותיו או תחושותיו. כששוקלים לצפות בסרט "הזדמנות שנייה" - ששמו הלועזי הוא Ghostlighting - אנו עשויים לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה מיזאנדרית על מחזר או בן-זוג מהגיהינום, ולא כך הוא הדבר. זהו סרט יפה ורגיש על היכולת של משחק בתיאטרון חובבים לעורר אמפתיה ולהניע תהליך של החלמה רגשית בקרב בני משפחה. משולבים בו לא מעט רגעים של הומור הנובע מאנושיותן של הדמויות ומהיכולת של השחקנים לבטא אנושיות זו. בפרוס השנה החדשה, לאחר כמעט שנתיים של זוועה בלתי פוסקת, אין בבתי הקולנוע בישראל סרט טוב ממנו לספק קצת נחמה.
"הזדמנות שנייה" – טריילר
משמעותו הרלוונטית של Ghostlighting נובעת מעולם התיאטרון. ברמה הטכנית-פרקטית "אור רפאים" הוא מקור אור בודד וחשוף שמאיר את הבמה החשוכה בשעות שבהן התיאטרון ריק מצופים ושחקנים, וזאת כדי להבטיח שעובדי הבמה לא ימעדו. בפולקלור של התיאטרון, זהו מקור אור שמושאר עבור "רוחות התיאטרון" כדי שיוכלו לשחק ולרקוד על הבמה. בכך תימנענה היווצרותם של רגשות שליליים מצד רוחות השחקנים כלפי השחקנים החיים.
הבחירה בשם מרמזת על התפקוד הדרמטי והסמלי של התיאטרון ב"הזדמנות שנייה". אין בסרט רוחות של שחקני עבר, אבל האור המטאפורי של במת תיאטרון מנחה אדם פגוע חזרה אל החיים. העבודה של שחקנים מוצגת כיוצרת מרחב בטוח להקשבה, ניסוי וטעייה. הכניסה לעורה של דמות מאפשרת ליצוק משמעויות חדשות, לעיתים מאוד אישיות, לטקסטים של מחזות ישנים.
הסרט מכניס אותנו אל עולמו של דן מולר (קית' קופרר), גבר גדל-גוף שמתפרנס כפועל בצוות תיקון כבישים בשיקגו. הוא מתנהל בקהות חושים שמופרת בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות. נראה כי משהו רע מאוד קרה במשפחת מולר, והדבר משפיע גם על יחסיו עם אשתו שרון (טארה מאלן), ובתם המרדנית דייזי בת ה-15 (קתרין מאלן קופרר). הדבר שקרה קשור להליך משפטי שעומד להתרחש בשבועות הקרובים ומייצר עומס רגשי נוסף על בני המשפחה. רק בהדרגה יובהר הרקע הטראומטי וזאת במקביל להיקלעותו המאוד לא סבירה של דן לפעילות של תיאטרון חובבים.
כמו שאפשר לנחש, שלושת השחקנים המגלמים את משפחה מולר הם משפחה אמיתית של שחקנים. לקית' קופפר ולטארה מאלן יש רקורד ארוך שנים בטלוויזיה, בקולנוע ובעיקר בתיאטרון, והבת קתרין מאלן קופפרר נכנסה לעסק המשפחתי כבר בילדותה. מעבר לכישרון של כל אחד מהם, הקרבה המשפחתית האמיתית יוצרת כימיה מהסוג שלא ניתן לזייף.
תקרית באתר העבודה של האבא מושכת את תשומת הלב של אישה נמוכת קומה בשם ריטה (השחקנית הפיליפינית דולי דה לאון, שזכורה כמנקת השירותים שהופכת למנהיגה ב"משולש העצבות" של רובן אוסטלונד). ריטה דוחקת בדן להשתתף בהקראה של "רומיאו ויוליה", שקבוצת תיאטרון חובבים מבצעת בתוך חנות שמיועדת להשכרה. לריטה יש רקע מקצועי בתיאטרון, אבל לא כך לשאר המשתתפים. למרות שהיא חצתה את גיל 50 היא זו שמיועדת לשחק את התפקיד של יוליה. דן, לעומת זאת, הוא אדם פשוט והשכלתו התרבותית כה דלה עד שהוא אפילו לא מכיר את עלילת המחזה. לפני האירוע הטראומטי, הבת דייזי הייתה שחקנית נלהבת בהצגות שהועלו במגמת התיאטרון בתיכון. כשדן שואל אותה על עלילת "רומיאו ויוליה" היא מפתיעה אותו בציטוט נלהב של הטקסט שפותח את המחזה, ומראה לאביה על הלפטופ את "רומיאו + יוליה" של באז לורמן.
דן הולך ונשאב לעבודה על המחזה, וחרף חוסר ניסיונו ישודרג לתפקיד של רומיאו. האופן בו החיים והאמנות יכולים להתחבר, ולאפשר מודעות חדשה ותהליך של החלמה, תלוי לא מעט בתוכן של המחזה המסוים. כמובן שיש בהתאמה זו מידה של חוסר סבירות עלילתית, אבל הערך המושג מחיבור זה מפוגג כל קובלנה ביקורתית.
המעורבות הגוברת של דן בתיאטרון החובבים מוסתרת מהאישה ומהבת. התנהגותו המוזרה מעוררת תהיות ומובילה לאי-הבנות. אותו אירוע טראומטי שקרה במשפחת מולר השפיע גם על דייזי, שאיבדה עניין בתיאטרון והחליפה אותו באקטים מוחצנים שמעמידים בסכנה את המשך לימודיה. השינוי בחייו של דן ישפיע גם על הבת שתצורף להפקת החובבים וכך, בהדרגה, כל בני המשפחה יהפכו לשותפים לתהליך ההחלמה. השחקנית הצעירה קתרין מאלן קופרר שובה את הלב בהופעה מתפקעת מחיות, והשינוי שדייזי תעבור יהיה לא פחות מרגש מזה של האב. רגע של חילופי דברים בין השניים, כשהם אומרים את מילותיו הנצחיות של שייקספיר, נותר מרגש עד דמעות גם בצפייה חוזרת.
יוצרי "הזדמנות שנייה" הם הבמאי אלכס תומפסון ובת זוגו השחקנית קלי או'סאליבן, שכתבה את התסריט ומשמשת גם כבמאית-שותפה. זוהי העבודה המשותפת השנייה שלהם, אחרי הסרט היפה "סנט פרנסס" (2019) שבו או'סאליבן הסתפקה בכתיבה ומשחק. סרטם הנוכחי הוא הפקה דלת תקציב שנעשתה בשותפות עם חברים ומכרים מקצועיים של בני הזוג. הבגדים של השחקנים הובאו מהבית, וחפצי התפאורה הושאלו מקבוצות תיאטרון בשיקגו. כמו תיאטרון החובבים המוצג, גם ההפקה של הסרט מדגימה את היכולת לרגש ולבטא רעיונות בעלי ערך גם כשהאמצעים דלים, ובמידה מסוימת בזכות דלות זו.
צפייה בסרט מזכירה את הקלאסיקה הצרפתית הנהדרת "ילדי גן העדן" (מרסל קרנה, 1945) שמתייחסת בשמה לצופים העניים בתיאטרון, אלו שלא יוותרו עליו גם כשידם אינה משגת. הם יושבים ביציע הגבוה, רחוק מהבמה וקרוב לשמיים. הם, שמבינים טוב מכולם את ערכו של התיאטרון כמפלט מקשיי החיים, ואהבתם לאומנות זו טהורה כמו זו של ילדים. בסרטו של קרנה, שצולם בתקופת הכיבוש הגרמני, אהבת התיאטרון היא ביטוי לרוח עזה שמסרבת להיכנע.
"ילדי גן העדן" היה הפקה מרשימה, ואילו "הזדמנות שנייה" הוא קולנוע אינדי דל תקציב. הראשון פעל בהקשר חברתי-תרבותי-היסטורי, והשני מצומצם לתחום האישי-משפחתי. חרף הבדלים אלו שניהם חולקים את האהבה לתיאטרון והאמונה ביכולתו להזין את החיים.
שחקני התיאטרון המוצגים ב"הזדמנות שנייה" הם לא יותר מחובבים. המראה החיצוני שלהם רחוק מלהתאים לדמויות שאותן הם מגלמים (במיוחד כשמדובר בהפקה של "רומיאו ויוליה"), וכישורי המשחק שלהם לא משתווים להתלהבותם. באופן פרדוקסלי, דווקא בזכות פערים אלו ניתן לבטא באופן צלול את כוחה של האמנות. צורתה הפשוטה והחובבנית ביותר, זו שבמבט שטחי עשויה להיראות נלעגת, מאפשרת להיווכח בעומקה. נדמה שמאז הדרמה התיעודית "קיסר חייב למות" (האחים טוויאני, 2012), סרט שעוסק באסירים אמיתיים שמעלים הפקה של "יוליוס קיסר" בבית הכלא, לא הייתה המחשה קולנועית כה מוצלחת של המדיום התיאטרלי.
