הבמאי רון הווארד התפרסם כילד בשתי סדרות טלוויזיה מצליחות: הראשונה היא "המופע של אנדי גריפית" בסיקסטיז שבה גילם את אופי טיילור, בנו של גיבור הסדרה שגולם על ידי גריפית. השנייה היא סדרת הנוסטלגיה לשנות ה-50 "ימים מאושרים" (1974-1980) שבה גילם את הדמות הראשית – הנער/גבר הצעיר ריצ'י קנינגהאם. עוד לפני שהווארד התחיל לביים הוא כבר היה מזוהה עם הרעיון של "ילד טוב ממייברי (צפון קרולינה) / מילווקי (ויסקונסין)". גם בחייו הפרטיים הווארד תמיד היה ילד טוב. התחתן בגיל 21, נותר נשוי לאותה אישה 51 שנים. מרשים בכל קנה מידה, אבל לא פחות מפלא ברמת חד-קרן כשמדובר בבמאי מצליח בהוליווד.
"עדן" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הווארד הוא מקצוען הוליוודי. היו לו סרטים מצליחים, והיו לו גם סרטים מוערכים. "אפולו 13" (1995), הרוויח כ-755 מיליון דולר, ו"צופן דה וינצ'י" (2006) 1.25 מיליארד דולר (בערכים מתואמי אינפלציה). "נפלאות התבונה" (2001) זכה בארבעה פרסי אוסקר בכללם לסרט ולבמאי. בקריירה הארוכה שלו הוא ביים בכמעט כל ז'אנר – פנטזיה רומנטית ("ספלאש"), פנטזיית מד"ב ("קוקון"), ספורט ("סינדרלה מן"), ילדים ("הגרינץ'") ועוד, ועוד. הרבה סרטים אבל המכלול שלהם לא מתגבש לכדי תפיסה סגנונית או תמאטית מובחנת. הווארד הוא אנטי-אוטר במהותו. הדבר היחידי שמשותף לכל סרטיו הוא שאף אחד מהם לא זכה למעמד של יצירה קולנועית איקונית. מבקרי הקולנוע הנחמדים יאמרו שבשאיפתו לשרת את הסיפור הווארד הוא במאי נטול אגו. הפחות נחמדים יאמרו שהוא הבינוניות בהתגלמותה.
"עדן" (Eden) אינו הפעם הראשונה שבה הווארד עוסק בדמויות בסיטואציית הישרדות. מלבד "אפולו 11", הייתה גם הספינה הטרופה ב"בלב ים" (2015), והלכודים במערה בתאילנד ב-Thirteen Lives (2022). בכל המקרים, כולל בנוכחי, מדובר על סיפורי הישרדות המבוססים על אירועים שהתרחשו. בשונה מהסרטים הקודמים נדמה שהפעם הווארד בחר בסיפור שיאפשר לו, בגילו המתקדם, להציג דינמיקה הרסנית ופרועה הכוללת אלימות כלפי בני אדם ובעלי חיים, ואקטים מיניים מאוד לא אופייניים לקולנוע הדי סטרילי שלו.
סביבת ההישרדות ב"עדן" היא האי פלוריאנה שהוא חלק מאיי הגלאפגוס באוקיאנוס השקט. האי המסוים היה שומם מאדם כשד"ר פרדריך ריטר (ג'וד לאו) והפרטנרית שלו דורה סטראוץ (ונסה קירבי) הגיעו אליו ב-1929. המיזנתרופיה של ריטר נבעה מהתנסותו בטבע האנושי במלחמת העולם הראשונה, בשילוב עם קריאה נלהבת בכתביו של פרידריך ניטשה. סטראוץ סגדה לריטר מאז שאיבחן את הטרשת הנפוצה שלה כמחלה שאיתה ניתן להתמודד באמצעות שינוי דפוסי מחשבה. בקשר ביניהם היא השתוקקה לקבל ממנו פירורי חיבה שאותם הוא לא היה מסוגל להעניק, עד שבהדרגה היא למדה להסתכל עליו בדרך שונה. המחשבה הראשונית שהנחתה אותם הייתה לברוח מהציוויליזציה, ולקיים אורח חיים שבו יגדלו ויצודו את כל צרכיהם. אבל ריטר, שתפס את עצמו כאינטלקטואל, נהג לשלוח מכתבים לעיתונים באירופה. כשמכתבים אלו פורסמו הזוג הפך לגיבורי תרבות ומקור השראה לאלו שיגיעו לאי בעקבותיהם.
גם אם היחסים בין ריטר וסטראוץ היו רחוקים מפנטזיית התום של אדם וחווה, הגעת המתיישבים האחרים החלה דינמיקה שלילית שהתפתחה לכדי אסון. ב-1932 הגיעו לאי היינץ ומרגרט וויטמר (דניאל בריהל וסידני סוויני) יחד עם בנם המתבגר הארי (ג'ונתן טיטל). היינץ היה פקיד ממשלתי בגרמניה הויימרית, והבין שעדיף להתרחק מהמולדת רגע לפני שהנאצים עלו לשלטון. מרגרט היא אשתו הצעירה, והדמות שנתפסה, על ידי שאר יושבי האי, כעקרת בית משעממת שנקלעה לשם בטעות. מראית עין שעשויה להוליך שולל. את הזוג וויטמר מקבלים ריטר וסטראוץ בחמיצות, ובמקום לסייע בקליטה שלהם הם ינסו לדחוף אותם למסקנה שאין להם מה לחפש על האי.
בהמשך של שנת 1932 מגיעה לאי קבוצת המתיישבים השלישית, והיא מעלה את מפלס העויינות לשחקים. הברונית אלואיז ווהרהורן דה ווגנר-בוסקה (אנה דה ארמס) מגיעה לאי בכוונה לבנות עליו מלון פאר. יחד איתה שני מלווים, שניהם מאהבים שלה, רודולף לורנץ (פליקס קמרר) המושפל, ורוברט פילפסון (טובי וואלס) הפרטנר המועדף. מעבר לאורח החיים הלא קונבנציונלי הברונית מתגלה ככוח הרס - מדיחה גברים לדבר עבירה, משפילה את הנשים, מסכסכת בין יושבי האי. דה ארמס נהנית מכל רגע בתפקיד הפאם פטאל של הגלאפגוס.
הדינאמיקה המידרדרת במהירות מבוססת על האירועים המתועדים. שנים מיושבי האי (לא אספיילר בציון זהותם/זהותן) כתבו ספרים שבהם תוארו בהרחבה הגרסאות שלהם למה שהתרחש (גרסאות שסותרות בכמה היבטים מהותיים). על בסיס תיאורים אלו נוצר ב-2013 הפיצ'ר התיעודי "פרשת גלאפגוס: השטן הגיע לגן עדן". למי שרוצה להבין מה קרה על האי זו עדיין האופציה המועדפת.
התסריט שכתב נואה פינק (יוצר הסדרה "גאון" לנשיונל ג'יאוגרפיק) לא יכול להרשות לעצמו אי וודאויות. ככה לא עובד קולנוע מסחרי, בטח לא מהסוג שהווארד מביים. לכן פינק משתמש בפרטים ידועים ודינאמיקות שליליות ומקצין אותם. חלק מהקצנה הזו סותרת עובדות ידועות, וחלקה דוחף פנימה – בשם כוונה זו – התרחשויות שאינן תמיד הגיוניות ולעיתים אף מגוחכות. למשל, אם אחד הדמויות צריכה הייתה לילד את עצמה בזמן שבעלה ובנה יצאו לצייד, אז למה לא להפוך את זה לסצנה היסטרית שבה להקת כלבים משוטטים נובחת עליה, וספק עומדת לטרוף את הוולד שעומד לצאת לאוויר העולם. דוגמא בודדת.
חריגה מהותית יותר מהעובדות היא בהצמדת אשמה חד-משמעית לפשעים החמורים שנעשו האי. כל הדמויות המוצגות הלכו זה מכבר לעולמן, וקשה להאמין שהצאצאים שלהם, במידה ויש להן, ינסו ויצליחו לבסס תביעה משפטית כנגד יוצרי הסרט. אז כנראה שמותר לספר את הסיפור הזה בכל דרך שרוצים.
כמובן שיוצרי קולנוע בדיוני יכולים לטעון שיש להם "חופש יצירתי" לפרש תעלומה לא פתורה כרצונם. לצופים שלא מתעניינים בעובדות המבוססות, אלא רק רוצים דרמה עם דמויות לא נחמדות שמשניאות את עצמן זו על זו, כנראה שהסרט של הווארד יספק מענה סביר. ואם לא זאת, לפחות זו תהיה הזדמנות לראות כיצד במאי, בעשור השמיני לחייו, מנסה לעשות קולנוע מלודרמטי ויצרי מהסוג שבו לא התנסה ב-27 סרטיו הקודמים. רון הווארד הוא בגיל שבו היה מרטין סקורסזה כשביים את "הזאב מוול סטריט" (2013). יש מעט מאוד במאים מבוגרים שיכולים לספק סרטים פרועים ומוצלחים. לא השתכנעתי שרון הווארד הוא אחד מהם.
