הערב (שלישי), בזמן שהעיניים בישראל יישאו אל נועם בתן בשיר מספר 10, לא מעט צופים באירופה יתמקדו דווקא בשיר מספר תשע - פינלנד. מאז יציאתו, Liekinheitin ("להביור") הפך לאחד הפייבוריטים הגדולים עם יותר מ-30 אחוז סיכויי זכייה בהימורים, כשהוא מפגיש על הבמה את הכנרית לינדה למפניוס (שמוכרת כלינדה בראבה) והזמר פטה פרקונן. אבל מעבר לפופ-רוק הדרמטי ולשפה הפינית, מי שבאמת גונב את ההצגה הוא הכינור - והעיסוק האובססיבי של חובבי התחרות בשאלה: האם בראבה תנגן בלייב?
על הבמה של האירוויזיון, שחוגג השנה 70, הכול נראה כמו הופעה חיה - אבל בפועל, נגינה בלייב היא כבר לא חלק מהמשחק הרבה שנים. אמנם השירה מחויבת להתבצע על הבמה ללא הקלטות מראש, אבל הכלים שעולים עליה הם לרוב תפאורה, והצליל שהם כביכול מפיקים מוקלט מראש.
אבל במשך עשרות שנים המצב היה בדיוק הפוך - עד שהאירוויזיון נחת בישראל ב-1999 והחליט להוריד את השאלטר על מסורת רבת שנים. עד אז, תחרות הזמר הגדולה בעולם התנהלה עם תזמורת חיה, מנצחים על הבמה ועיבודים שנבנו במיוחד לערב אחד. ואז נכנסה לתמונה ישראל הקטנה, שבשם חיסכון ובעיית מקום בבנייני האומה ויתרה על התזמורת - וברגע אחד ירד המסך על אחת המסורות האיקוניות ביותר של האירוויזיון.
דוז פואה
אירוויזיון 2026 פרק 1: היריבים של ישראל
25:24
מסורת של 40 שנה
עוד לפני שהאירוויזיון יצא מהארון והפך לחגיגה של אהבה חופשית, פאייטים ושירים כמה שיותר מוזרים - הוא נולד כאירוע שנועד לחבר בין תרבויות דרך מוזיקה. בשנות ה-50, כעשור אחרי מלחמת העולם השנייה, האמין איגוד השידור האירופי שמשדר משותף כזה יגרום ליבשת להרגיש קצת יותר כמו מקום אחד.
מהרגע הראשון, כשהשתתפו בו רק קומץ מדינות, התזמורת עמדה במרכז הבמה. החוקים היו פשוטים: כל מדינה שולחת שיר, שמבוצע על ידי סולן בשפת האם, בליווי תזמורת שמעמיד הגוף המשדר המארח. לצידו עמד מנצח - נציג מוזיקלי של המדינה - שתיווך בין העיבוד המקורי לבין הביצוע עם התזמורת המקומית.
גם כשהאירוויזיון זז לכיוון הפופ בשנות ה-60 וה-70 - ובטח אחרי שאבבא עלו ב-1974 ושינו את פני התחרות לנצח - מסורת התזמורת נשארה יציבה. על הפודיום עמדו לא פעם מנצחים בעלי שם, כמו פרנק פורסל הצרפתי או אגדת האופרטות רוברט שטולץ, שניצח בתחרות בשנות ה-80 לחייו.
גם בישראל התפקיד הזה זכה להילה מיוחדת. ב-1978, כש"אבניבי" זכה, נורית הירש הפכה לאישה הראשונה שניצחה על תזמורת באירוויזיון. שנה אחר כך, כשהתחרות הגיעה לירושלים, היא כבר עמדה במרכז העניינים כמנהלת המוזיקלית של האירוע כולו, והפכה לאחת הדמויות המשפיעות בתולדות האירוויזיון הישראלי.
"קשה לי לחוות את הדעה על השירים האחרונים שנכתבים לאירוויזיון כי הם לא לפי המסורת המלודית שגדלתי עליה", סיפרה הירש בריאיון ל-ynet בחודש שעבר כשנשאלה מה דעתה על "מישל", והביעה צער על כך שהמלודיה היא כבר לא העיקר. "אני חושבת שהם לא נועדו לקהל בגילי. את השאלה הזאת צריך לשאול אמנים יותר צעירים שחווים את הפופ העכשווי. מבחינתי, הפופ השתנה מאז שאני כתבתי לאירוויזיון, אבל 'מישל' הוא בהחלט שיר מלודי וקליט מאוד, והזמר מצוין ונראה טוב. עברו הרבה שנים מאז שהייתי נלהבת להאזין לתחרות. בשנים האחרונות אני לא תמיד מתחברת לסגנון שלה, שהוא יותר ויזואלי ופרובוקטיבי ולא מלודי".
כמה שנים קודם לכן, כוורת נאלצה להתאים את עצמה לחוקי הבמה: כשהלהקה הגיעה ב-1974 עם "נתתי לה חיי", יוני רכטר נשאר מחוץ לפריים בגלל מגבלת שישה אנשים על הבמה. כדי לפתור את הבעיה, רכטר הועבר לכס המנצח מה שגם אפשר לו לדאוג שהתזמורת הזרה לא תפגע בעיבודים המוזיקליים ובסאונד הייחודי של הלהקה.
"ראשית, אני לא מחובבי האירוויזיונים. אם להיות כן, שמחתי לא להופיע", הודה רכטר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" בשנה שעברה. הייתי אז בן 22, לא ידעתי לנצח, אבל הציעו שבכל זאת אקח את התפקיד באירוויזיון. הלכתי לנועם שריף, שהיה המעבד של השיר, דני הגיע איתי. ישבנו שלושתנו בקיבוץ, ליד פסנתר. שריף פתח פרטיטורה, התחיל לכתוב את העיבוד. שרנו לו קצת פראזות. לא חושב שהמוזיקה שלנו זה מוזיקה של אירוויזיון. אבל זו הייתה יציאה".
את ההיתר להשתמש בהקלטה של כלים מראש, קיבלו משתתפי האירוויזיון כבר ב-1973 (השנה שבה גם אנחנו הצטרפנו לתחרות) - אך לפי הכללים בזמנו, כל כלי שנשמע בהקלטה היה חייב להופיע גם על הבמה כשמבצעים כאילו מנגנים בו. ב-1997 הכלל שונה ואפשר להקליט מראש את כל הליווי האינסטרומנטלי, אך הגוף המשדר המארח עדיין נדרש לספק תזמורת.
אז הגיעה כאמור 1999, דנה אינטרנשיונל בדיוק עשתה היסטוריה והחזירה את התחרות לירושלים, וב-EBU בדיוק החליטו שהמדינה לא חייבת לספק יותר תזמורת. אם אפשר לחסוך אז למה לא? ההפקה הישראלית קפצה על הרעיון - ומאז לא חזרה התזמורת למושבה הטבעי לעולם.
בתחילת שנות ה-2000 אפילו עלתה יוזמה מצד הולנד להחזיר את התזמורת לתחרות, עם הצעה לספק ליווי מוזיקלי מקצועי מבלי להעמיס על תקציב המדינה המארחת - אבל הרעיון לא התקדם. ב-2003 נסגרה הדלת כמעט לחלוטין, הכללים עודכנו כך שכל הליווי המוזיקלי חייב להיות מוקלט מראש, ובפועל נאסרה נגינה חיה על הבמה. מרגע זה, האירוויזיון הפך רשמית למופע שבו המוזיקה לא מנוגנת בזמן אמת.
לא צעצוע
ויכוחים עזים ניצתו ברשתות החברתיות סביב פינלנד השנה. רבים הצביעו על מיקרופון קטן שבצבץ פתאום בחזרות על הכינור של בראבה. ואכן, בימים האחרונים אישרו מפיקי התחרות כי הלייב יחזור השנה לבמת התחרות. "בתיאום צמוד עם ORF (רשות השידור הציבורית של אוסטריה, המארחת של אירוויזיון 2026. א"ח) אישרנו את הבקשה שהגישה רשות השידור של פינלנד לפני כמה חודשים כדי לאפשר לנגן חלקים מסולואי הכינור של השיר הפיני בלייב. ההחלטה הזו תואמת את חוקי אירוויזיון 2026, שקובעים כי ניתן להתיר באופן חריג קליטה חיה של כלי נגינה כאשר יש לכך הצדקה אמנותית", נמסר מטעמם.
אבל לפני פינלנד היו מי שהסתדרו לא רע עם המגבלות. ב-2006, לפני 20 שנה בדיוק, פינלנד ניצחו בפעם הראשונה והאחרונה עד כה. עם השיר "הארד רוק הללויה", להקת המטאליסטים המחופשים לורדי הביאו לאירוויזיון הופעת רוק מלאה, עם גיטרות, תופים ואש. אבל גם שם, מאחורי הדיסטורשן והמסכות, הכלים לא ניגנו בפועל.
אולי האירוע הזכור במיוחד הוא זה של נורווגיה ב-2009, כשהכינור הביא את הבראכה גם לאלכסנדר ריבאק שזכה עם שירו Fairy Tale. למרות שהוא היה כמו סולן שני בנאמבר שהפך לאחד הגדולים והאהובים בתולדות התחרות - הוא היה מוקלט מראש.
באותה השנה, עלה גם מלחין העל אנדרו לויד וובר ("קאטס", "פנטום האופרה") ללוות את הזמרת הבריטית שהופיעה עם השיר שכתב. הוא התיישב על הפסנתר בקמאו חד-פעמי, ניגן מכל הלב - אבל הכלי פשוט לא השמיע צליל.
ב-2018 ישראל נכנסה לעובי הקורה של המאבק הזה, כשהיה ברור לכולם שגימיק הלופר של נטע ברזילי יכול להחזיר את התחרות לישראל אחרי 20 שנה. "ההופעה של נטע, נציגת ישראל באירוויזיון, נבנתה בהתאם לדרישות ההפקה הבינלאומית", אמרו אז כאן 11 בתגובה ל-ynet, "בהתאמה, עוצב הסופר-לופר שמייצר מלבד אודיו גם תאורה ומוסיף נדבך נוסף ומרשים להופעה. אומנותית, התקבלה החלטה שהשימוש בלופר על הבמה יהיה בעל אלמנטים ויזואליים בלבד. אנו ממליצים לכולם לחכות להופעה המרשימה של נטע".
אגב באותה שנה קפץ ריבאק לסיבוב נוסף בתחרות, אבל הפעם הניגון המזויף הביא אותו אל המקום ה-15 בלבד. במסיבת עיתונאים שהתרחשה אז הוא דווקא ניגן בלייב את נעימת הפתיחה של התחרות ואמר לפני שהוא "מקווה שהכינור שלו עובד". הוא כנראה לא היה בטוח, כי הוא לא ניגן בו על הבמה באמת.
חוקי האירוויזיון לא חקוקים בסלע, כמו שאולי נהוג לחשוב, והם משתנים ודינמיים מדי שנה. ב-2021 הותר למשל לראשונה לעשות שימוש בקולות ליווי מוקלטים (כך אפשר לייצר תחושה של המון שר למרות מגבלת האנשים), והנה גם השנה הותר היתר קטן שיכול לעשות שינוי גדול. אין ספק שההיסטוריה מלמדת שלא חייבים נגינה בלייב כדי לזכות באירוויזיון - אבל היא גם מוכיחה שאם יש לך סולו של כלי ייחודי, זו בהחלטה דרך לא רעה להגיע לפסגה.
