למרות שכל המופעים שתוכננו לה בוטלו מיד עם פרוץ המלחמה נגד איראן, נורית הירש האמינה שהימים הטובים אוטוטו יתדפקו על דלתה. אבל ככל ששבועות הלחימה חלפו, מפלס הדכדוך שלה הלך וגבר. "מלבד השוק הראשוני, התמודדתי בהתחלה די טוב עם המצב", היא אומרת, "השתדלתי להחזיק את עצמי מעל פני המים, אבל עכשיו מלאו כבר ארבעה שבועות למלחמה והדכדוך אופף אותי ומתיש. כל מה שקורה מסביבי, בעיקר הפצועים וההרוגים שאני שומעת עליהם, מכאיב לי נורא. גם מה שקורה בצפון הארץ מדיר שינה מעיניי, ואני שואלת את עצמי לאן פנינו מועדות. אם מישהו היה מסביר לי שיש איזה אופק, איזו תכלית למלחמה הזאת ושהיא תסתיים בקרוב, אולי אז ההרגשה שלי הייתה שונה, אבל אני בסימן שאלה אחד גדול לאן כל זה מוביל".
אולי לניצחון המוחלט?
"אני לא מאמינה בניצחון מוחלט כשזה נוגע למלחמות. מלחמות צריכות להסתיים באיזושהי פשרה, כשכל צד מוותר על משהו. אני ממתינה לראות מה ילד יום".
עברת לא מעט מלחמות בחייך ואת עדיין לא אופטימית?
"עד היום ההיסטוריה מוכיחה שעם ישראל חי וקיים, אז יש בי אמונה שבסוף יהיה טוב. השאלה היא מתי יהיה טוב ואיזה טוב זה יהיה. אני בן אדם אופטימי, אבל לפעמים, כשאני נכנעת למצב הרוח הדכדוכי שלי, אני מנסה לנחם את עצמי שבעוד 10 שנים כנראה לא אהיה פה כדי לדעת מה יתחולל עם המדינה, אבל בתוך תוכי אני מאמינה שאנחנו נמשיך להתקיים ושיהיה כאן טוב".
"תמיד ראיתי מה לא בסדר בי. הייתה לי ביקורת עצמית מאוד חריפה, וזה הפריע לי להיות שמחה, למרות שהיו הרבה דברים ששימחו אותי. הדכדוך התעצם דווקא כשזכיתי באירוויזיון או כשהצלחתי מאוד עם המוזיקה ב'השוטר אזולאי'. הרופא אמר שזה חוסר איזון ונתן לי ציפרלקס, וראיתי שהציפרלקס עוזר לי להיות שמחה"
למה את כבר חושבת על הסוף שלך?
"אי אפשר להתכחש לזה שאני כבר בת 83. עד גיל 79 הרגשתי נהדר. לא הרגשתי הבדל בין גיל 24, 34 או 64. תפקדתי מצוין, הופעתי, הייתי מלאת אנרגיה - עד שיום אחד עברתי ניתוח להחלפת ירך. הניתוח עבר בשלום, אבל קרה לי משהו מוזר. פתאום הרגשתי את כובדו של הגיל. אחרי שנה עברתי עוד ניתוח, ושוב הרגשתי את הגיל. ביררתי אצל מכרים שלי שנותחו באותו ניתוח, והם אמרו לי שזה אופייני להרגיש כך אחרי ניתוח להחלפת ירך, ושהניתוח משפיע על המצב הנפשי.
"כששושנה דמארי נפטרה, הלכתי ללוויה שלה בטרומפלדור (בית עלמין בתל אביב, י"ב). תוך כדי הלוויה התבוננתי מסביב וראיתי על המצבות הרבה שמות שאני מכירה ומוקירה, בהם אפרים קישון, ביאליק, ראש העיר לשעבר של תל אביב יהושע רבינוביץ', ופתאום, משום מקום, קפץ לי הרעיון שגם אני הייתי רוצה להיות במחיצתם של אותם אנשי תרבות ורוח כשאלך. כשחזרתי הביתה, צלצלתי לחברה קדישא ושאלתי יש שם חלקה גם בשבילי. אמרו לי, 'תבואי מהר, יש עוד רק חלקה אחת, פינתית'.
8 צפייה בגלריה
"מכרים סיפרו שזה אופייני לחוות שינוי במצב הנפשי אחרי ניתוח להחלפת ירך". נורית הירש
(צילום: מוטי קמחי)
"מה שנחמד בחלקה הזאת הוא שהיא הייתה החלקה הראשונה שבה בני הזוג היו אמורים להיות אחד על השני. זה הפך למקור לבדיחות ביני לבין מושיק (מושיק לינדן, בן זוגה של הירש. י"ב) - מי מבינינו יהיה למעלה ומי ישכב למטה. בית העלמין גם קרוב מאוד לבית שלי, אז אנשי חברה קדישא לא יצטרכו ללכת רחוק. אני יקירת תל אביב, נולדתי בה, ואני אטמן בה. זאת העיר האהובה עליי מכל עיר אחרת בעולם".
מה אנשים אומרים כשאת מספרת להם את זה?
"כשאני מעלה את עניין המוות יש אנשים שנבהלים, מהסים אותי, ואומרים, 'ששש, אל תגידי את זה', כאילו הם חוששים מעין הרע. אבל אני חושבת שהמוות הוא חלק מהחיים ושאפשר לדבר עליו בפתיחות. טוב לי בחיי, אבל כשהמוות יגיע - הוא יגיע. ואם כבר למות, אז למות באחת, מדום לב תוך כדי שינה, בלי לסבול את ייסורי הזקנה".
מאיפה הדכדוך הזה שצץ לפעמים?
"תמיד ראיתי מה לא בסדר בי. הייתה לי ביקורת עצמית מאוד חריפה, וזה הפריע לי להיות שמחה, למרות שהיו הרבה דברים ששימחו אותי. הדכדוך התעצם דווקא כשזכיתי באירוויזיון או כשהצלחתי מאוד עם המוזיקה ב'השוטר אזולאי'. הרופא אמר שזה חוסר איזון ונתן לי ציפרלקס, וראיתי שהציפרלקס עוזר לי להיות שמחה. גם הגיל תורם לקבלה העצמית. בגיל 80 כבר למדת משהו על החיים ועל פרופורציות".
כשהאזעקות וההתרעות רועמות, הירש ולינדן, בן זוגה, מרגישים בטוחים. "למזלי, אחד החדרים בדירתנו הוא הממ"ד", היא אומרת. "אנחנו נכנסים פנימה, פותחים את הטלוויזיה ועוקבים אחרי הדיווחים על מה שקרה, ומחכים לרגע שבו נוכל לצאת מהחדר".
את מוצאת את עצמך הרבה מול הטלוויזיה?
"לא הרבה. אני רואה חדשות, אבל במינון הרבה יותר נמוך מפעם כי יותר קשה לי לראות אותן. שמתי לב שזה גורם לי למצוקה ועושה אותי עצובה. אני גם עוקבת ב-ynet אחרי מה שקורה ורואה תכניות מיוחדות כמו ראיונות בנושאים שמעניינים אותי. כמה אפשר לראות את הכתבים מפרשנים כל מיני מצבים כשהם ואני לא יודעים כלום על מה שיהיה? אז אני מוותרת. רק לפעמים, כשאני מרגישה יותר חסונה להקשיב או לצפות, אני רואה יותר חדשות. אני גם ניגשת לפסנתר לנגן והנגינה גורמת לי לאושר ולרגיעה.
"לפני שבועיים ראיתי את העונה הרביעית של 'ברידג'רטון', ולראשונה בחיי עשיתי בינג'. ישבתי במשך יומיים, ארבע שעות כל יום, וצפיתי בסדרה והרגשתי נתק מתלאות היומיום. זה עשה לי טוב. השעה ביום שאני הכי מאושרת בה היא זו שבה אני הולכת עם מושיק על שפת הים. אני גרה קרוב לחוף וההליכה הזאת גורמת לי אושר מאז ילדותי. כשיש אזעקות, בתי מלון שעל שפת הים פתוחים לכל המתעמלים והם נאספים במרחבים המוגנים".
את מאמינה שיהיה כאן פעם שלום?
"הנבואה ניתנה לשוטים, אבל לאורך ההיסטוריה עם ישראל שרד את החוויות האיומות של השואה, את המלחמות ואת החרמות. הקמנו מדינה מדהימה ואני יכולה רק לקוות שנשמור עליה ושיהיה כאן טוב. אין לי ברירה אלא להאמין שיהיה כאן פעם שלום ושנשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות".
מישהו יפצה את האמנים ואותך על ביטול ההופעות?
"אין לנו פיצוי בינתיים כמו שאין פיצוי לכל שאר האנשים. אני לא מתלוננת כי אנשים סוגרים מסעדות ועסקים. מי אני שאלין, מה עוד שאני לא גוועת מרעב ויכולה להתקיים. כל המדינה מגויסת למלחמה הזאת. אנחנו גם אמורים לנסוע ב-18 בחודש להופעות בארצות הברית לכבוד יום העצמאות. יש לנו כרטיסים, ואני בכלל לא בטוחה שזה יקרה".
פעם נהגו לכתוב שירי עידוד בתקופות מלחמה. למה היום זה כבר לא קורה?
"פעם כתבתי את 'החזיקי לנו אצבעות'. הייתה אז אווירה אחרת וכולם האמינו שהמלחמה היא רק פלירט קטן. כנראה שהאווירה העכשווית לא מעודדת הלחנת שירי שלום ושירים אופטימיים".
"יפה בעיניי שאוהדי פנרבחצ'ה אימצו את 'ושוב איתכם' והפכו אותו להמנון בטורקית"
מוזיקאים מעטים השאירו חותם מפואר על התרבות הישראלית כמו הירש, כלת פרס ישראל, שכתבה לחנים יפהפיים לשירים כמו "פרח הלילך", "בלדה לשוטר", "ללכת שבי אחרייך", "אהבתה של תרזה די מון", "כבר אחרי חצות", "אתה לי ארץ", "אי שם", "עושה שלום", "בפרדס ליד השוקת" ו"אולי על שפת הים". כבר חודש שחורך את הרשתות החברתיות השיר "בואי על מל"ט לאילת", הגרסה ההומוריסטית של איש ההייטק יונתן קימלפלד והשחקן עומר היקרי לשיר "בואי לאילת" היפהפה שכתבו הירש וירון לונדון. "זה מקסים", היא אומרת, "זה מאוד חביב ומשעשע שלוקחים שיר שלי ומשנים לו את המילים ואת המשמעות.
"מבחינה מוזיקלית יש לי שירים יותר מעניינים מ'עושה שלום', אבל השיר הזה הוא נחלת העם היהודי וזכה להיכנס למחזור התפילות. אני מחוברת אליו יותר מאשר לכל שיר אחר כי לפני שאני ישראלית - אני יהודייה".
"מקצועות ההלחנה והיצירה מאוד בודדים, וכרוכים בשעות וימים בבית בלי לראות נפש חיה. לשמוע את ילדי ישראל וחבר'ה צעירים שרים את שיריי זה מחמם את הלב ומראה לי שאני עוד רלוונטית. בערוץ היוטיוב שלי יש 205 אלף מנויים. בכל רגע נתון יש מאות ואף אלפים שמאזינים לשירים שלי, בייחוד לשירי הילדים. לאחרונה גיליתי את 'עושה שלום במרומיו' מושר בערבית-לבנונית, וביצוע חדש של 'ושוב איתכם' באוזבקית. אני יושבת ליד הפסנתר ומלחינה, ופתאום השיר פורס כנפיים ועף למרחקים וגורם לי לסיפוק עצום. מאוד יפה בעיניי שאוהדי קבוצת הכדורגל הטורקית פנרבחצ'ה אימצו את 'ושוב איתכם', שמבוצע בטורקית והפכו אותו לסוג של המנון. זה הפך לוויראלי. אתה רואה 40 או 50 אלף איש שרים את השיר ביציעים, והם לא יודעים שאני הלחנתי את זה".
"בואי על מל"ט לאילת" – הסיפור מאחורי הלהיט הוויראלי של המלחמה
( אסף קמר)
איזה מהשירים שכתבת את הכי אוהבת?
"יש לי 1,600 שירים ועיבודים. איך אתה מצפה ממני שאגיד את מה אני הכי אוהבת? דני הבן שלי, שהוא מוזיקאי מוכשר, חושב ש'פרח הלילך' הוא המנגינה הכי יפה שלי. אז מה, אין לי כבר מה להגיד אחרי זה אם השיר הכי טוב שלי הוא השיר הראשון שהלחנתי בחיי כחיילת בלהקת השריון?", היא אומרת. "כשניגנתי את המנגינה במועדון המפתח, ניגשה אליי אישה עגלגלה, נמוכת קומה, היא חייכה ואמרה, 'איזו יופי של מנגינה. למה שלא תתאימי לה מילים?'. זאת הייתה נעמי שמר, הגדולה מכולן.
"אני אוהבת את זה שהשירים שלי מגוונים. אני אוהבת את 'בואי לאילת' שמעניין מבחינה הרמונית, או את 'חשמל זורם בכפות ידייך', שכתבתי לרותי נבון, שהיה יציאה שלי בעקבות הלימודים שלי בארצות הברית. אני אוהבת את העיבוד שלי ל'השוטר אזולאי'. אני מחשיבה מאוד את העיבודים התזמורתיים כחלק מהיצירה שלי. כל פתיחה של שיר היא מוזיקה בפני עצמה".
הרבה אנשים חושבים ש"בלדה לשוטר", מתוך "השוטר אזולאי", הוא היפה ביותר.
"אני תוהה לעיתים קרובות למה השיר הזה הצליח כל כך. אולי זה בגלל המילים של אהוד (מנור, י"ב), אולי בזכות הלחן והביצוע הנהדר של אושיק לוי, ואולי בגלל שייקה אופיר שעמד והדמעות זלגו מעיניו בפריים הבלתי נשכח הזה. כתבתי את המנגינה לפי דמותו של שייקה, ואחר כך אהוד התאים ללחן מילים. אני בחרתי באושיק לוי כמבצע. רציתי מבצע שהוא על-זמני ולא יזהו אותו עם תקופה מסוימת".
גם "עושה שלום במרומיו" הצליח מאוד, מה לדעתך הסיבה?
"מבחינה מוזיקלית יש לי שירים יותר מעניינים מ'עושה שלום', אבל השיר הזה הוא נחלת העם היהודי וזכה להיכנס למחזור התפילות. אני מחוברת אליו יותר מאשר לכל שיר אחר כי לפני שאני ישראלית - אני יהודייה".
ברזומה של הירש יש גם "אבניבי" האגדי, שהוביל אותה, את אהוד מנור ויזהר כהן לזכייה הישראלית הראשונה באירוויזיון. "רצינו למסור אותו לפסטיבל הילדים שהתקיים אז", היא אומרת, "אבל אחרי שכתבנו את השיר, עפרה (פוקס-מנור, י"ב) אמרה שהוא יותר מדי טוב לפסטיבל כזה, והציעה שניתן אותו לקדם אירוויזיון. הרעיון לכתוב אותו בשפת הבי"ת היה של אהוד. השיר הולחן טלאים-טלאים תוך כדי שיחת טלפון בינינו שנמשכה יותר משעה".
עד היום, 20 שנה לאחר מותו, הירש מתגעגעת למנור. "פגשתי אותו במועדון צוותא שהיה אז ברחוב מאפו", היא אומרת. "הייתי הפסנתרנית של המקום. שלמה ניצן, שהיה ידיד טוב שלי, אמר לנו, 'תכירו, אהוד כותב מילים, את מנגינות. תעבדו ביחד'. אהוד נתן לי אז פתק ובו המילים של 'הבתים שנגמרו ליד הים'. למחרת בבוקר כבר הלחנתי את השיר. בכיתי כל כך כשאהוד הלך. הוא היה בן אדם חד פעמי".
עוד שותפה לדרך ארוכה היא אילנית, לה הלחינה הירש כ-50 שירים. "הכרתי אותה בתחילת הדרך", היא אומרת. "נסעתי למועדון עומר ח'יאם ביפו כדי לשמוע את אילן ואילנית שרים. אני לא אשכח את הרגע שבו ראיתי אותה בפעם הראשונה. היא ירדה מהקומה השנייה, בלונדינית ויפה, ונראתה כמו פיה עוצרת נשימה. הוקסמתי ממנה ומהקול החם שלה".
8 צפייה בגלריה
"בכיתי כל כך כשאהוד הלך. הוא היה בן אדם חד פעמי". נורית הירש עם אהוד מנור ואשתו, עפרה פוקס
(צילום: אלבום פרטי)
היית כותבת עוד שיר לאירוויזיון?
"באתי על סיפוקי בלכתוב שני שירים לאירוויזיון. אני מאוד מרוצה שהלחנתי את 'אי שם' ואת 'אבניבי', וזה היה נכון לי לזמנו. האמת שאהוד אהב להתחרות וגרר אותי גם. אבל הקהל של האירוויזיון השתנה עם השנים, וגם הסגנון המוזיקלי. זה הזמן של הדור הצעיר להשתתף בתחרות, לא שלי".
מה את חושבת על "מישל", השיר של נועם בתן לתחרות השנה?
"קשה לי לחוות את הדעה על השירים האחרונים שנכתבים לאירוויזיון כי הם לא לפי המסורת המלודית שגדלתי עליה. אני חושבת שהם לא נועדו לקהל בגילי. את השאלה הזאת צריך לשאול אמנים יותר צעירים שחווים את הפופ העכשווי. מבחינתי, הפופ השתנה מאז שאני כתבתי לאירוויזיון, אבל 'מישל' הוא בהחלט שיר מלודי וקליט מאוד, והזמר מצוין ונראה טוב.
"עברו הרבה שנים מאז שהייתי נלהבת להאזין לתחרות. בשנים האחרונות אני לא תמיד מתחברת לסגנון שלה, שהוא יותר ויזואלי ופרובוקטיבי ולא מלודי. היום, מוזיקלית, זה הדור של נונו, נועה קירל ויסמין מועלם, שאני מאוד אוהבת אותן. יש כאן דור צעיר ונפלא שיש לו מה להגיד, ושיש לו מלודיות יפות ומילים שנונות.
8 צפייה בגלריה
"שיר מלודי וקליט מאוד, והזמר מצוין ונראה טוב". נציג ישראל לאירוויזיון, נועם בתן
(צילום מסך: מתוך הקליפ "מישל")
"בזמני היה כותב מילים וכותב מנגינה. תמיד אני מסתכלת מי כתב את השיר, והיום אתה לא יודע מי. יש לך רשימה של שישה עד עשרה אנשים שיושבים ביחד עם דף ריק וכל אחד זורק מילה או רעיון, ובסוף יוצא שיר. לפעמים זה עובד ואז אני מאוד אוהבת את זה".
בדיעבד, איך היית רוצה שיזכרו אותך - כמלחינה, כאישה פורצת דרך, או כמישהי שהמוזיקה שלה נגעה בלבבות של אנשים?
"אין לי תשובה לשאלה הזאת כי אף פעם לא חשבתי איך אני רוצה שיזכרו אותי. הייתי רוצה שיזכרו את השירים שלי, לא אותי. אני לא מעניינת. אני מאחלת לעצמי שהשירים שלי יחיו הרבה אחריי, ושאנשים בארץ - גברים, נשים וטף - ישירו אותם".
את חושבת שלנשים עדיין קשה יותר לפלס דרך כמוזיקאיות וכיוצרות?
"השאלה הזאת רלוונטית לאתמול, לא להיום. בזמני הייתי האישה היחידה שעשתה עיבודים וניצחה על הפילהרמונית. בזה הייתי פורצת דרך. היום יש נשים - אולי לא מנצחות או מעבדות לפילהרמונית - אבל מעבדות ומפיקות מוזיקליות מוכשרות. מעמד האישה במדיה המוזיקלית התפתח לאין שיעור מאז שהתחלתי את הדרך, אבל בראש רשימת ההשמעות יש עדיין בעיקר גברים".
יש שיר שכתבת ואת חושבת שהוא מפוספס ולא מספיק נצרב בזיכרון?
"אני לא בן אדם שמרגיש פספוס. אין בי תחושת החמצה. אני חושבת שזאת תכונה שמאוד מקלה על הבן אדם. לכל שיר יש את הגורל שלו והמזל שלו, ואי אפשר שכל שיר יצליח, מה גם שכתבתי המון שירים. זה גם עניין של מזל - מי שר, באיזו תקופה הוא שר ומתי התקליט יצא. אני יודעת שחלק גדול מהשירים שלי פוספסו, אבל אין ברירה. זה גורלו של שיר. יש לי המון מנגינות שאני אוהבת ולא זכו אפילו לביצוע".
את מקנאה לפעמים באחרים?
"עד כמה שאני יכולה להיות אובייקטיבית - אין לי תחושת קנאה במישהו. כשאני שומעת עבודת מאסטרפיס, אני כל כך מעריכה ומעריצה את זה, ולא משווה או מקנאה. אני מקבלת את זה שיש אנשים שכותבים שירים יותר טובים ממני. אני מקווה שזה גם נכון, ואני לא סתם אומרת את זה. היה לי פשוט מזל להיוולד בתקופה המתאימה של זמר עברי, עם מנגינות ועם מילים. היום היה לי יותר קשה להצליח.
"אני מעריצה את יאיר רוזנבלום (המלחין, שחתום על "מה אברך", "שיר לשלום" ועוד רבים. י"ב). אני כל כך אוהבת את השירים שלו. הוא עובד על רגש ודרמה. אצלי אין דרמה. אצלי זה יותר הרמוני, מלודי. וילנסקי נהדר וסשה ארגוב הוא אגדה, אבל נעמי שמר מעל כולם. היא אלילה בעיניי".
"לקח כמה חודשים עד שנהיינו זוג, כי לא רציתי לפגוע בו. מחויבות הרתיעה אותי"
הירש, אמא לרותי, זמרת אופרה מוכשרת שחיה בברלין, ודני, מוזיקאי ג'אז מוערך, וסבתא לשתי נכדות, חולקת את חייה עם מוישיק לינדן כבר 22 שנים. "מוישיק הוא העוגן בחיי", היא אומרת. "עמדתי לצאת אז במופע עם אילנית, ולצורך זה נכתבה עליי כתבה גדולה ב'ידיעות אחרונות'. מושיק, ששר נפלא ואוהב זמר עברי, קרא את הכתבה וחש שזאת האישה שהוא היה רוצה לחיות לצידה. הוא דיבר עם נאוה פסטרנק, עובדת קול ישראל, ומוזיקאית שהוא חבר מאוד טוב שלה, וביקש שתכיר בינינו.
"היא צלצלה אליי והפליגה בשבחו ושאלה בדחילו וברחימו אם היא יכולה למסור לו את מספר הטלפון שלי. אמרתי, 'ברצון'. הייתי לבד כבר כמה שנים, ולא הייתי משופעת במחזרים. השם והפרסום שלי הרתיעו גברים. במקום לפגוש מחזרים ראיתי טלנובלות כמו 'בטי המכוערת' והתנחמתי ולמדתי ספרדית".
מה קרה בשיחה הראשונה ביניכם?
"הוא צלצל והתחילה שיחת רעים שערכה כשעה וחצי לפחות. ממש כמו שני חבר'ה בתנועה שמשוחחים ביניהם. בסוף הוא אמר, 'אז מתי אנחנו נפגשים?' נהניתי אז אגב מהלבד. פעם ראשונה שהייתי לבד אחרי שנות נישואים רבות. אמרתי, 'אתה יודע מה? בוא נדבר בעוד שבוע-שבועיים'. אבל מוישיק לא מקבל תשובה כזאת. הוא אמר, 'ומה בנוגע למחר?'. אז ישבנו שעתיים בבראסרי והוא פרש בפניי את כל קורות חייו ואחר כך הוא הזמין אותי לקונצרט.
"לקח כמה חודשים עד שנהיינו זוג, כי לא רציתי לפגוע בו. מחויבות אחרי כל כך הרבה שנות נישואים הרתיעה אותי. אחרי שלושה חודשים הוא הזמין אותי לצימר בקיבוץ מנרה, ומאז אנחנו בצימר הפרטי שלנו באהבה גדולה. הוא מאוד אוהב אותי ודואג לי, והלוואי שזה לא ייגמר לעולם".
