סמ"ר איתן דב רוזנצוויג, בן 21 מאלון שבות, נפל בשבוע שעבר בקרב בצפון רצועת עזה. בדיווחים על נפילתו הוא הוגדר כלוחם בגדוד שקד בחטיבת גבעתי, וההגדרה הזאת נכונה - אבל רחוקה מלתאר באופן מלא את האדם שהיה. מאחורי המילים הצבאיות האלה - לוחם, גדוד, חטיבה - הייתה נפש עדינה ויצירתית של בחור שניחן בכישרון אמנותי יוצא מגדר הרגיל.
"איתן למד במחזור השני של מגמת אמנות אזורית שהקמתי בגוש עציון. זו מגמה שמיועדת לישיבות התיכוניות באזור", מספר האמן פורת סלומון, שהיה המורה של רוזנצוויג במגמה בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת. "אין הרבה בנים דתיים שמרשים לעצמם לעסוק באמנות, והבחירה באמנות לא מובנת מאליה ביחס לדימוי החברתי של הגבר הדתי. עצם הבחירה כבר אומרת עליו משהו".
לכתבות נוספות במדור:
לדברי סלומון, הכישרון והאישיות המיוחדת שלו בלטו מאוד מההתחלה. "רוחב הדעת שלו היה הרבה מעבר לנער בגיל שלו, היה לו ידע עצום והוא שאב כל מידע שהוא רק יכול לבלוע; היסטוריה, מדע, יהדות. הוא היה תלמיד חכם שיודע המון בתחומים שונים מאוד. ברגע שהוא נפגש עם האמנות, הוא רצה לדעת הכול. אמנים, זרמים ותקופות; הוא רצה להבין לעומק, בצמא פילוסופי. אני זוכר שעשינו סיור בגלריה, נפגשנו עם אמנים, והוא תמיד נשאר אחרי ההרצאה לשאול אותם שאלות.
תיעוד של איתן רוזנצוויג מסביר על פרטים מתוך יצירת הגמר שלו
"הקורונה נחתה עלינו דווקא כשהתלמידים הגיעו לפרויקט הגמר. להרבה חבר'ה זה עצר את התנופה, ואצל איתן זה היה הפוך", הוא נזכר. "הזמן הזה של הבידוד בבית אִפשר לו להתכנס בבית ליצירת חייו. הוא אמר לי שהוא הולך לשפוך על קנבס את כל התת-מודע היהודי. הוא אמר - 'אני לוקח קנבס ארוך, ונראה לאן אגיע'".
כך, בדיו על קנבס, נולדה יצירת הגמר של איתן רוזנצוויג במגמה. הוא קרא לה "קומא, מי-עפעצים, וקנקנתום", על שם שלושת המרכיבים שמהם לפי המסורת מכינים דיו סת"ם - דיו לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. היצירה, שמתפרשת על פני שלושה מטרים ו-60 סנטימטרים, זכתה בפרס הצטיינות בתערוכה הארצית של מגמות אמנות.
"רמת הפירוט והעושר של הציור הזה מדהימה, אפשר להסתכל עליו שעות", אומר סלומון. "על כל פרט הוא ידע להסביר - 'זה מהגדה של פסח מהמאה ה-12', ו'זה דיוקן של הרודן הזה' ו'זה מהפרעות האלו והאלו'. זו יצירה שהיא על-אישית - בדרך כלל בפרויקט אמנות בגיל הזה ובשלב הזה, עסוקים מאוד ב'אני', בחוויה שלי וברגשות שלי, וכאן הסיפור שונה".
"תמיד הסתכלתי עליו כתלמיד צעיר ומבטיח שאני לא יכול לחכות לראות לאן הוא יגיע עם האמנות שלו בהמשך. פתאום כשהדבר עומד בפני עצמו, בעיניי זו יצירה שיש לה משקל סגולי אדיר. זו יצירה שבשקט יכולה לשבת במוזיאון ישראל, כיצירה יהודית", הוא מציין. "הייתי אומר שהוא הפך לאחת הדמויות בציור שלו. הוא צייר את הגורל היהודי, יש שם את הפרעות ואת מסעות הצלב, והוא הפך לעוד דמות בתוך הסיפור הגדול הזה".
5 צפייה בגלריה
מנורת שבעת הקנים בולטת. מתוך היצירה "קומא, מי-עפעצים, וקנקנתום" של איתן רוזנצוויג ז"ל
(צילום: פורת סלומון)
יצירת הגמר הייחודית גדושה בסמלים ובדימויים, וקצרה היריעה מלתאר את כולם. בולטת במיוחד מנורת שבעת הקנים שבמרכזה, שמעליה ציטוט מהגמרא. במספר הזדמנויות שתועדו בווידאו, הסביר רוזנצוויג על פרטים מתוך היצירה. כך למשל מופיעה בחלקה התחתון של היצירה מחווה לאיור של האמן החרדי גדי פולק מתוך הגדה של פסח שאייר, המתאר את הסבל של בני ישראל כשהיו עבדים במצרים. חלקו השמאלי של הציור, החל מהמנורה, מוקדש לזהות היהודית ולתשובה היהודית למאורעות שקרו לעם. הוא הסביר כי טכניקת העבודה של שימוש בדיו וציפורן על פני מגילת קנבס נועדה לתת את האשליה של טקסט מקודש.
5 צפייה בגלריה
חלקה השמאלי של יצירת הגמר של איתן רוזנצוויג, "קומא, מי-עפאצים, וקנקנתום"
(צילום: פורת סלומון)
באחד המקרים הסביר רוזנצוויג: "ציירתי כאן נרטיב יהודי. כשהייתי בסוף כיתה י"ב, עברתי תהליך מסוים ועמדתי בפני משהו חדש. בחרתי להמשיך ללמוד בישיבה ורציתי לחפש את המקום היהודי שלי, ולבטא את הסיפור היהודי דרך אמנות. במקרה באותה שנה התחיל הסגר הראשון, ומה שהיה אמור להיות שבוע של עבודה נמשך לכמה חודשים של עבודה. פרסתי את זה על השולחן הגדול בסלון ופשוט ציירתי, כמה שעות בכל יום. בעבודה יש סיפור מתמשך, אולי שלי - ואולי של כל העם היהודי".
אמן במלוא מובן המילה
רוזנצוויג בלט גם בתחומי אמנות נוספים - בין השאר הוא התעניין בספרות וכתב שירה וקטעי ספוקן-וורד. חלק מכתביו קיבלו משמעות מצמררת אחרי פרוץ המלחמה ונפילתו. כך למשל בשיר "תשוקת הרוח לחול וחוזר חלילה", הוא כתב כי "מדורות של פורעים מאירות לילה".
לאחר לימודיו בישיבה תיכונית, למד רוזנצוויג בישיבת ההסדר ירוחם ובהמשך התגייס לשירות קרבי בצה"ל. ביום רביעי ט' בכסלו, 22 בנובמבר, הוא נהרג ברצועת עזה. "היית ילד מוכשר ויצירתי. היצירות שלך עוד יתגלו וידוברו רבות", אמרה אימו, חגית, כשספדה לו בדמעות בהלוויה, "היית גאוותי. לכל מי שפגשתי סיפרתי עליך, כמה שאתה מוכשר".
אביו עוזי, ספד בבכי: "אתה ילד כל כך מיוחד, אין מספיק מילים שיכולות לתאר עד כמה. כל כך חכם, כל כך יצירתי, משכיל, אוהב, דואג לכולם, טוב לב. אתה גם הבן שלי וגם המורה שלי. למדתי ממך כל כך הרבה. בכל דבר שנגעת בו הצטיינת".
הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ירוחם, סיפר בהלוויה שרוזנצוויג היה "אמן במלוא מובן המילה עם יכולת הבעה, הפשטה, ניסוח מחדש של דברים ואומץ לא שגרתי לחשוף אנשים למתחולל בתוך הנפש. אני זוכר מספר פעמים שלאחר שיעור בחסידות הגשת לי רישום מופשט ואמרתי לי שזה מבטא את מה שהיה בשיעור".
(קטע ספוקן וורד של איתן רוזנצוויג בנושא זיקנה)
רוזנצוויג הוא הנופל השלישי במלחמה מאותה שכבה בישיבה התיכונית אור תורה נווה שמואל: ימים ספורים לפניו נפלו סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל, לוחם בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, וסמ"ר איתן דישון ז"ל, לוחם בסיירת גבעתי. שני בוגרים נוספים של ישיבת נווה שמואל נהרגו בראשית המלחמה - איתי זפרני ז"ל נרצח במסיבת נובה ליד רעים, וסרן אלחנן קלמנזון ז"ל נפל כעבור שעות ארוכות שבהן חילץ אנשים מהתופת בקיבוץ בארי.
נשיא וראש רשת אור תורה סטון, הרב ד"ר כתריאל ברנדר, אמר כי "בימים אלה, שבהם אנו כואבים ומתאבלים על איתן ושאר בוגרינו שנפלו מאז תחילת הלחימה, יש מידת מה של נחמה באותן נקודות של אור וזיכרון שהם השאירו אחריהם. יצירותיו ושיריו המרגשים של איתן, שחושפים ולו מעט מנפשו המיוחדת והעדינה, יהיו עבור כולנו מצבה וזיכרון עד לבחור יוצא הדופן הזה, שזכינו להיות לו בית וחממה. יהי זכרו ברוך".
תשוקת הרוח לחול וחוזר חלילה / איתן רוזנצוויג
תְּשׁוּקַת הָרוּחַ לַחוֹל וְחוֹזֵר חָלִילָה.
רוּחוֹת חַמּוֹת שֶׁל מִזְרָח מְנַשְּׁבוֹת,
וּמְדוּרוֹת שֶׁל פּוֹרְעִים מְאִירוֹת לַיְלָה.
זֶה כָּל מָה שֶׁעֵינַי רוֹאוֹת.
שָׁמַיִם כְּחֻלִּים אֲטוּמִים לְלֹא עָנָן,
וְגַלְגַּל הַחַמָּה מִתְגַּלְגֵּל, וְחוֹזֵר חָלִילָה.
דְּיוּנוֹת גְּבוֹהוֹת צְחִיחוֹת, לְלֹא סִימָן.
נִצְנוּצֵי כּוֹכָבִים כּוֹזְבִים בְּרֶדֶת הַלַּיְלָה.
אַךְ קוֹל קוֹרֵא, קוֹרֵא וְאוֹמֵר:
'צֵא צֵא!' וְחוֹזֵר חָלִילָה
הַקּוֹל קוֹרֵא קוֹרֵא וְחוֹזֵר.
לֹא יִדֹּם עַד לֶכֶת הַלַּיְלָה.
'פַּנֵּה דֶּרֶךְ לֵאלֹקִים, יָשָׁר בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ'
שׁוֹמֵעַ, מַקְשִׁיב וְהוֹלֵךְ.
וְחוֹזֵר חָלִילָה...
