החיבור בין במאי התיאטרון הבריטי ניקולס הייטנר והמחזאי אלן בנט יצר את אחד המחזות המצליחים בתולדות התיאטרון הבריטי בעשורים האחרונים: "טירופו של המלך ג'ורג'", שאף זכה ב-1994 לעיבוד קולנועי נוצץ בבימויו של הייטנר ובכיכובו של מי ששיחק גם בהפקה הבימתית בנשיונל ת'יאטר, נייג'ל הות'ורן. מאז המשיכו השניים לשתף פעולה, אך קשה לומר שהתוצאות היו מספקות. "נערי ההיסטוריה", על פי מחזה מצליח נוסף של בנט, התקשה להותיר רושם; וכך גם "הליידי בקרוואן" בכיכובה של מגי סמית' שהתבסס על סיפורה האמיתי של גברת שהתגוררה בקרונוע שחנה בחצרו של בנט משך 15 שנה. עתה מגיע שיתוף פעולה נוסף בין השניים, והפעם כזה שמבוסס על תסריט מקורי ולא על מחזה. נוכח התוצאה, ספק אם איזשהו מנהל אמנותי היה משועמם מספיק כדי להעלות את זה על הבמה, למרות הטאלנטים הקשורים בהפקה.
"המקהלה" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"המקהלה" (The Choral) הוא סרט שממצה את עצמו במשפט אחד: מנצח מקהלה השוהה בכפר בריטי, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מנסה להרכיב מקהלה כדי שתבצע את המתיאוס פסיון של באך. כל מה שאתם מעלים על דעתכם שיקרה, אכן קורה. כמה מחברי המקהלה הקבועים נשלחים לחזית; אחרות ממתינות לבני הזוג שישובו משדה הקרב; הרפרטואר המוצע נתקל בתגובה עוינת משום מוצאו הגרמני של הקומפוזיטור; ומנצח המקהלה עצמו, איש חשאי ששהה בגרמניה ערב המלחמה ומקפיד להתעדכן בחדשות הצבאיות מסיבות עלומות, נתפס כמשתף פעולה עם האויב על ידי אנשי הכפר. לא עוזרת העובדה שהאיש (בגילומו של רייף פיינס שעושה תפקיד צפוי בהחלט) הוא הומוסקסואל החובב תרבות גרמנית.
אבל אחרי איום בצורת אבן הנזרקת לאולם החזרות, המנצח מחליט להחליף את באך ביצירה מקהלתית משל אדוארד אלגר הבריטי, "חלום גרונטיוס". הקומפוזיטור הנכבד (הופעת אורח משעשעת של סימון ראסל ביל) אף מוזמן אחר כבוד לחזרה, והסצנה שבה הוא מגיע בהפתעה היא אחת המוצלחות הבודדות בסרט, משום שהיא עוסקת במשמעותו של עיבוד אמנותי. כך, דרך חזרה נוחה לימי מלחמת העולם הראשונה עוסק "המקהלה" בסוגיות אקטואליות הקשורות לתרבות הביטול מחד ובאחדות האומה הבריטית מאידך - ודאי נוכח אי-היציבות הפוליטית העכשווית בממלכה. הסרט נוגע אמנם בשכול - אחד מצמד גיבוריו הצעירים הוא הדוור המקומי (אוליבר בריסקומב) שעליו מוטל למסור את מברקי הבשורה הטרגית לנשותיהם של בני הכפר שנפלו - אבל לא באופן שהופך אותו לרציני מדי. אחרי הכל, "יגון הוא הזדמנות", כפי שמעודד אותו חברו (טיילור אטלי) במה שקצת הופך את הסרט לסיפור של התבגרות מינית.
בנט, כבר בן 92, מתקשה לספק פה תסריט מבריק במיוחד. יש משהו עייף בדרך שבה הסרט מתנהל והדמויות מעוצבות. כבר ראינו סרטים על התבגרות בצל מלחמת העולם (אמנם השנייה) - "תקווה ותהילה" של ג'ון בורמן, למשל, או "רכבות נשמרות היטב" זוכה האוסקר של יז'י מנצל הצ'כי. הטקס המעט מורבידי שבו היוצאים לחזית מצטלמים לפני עזיבתם, מעין זיכרון אחרון שהם מותירים מאחוריהם, נדמה פה בעיקר נצלני. כיוון שאיננו מכירים במיוחד את הדמויות, רגעים דרמטיים כאלה נראים מאולצים. כך זה גם כשאהוב לבה של אחת מבנות הכפר שנחשב לנעדר בקרב שב במפתיע רק כדי לגלות שחברתו כבר לא ממש מחכה לו. אפיזודה שלמה שנמסרת פה בחטף.
התסריט של בנט - שכתב בשנות ה-80 גם את התסריט המבריק של "זקוף ת'אוזן" על חייו של המחזאי ההומוסקסואל ג'ו אורטון - נוגע-לא-נוגע גם בנטייתם המינית של מנצח המקהלה ובזו של הפסנתרן המלווה אותו. אבל לשם מה, בעצם, אם זו נותרת בלתי רלוונטית לסרט, למעט סימונם של השניים כ"אחרים"? העובדה הזו הופכת את הסרט כמעט למיושן באופן שבו הוא מתייחס לנושא (בנט והייטנר הם הומוסקסואלים מוצהרים). לרגעים במהלך הצפייה "המקהלה" נדמה כסרט לקהל בורגני שמעדיף חומרים לעוסים וצפויים מאשר יצירה בעל ערך ומשמעות הנוגעת באמנות בזמן מלחמה ובסובלנות לתרבות המזוהה עם "האויב". כל בחירה אמנותית בסרט נדמית כמו משהו שראינו אינספור פעמים בעבר. זה אחד מאותם סרטים שמניחים מראש שהעיסוק במנצח ומוזיקה יעשו את שלהם.
וכן, כבר ראינו סרטים שבהם שורה של טיפוסים אקסצנטריים, לרוב מהפריפריה הבריטית, מתכנסים כדי להעלות מופע. "ללכת עד הסוף" הוא אולי הדוגמא המובהקת. ישנם קשיים בדרך, אילוצים, משברים, אבל בסוף זה קורה - ועוד איך. מוכרח להודות: לכל אורכו של "המקהלה" לא נותרתי חסר נשימה האם החבורה, בראשה עומד חבר מועצה נפוח בגילומו של רוג'ר אלאם הטוב כתמיד, תצליח במשימתה. גם לא היה ברור לי למה נורא דחוף להם להעלות את היצירה המסוימת הזו, ובכלל, של אלגר. וכאשר הם כבר מופיעים - נו, באמת. זה לא ספוילר - זה נראה חובבני להחריד, לפחות מבחינת ההעמדה. על השירה קטונתי מלהביע דעה. במילים אחרות, שום מתח, שום דרמה, שום שיא, שום רגע אנושי נוגע באמת.
"המקהלה" אינו סרט רע. אבל הוא סתמי. משהו שעונה על הציפיות הנמוכות ביותר ואינו מציע דבר מעבר. בידור של אחר צהריים המשלב קיטש מלחמתי ואמנות. הכי תה ורקיקים שיכול להיות. ובכל זאת, תמיד נזכור לאלן בנט את ההישגים התיאטרליים והקולנועיים שלו. הסרט הזה, למרבה הצער, רחוק מהם.
