אוהבים את וינס ווהן של קומדיות ה"באדי מובי" בשנות ה-2000 ("לדפוק חתונה")? ומה לגבי וינס ווהן הקשוח של סרטי ס. קרייג זאהלר בשנות העשרה ("מהומה באגף 99", ו"עם הגב לקיר")? אז למה לא לקבל את שניהם? ואם כבר אז שזה יהיה בסרט שהוא גם "באדי מובי", גם קומדיה רומנטית, גם סרט פעולה, גם סרט פשע וגם מד"ב. אם זה נשמע קצת יותר מדי, זה כנראה בגלל ש"מייק & ניק & ניק & אליס" (Mike & Nick & Nick & Alice) הוא באמת קצת יותר מדי. ואגב, שכחתי להזכיר שזה בעצם סרט על חרטה והתגברות על קנאה בתהליך שהגיבור עובר מול בן דמותו העתידי. על הסרט חתום במאי-תסריטאי בשם בן-דויד גרבינסקי, יליד 1983 שללא ספק חוזר כאן לכמה ממקורות ההשפעה של ילדותו בשנות ה-90.
"מייק & ניק & ניק & אליס" (להלן "מ.נ.נ.א") עלה בסופ"ש האחרון בדיסני+, כדוגמא לסוג הסרטים שנכנסו לתכני התאגיד עם רכישת "אולפני המאה ה-20" (לשעבר "פוקס המאה ה-20"). אפשר להתייחס לסרט כאופציה לצפייה לא-מחייבת. רגעים ממנו מבדרים, אבל בכללותו הוא מתאמץ להיות יותר מדי דברים שאף אחד מהם לא מבוצע ממש היטב.
המערכה הראשונה מתחילה באופן קצת מבלבל אבל בהדרגה הדברים מתחילים להסתדר. המערכה השנייה והשלישית כבר לא מבלבלות, אלא צפויות באופן מעט מאכזב. על רקע כותרות הפתיחה מוצג מדען מקועקע (בן שוורץ) שמבצע פעולה טכנולוגית לא ברורה (יש שם "מייצבי קוונטום") בעודו שר לצלילי ?Why Should I Worry של בילי ג'ואל. זה לא יהיה ה-Needle Drop היחידי של הסרט. וזו לא תהיה הפעם היחידה שבה ייעשה שימוש בשיר שהדמויות שרות בדרך שמדבררת את הרעיונות שבהם הסרט לכאורה עוסק. כמו שאומר הפיזמון בשירו של ג'ואל "למה אני צריך לדאוג? תגיד לי / למה שיהיה לי אכפת? / אמרתי, אולי אין לי אגורה. הו / אבל יש לי חוכמת רחוב". יתכן שמילים אלו מתארות לא רע את גיבור הסרט ניק (ווהן), גנגסטר בשירותו של הבוס הגדול סוזה (קית' דיוויד). בסוף הסרט מחכה ביצוע של Don't Look Back in Anger של אואזיס שמהדהד את התהליך שיעבור ניק במהלך העלילה.
לניק יש יחסים קרירים עם אשתו אליס (אייזה גונזלס), ונראה שלא נותר דבר שיחזיק אותם יחד. במקביל אליס נמצאת בקשר רומנטי לוהט למדי עם מייק "השולף המהיר" (ג'יימס מרסדן), שהוא גם הפרטנר של ניק לביצוע השליחויות של הבוס. מייק ואליס מאוד מקווים שניק לא יודע מה הם עושים מאחורי הגב שלו. הוא לא הטיפוס שצפוי לקבל זאת ברוח טובה. מסיבות שאינן מובהרות מייק מאס בחיי הפשע ועומד לעזוב אותם, אבל לא ברור אם זה אכן יתאפשר.
4 צפייה בגלריה
הו, שוט "תא המטען" של טרנטינו. מכירים. מתוך "מייק & ניק & ניק & אליס"
(צילום: באדיבות דיסני+)
בלילה שמהווה את ציר הזמן המרכזי של העלילה הבוס סוזה מציין את שחרורו של הבן שלו "ג'ימי בוי" לאחר שש שנות מאסר (ג'ימי טאטרו – היוצר והשחקן של סדרת הרשת המוקיומנטרית-קומית The Real Bros of Simi Valley). למסיבה יהיה גם "אפטר פרטי" ו"אפטר אפטר פרטי" - שלבים שונים שבהם עשויים להתרחש מהלכים עלילתיים. הדמות של "ג'ימי בוי", ויחסיו עם אביו האוהב, משעשעים כדמויות משנה בסרט שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה. האבא שאוהב את בנו מבטיח במסיבה שהוא עוד ימצא וינקום במי שבגד בבן והכניס אותו לכלא.
וכאן *אזהרת ספוילר* קלה, למי שמעוניין לצפות בסרט ללא המידע הקריטי הבא: מייק מצפה להגעתה של אליס לחדר ששכר במלון לקראת לילה רומנטי משותף, אך לפני שהיא מגיעה ניק לוקח את מייק לשיחה שמתבררת כמשימה. "הג'וב האחרון" של מייק מקבל תפנית סוריאליסטית כשמתברר שהאדם שאותו מייק אמור להמם באמצעות כלורופורם לא רק נמצא בבית של ניק אלא שהוא ניק עצמו. או, ליתר דיוק, גרסה אחרת של ניק. מתברר שיש כאן קונספט מד"ב - יש כאן שני "ניק": זה של ההווה, וזה של עוד שישה חודשים שחזר לעבר במכונת זמן. הניק המאוחר יותר, זה ששולח את מייק למשימה, מנסה לעצור שרשרת אירועים שהתרחשה באותו לילה, ולשם כך מנסה לנטרל את גרסת ההווה שלו.
כסיטואציית מד"ב הסרט לא מפותח יותר מדי. הטכנולוגיה כאן היא לא העיקר. למעשה, אם לוקחים את הקונספט ברצינות, עולות כל מיני תהיות על פרטים שנדמה שגרבינסקי לא חשב עליהם עד הסוף. למשל, שניק של העתיד שולח את מייק ללכוד את ניק של ההווה, אירוע שבקלות יכול לצאת משליטה, ולהסתיים בנזק אלים למי משני הצדדים. אם מייק ייפגע, המשימה של ניק מהעתיד תיכשל. ואם ניק ייפגע, הרי שגם הניק של שישה חודשים מאוחר יותר ייפגע. כלומר, לא מדובר על תסריט שבאמת מנסה לבחון ברצינות פרדוקסים של מסע בזמן.
לב העניין, לפחות באופן בו הסרט מנסה לשוות לעצמו מידה של עומק, הוא בעצם היכולת להציב שתי גרסאות של אותו אדם הנפרדות ביניהן בשישה חודשים. הדברים שניק של ההווה עשה באותו לילה מציקים לניק של העתיד. וחרטות על דברים שלא ניתן לתקן במציאות כפי שהיא מוכרת לצופים, זוכות להזדמנות שנייה. לפחות בתיאוריה. הנושא הרציני למדי מתקיים כסקיצה בתוך סרט שחלקים ניכרים ממנו מוקדשים לשטיקים קומיים שמזכירים סרטים של שנות ה-90.
בהתאם לכך נקבל הרבה שיחות "מטא" מהסוג המוכר מסרטיו של טרנטינו מאותו עשור. למשל שיחה שלמה על בני הזוג שהיו לרורי גילמור ב"בנות גילמור" ומי מהם היה הראוי לה ביותר. אפשרות אחרת היא שיחות שסוטות לכיוונים לא צפויים במה שהוא לכאורה "סרט פשע" כמו שיחה משעשעת למדי בין הבוס סוזה ובנו "ג'ימי בוי" על הרגע שבו האחרון החליט לאמץ את הראשון. חלק מזה חביב, וחלק עובד באופן קצת פחות מוצלח, אבל כך או אחרת לא ניתן שלא לחוש את נוכחותו של מקור ההשפעה. חלפו כבר למעלה מ-30 שנה מאז "ספרות זולה" וכעת עברנו מבמאים צעירים שניסו לחקות את טרנטינו בשנות ה-90, לבמאים שהדיאלוגים שלו נצרבו בזיכרונם והפכו לדבר שאותו הם מנסים לחקות בבגרותם.
כחלק מהתמהיל הטרנטינואי יש גם פלשבקים בשחור לבן, וכמובן אלימות. אין זו אלימות מהסוג המשעשע-מטריד אלא אקשן אובר-דה-טופ שמזכיר יותר סרטים כמו "לחסל את האס" (2006) או "לירות כדי להרוג" (2007). התהליך המוסרי שניק (של ההווה) עובר בניסיון להימנע מלהזיק למייק, כנראה לא עוצר בתחנה שבה פעולת חיסול של עשרות בני אדם היא סוג של ליקוי מוסרי. שלא לדבר על הקליימקס הצפוי, ששוחק עד דק את הקונספט המקורי שאיתו מתחילה העלילה. שיהיה.
