שני רגעים דרמטיים נרשמו בטקס הבאפט"א (האקדמיה הבריטית לקולנוע וטלוויזיה) השנה, ושניהם היו קשורים לסרט "מילה שלי" (I Swear). האחד התרחש כאשר אל הבמה נכנסו השחקנים דלרוי לינדו ומייקל בי. ג'ורדן כדי להגיש את הפרס עבור האפקטים המיוחדים. לפתע נשמעו מכיוון האולם קריאות גנאי בעלות אופי גזעני שנשמעו היטב גם על ידי הצופים בבית. שני המגישים לא הסתירו את תדהמתם, ואחרי שהגישו את הפסלון לזוכה עלה מנחה הערב, אלן קאמינג, והסביר שמקור הקריאות הוא בתסמונת טורט - ועל כן הן בלתי-רצוניות ולדובר אין כל שליטה על מה שיוצא מפיו. התהייה שעלתה מאוחר הייתה מדוע הקריאות האלה לא נמחקו בדיעבד מהשידור שלא שודר חי אלא בעיכוב של שעתיים. הרגע הדרמטי השני היה זכייתו המפתיעה באמת של שחקן אלמוני בשם רוברט אראמיו בפרס השחקן הטוב ביותר (צופי סדרת הטלוויזיה "שר הטבעות: טבעות הכוח" אמורים לזהות אותו כאלרונד הצעיר). הוא גבר על שני הזוכים המובילים, מייקל בי. ג'ורדן וטימות'י שאלאמה, ותגובתו למשמע שמו הייתה הלם מוחלט.
"מילה שלי" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
האיש שעמד במרכז הערב ההוא הוא סקוטי בשם ג'ון דיווידסון, שבגיל 12 אובחן כלוקה בתסמונת טורט. מאז הוא הפך לאחד המסבירנים המרכזיים בבריטניה בכל מה שקשור למחלתו - עובדה הקשורה גם בדרך שבה הוא עצמו נתפס על ידי הוריו והמורים בבית הספר שבו למד, שלא זיהו ולא ידעו דבר על התסמונת המלווה בעוויתות מוטוריות והפקת צלילים ומילים בלתי נשלטת. מאז התגלתה מחלתו הוא הופיע בשלל סרטים תיעודיים שעסקו בתסמונת, ועתה מצטרף אליהם גם "מילה שלי" שכתב וביים קירק ג'ונס ("להעיר את נד") על פי סיפורו.
אגב כך, יש לי הסתייגות מהבחירה בשם העברי. בעוד השם המקורי, "אני מקלל", מתייחס במישרין לאחד המאפיינים המזוהים ביותר עם התסמונת - השם העברי נדמה כניסיון לעקוף את ההיבט הזה, ואולי אף לטשטש את נושאו האמיתי של הסרט. אחרי הכל, ל"מילה שלי" יש משמעות שונה לחלוטין המזוהה עם יושרה והתחייבות, ולא עם התסמונת שבה עוסק הסרט. ניסוח אחר: מצופה היה שהשם העברי יהיה מחויב יותר למקור.
מכל מקום, "מילה שלי" הוא דוגמא מצוינת לקולנוע דידקטי, סרט שעוסק ב"נושא", אבל עושה זאת מתוך מחויבות כנה וללא חנופה זולה לקהל. סרטים דוגמתו לוקים לא פעם בסנטימנטליות מעצבנת, אבל ג'ונס לא הופך את דיווידסון לסמל של מאבק וניצחון הרוח האנושית, אלא מותיר אותו כאדם מן השורה. חם, מלבב, פשוט. הסרט נפתח כאשר ג'ון בן ה-12 המתגורר עם משפחתו בעיר קטנה בסקוטלנד (בשלב הזה מגלם אותו סקוט אליס ווטסון המרשים) מתגלה כשוער מבטיח שאביו מנסה לסדר לו קריירה בכדורגל. כל זה נקטע כאשר יום בהיר אחד, בעיצומו של שיעור בבית הספר, עוויתות תוקפות לפתע את ראשו וצווארו. מאוחר יותר, הוא גם יורק את מזונו על מנהל בית הספר, מה שמביא להלקאתו. הוריו, כמו גם המערכת החינוכית, חושבים שמדובר בתווי התנהגות סוררת - ואולי קשה להאשים אותם נוכח העובדה שבראשית שנות ה-80 לאיש שם לא היה מושג על קיומה של התסמונת.
קולנוע "דידקטי", בלי הקטע הזה של חנופה. מתוך "מילה שלי"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
מה שמפתיע יותר הוא, שאיש מהם, בעיקר הוריו (את אמו מגלמת השחקנית הוותיקה שירלי הנדרסון, הזכורה כמירטל המייללת מ"הארי פוטר"), לא ממש חושב לסייע לו במצוקתו. אדרבא, אביו אף מגדיל לעשות ועוזב את הבית, ומאותו רגע למעשה נעלם מהסרט. חייו של ג'ון הצעיר משתנים שנים מאוחר יותר כאשר הוא פוגש באקראי חבר ילדות ואת אמו (מקסין פיק) שהיא, מסתבר, אחות בריאות הנפש. הדמות המלאכית הזו, שבעצמה חולה סופנית, אוספת אותו אל ביתם, ולמעשה הופכת לאמו המאמצת של ג'ון. בהמשך, ג'ון ימצא עבודה כאב בית במתנ"ס, שם הוא עובד לצדה של דמות נטולת-רבב נוספת בגילומו של השחקן-במאי הנפלא פיטר מאלן ("האחיות מגדלנה"). בכלל, נדמה כאילו מהרגע שבו עזב את הבית הוא מוצא את מקומו בחיק דמויות אם ואב חלופיות המפצות אותו על שנות הסבל שחווה בנערותו.
סרטים שעניינם העלאת מודעות למחלה או התמודדות של בני משפחה עמה זכו בעבר לכינוי המרדד "מחלת השבוע" - פרי עטם של מבקרי טלוויזיה ציניים שהתייחסו למלודרמות סוחטות-דמעות שהוצגו על בסיס שבועי ברשתות הגדולות במטרה להשיג אחוזי צפייה גבוהים. לזכות סרטו של ג'ונס ייאמר, שהוא מתמקד בעיקר בהתמודדות היומיומית של גיבורו עם התסמונת ופחות באקטיביזם שלו להעלאת המודעות לה. כך מתקבל סיפור אנושי יפה - מוכר, אומנם, אך מבוצע היטב - שאינו לוקה במטיפנות. הופעתו של רוברט אראמיו בתפקיד הראשי זיכתה אותו בפסלון מוצדק בהחלט: יש בה דיוק רב, כזה שאינו גורם לך להיות מודע למאמציו לגלם את הדמות (הדוגמא ההפוכה, כמובן, היא דסטין הופמן הבלתי נלאה ב"איש הגשם"); והיא נוגעת ללב ואפילו משעשעת לפרקים. בעיקר כאשר הוא מבין שלא הוא זה שצריך להתנצל על המלל הבלתי נשלט שיוצא מפיו. זו גם הסיבה שהסרט נפתח בסצנה שבה הוא מקבל אות הוקרה מהמלכה אליזבת השנייה, ומקלל אותה תוך כדי - אירוע שאכן התרחש במציאות והתקבל בהבנה על ידי המלכה.
יקירי, לא לקלל את המלכה. אתה כן יכול לקלל את אנדרו, עם זאת. מתוך "מילה שלי"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הסצנה הזו במידה רבה מכתיבה את הטון של הסרט, שמבקש מאיתנו להתייחס ברצינות לנושאו אך אינו לוקה בעצמו ברצינות תהומית. קולנוע דידקטי לא בהכרח חייב לעורר אנטגוניזם, בעיקר כשהתוצאה היא כל כך משמחת לב ומשוחקת להפליא. זהו סרט מקסים.
