הטלוויזיה והקולנוע מרבים לעסוק בשאלת הזיכרון ומחיקתו. עלילותיהן של "שמש נצחית בראש צלול" שכתב צ'רלי קאופמן או "ניתוק" העכשווית באפל TV פלוס ממחישות למשל כמה אנרגיה ישקיעו בני אדם כדי לדלל מהזיכרון שלהם רגעים לא נעימים או פרטים מיותרים שתופסים מקום באונות. אז מה לנו כי נלין כשסדרה כמו "אנטומיה של שערורייה" מגיעה בפורמט מתחשב ויעיל? הדרמה המשפטית-פוליטית הפשוטה, שעלתה לאחרונה בנטפליקס ושמככבת בראש רשימת הצפייה שלה בישראל, מייתרת את המאמץ לשכוח אותה הודות לתכונה המדהימה והנחוצה שלה - היא כלל לא נחרטת בזיכרון.
אנטומיה של שערורייה - טריילר
ג'יימס ווייטהאוס (רופרט פרנד, "הומלנד") הוא שר בכיר בממשלה הבריטית, פוליטיקאי מוכשר וגם יפה תואר. אשתו, סופי (סיינה מילר, "צלף אמריקאי"), מאמינה שהחיים שלהם מושלמים עד שסקנדל מתדפק לפתע על דלתם - ג'יימס, כך מתברר, ניהל במשך חמישה חודשים רומן עם אחת העובדות שלו, אוליביה ליטון (נעמי סקוט), והתקשורת הבריטית כבר הכינה את שקיות ההפתעה עבור החגיגה שלה. על המשבר הזה משפחת ווייטהאוס עוד הייתה מצליחה להתגבר, אלא שאז תובעת ליטון את כבוד השר בטענה שאנס אותה במעלית לאחר שמערכת היחסים שלהם הסתיימה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
את התובעת מייצגת עורכת דין מבריקה, קייט וודקרופט (שלום לך מישל דוקרי, ליידי מארי מ"אחוזת דאונטון"), שככל שהעלילה מתקדמת הולך ומתברר הקשר האישי שלה למקרה. וודקרופט, שמנסה להוכיח שג'יימס הוא אכן אנס ותמיד היה כזה, גם קשורה לסיפור בטוויסט הזוי למדי שנחשף באמצע הסדרה, שכמו הסוף התלוש שלה בוחן בגסות כמה חוסר היגיון מוכן הצופה לבלוע כדי להרשות לעצמו להתמסר לסדרה.
2 צפייה בגלריה
בוחנת כמה חוסר היגיון מוכן הצופה לבלוע. מתוך "אנטומיה של שערורייה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
העובדה ש"אנטומיה של שערורייה" מנסה לעסוק, בין יתר הסוגיות שהיא משתדלת להפוך בהן, גם בשאלת הזיכרון והאופן שבו אנשים זוכרים אירועים מסוימים, לא הופכת אותה לזכירה במיוחד. אם כבר אז להפך. היעדר הייחוד שלה גורם לה להיראות כמו סדרה שכבר צפיתם בה בעבר. העיסוק שלה בנושאים אקטואליים - מין בהסכמה, יחסי מרות, פריבילגיות גבריות ונאמנות - מייצר אמירות לא קוהרנטיות ובעיקר לא מצליח לטשטש את האופי המיושן של הדיאלוגים והשטחיות של הדמויות. מצד אחד מדובר בהפקה יקרה למראה שנשענת על שלד של דרמה משפטית מותחת - את בהחלט רוצה לדעת איך המשפט הזה יסתיים ומוכנה להבליג על החסרונות - אבל כשהסוף מגיע לא רק שהוא לא מביא איתו אמת ברורה וקתרזיס כמתבקש, אלא שההתפתחות שמתרחשת בו חסרת כל היגיון.
"אנטומיה של שערורייה" היא עיבוד לספר באותו השם מאת שרה ווהן, שעליו אחראי דייויד אי. קלי, היוצר שהביא לעולם בין היתר את "אלי מקביל" ו"שקרים קטנים גדולים". לא פעם מצליח קלי לייצר טלוויזיה פופולרית ומהנה שיש לה גם ערך רלוונטי כלשהו, אבל העיבוד הנוכחי שלו נופל בעלילה שמפליגה לטריטוריית האבסורד, עם פלאשבקים רבים מדי וחלומות בהקיץ עם דמויות צעירות שכלל אינן דומות לגרסה הבוגרת שלהן. הסדרה לוקה גם בדקות ארוכות מנשוא של טיפוס במדרגות, הרהורים, מבטים נוגים ומלאי משמעות ושאר נזיקין שאמורים לייצר עומק במקום שבו הוא לא קיים. לצד כל אלה נמצאות הדמויות - שעליהן אגב מתבזבזים שחקנים נהדרים - שהתסריט לא מצליח להחליט אם הוא אוהב או מתעב.
במקרה של "אנטומיה של שערורייה", בדומה לשלל סדרות בינוניות אחרות, מדובר במשחק של ציפיות: בואו עם הכי נמוכות, הגבירו את השעיית האמון שלכם למקסימום ותארזו לעצמכם כמה שעות שאין לכם איך לשרוף. ככה, מי יודע, אולי אפילו תיהנו.
