"מאסר בית" (House Arrest), סרטו של הבמאי הרוסי אלכסי גרמן ג'וניור, הוא סאטירה אינטימית על סיטואציה פוליטית רוסית. הגיבור הוא דוויד (מראב נינידזה), פרופסור לספרות רוסית בגיל העמידה שביצע אקט של מחאה פוליטית - אשר הובילה להפיכתו לנאשם. נדמה כי מטרתו העיקרית של הסרט אינה לחשוף את האופן בו מנגנון השחיתות הרוסי לוכד בתוכו את "האדם הקטן" (בנוסח "לוויתן" המשובח של אנדריי זוויאגינצב מ-2014), אלא להיות רפלקסיה אקזיסטנציאליסטית על תפיסתו העצמית של האדם הנתון בסיטואציה זו.
"מאסר בית" – טריילר
ניתן ללמוד מהסרט על הסכנה שבאקט מחאה ברוסיה, אך תהיה זו שאננות יתר לא לראות כיצד הסרט נושא גם ממד אוניברסלי יותר, הנובע מהאפשרות למצוא עצמך לכוד בסיטואציה קפקאית בעקבות אמירה שתהווה הצדקה להוקעה ורדיפה. בנוסף, מכיוון שהסרט מציג דמות הנמצאת במאסר בית ממושך (וקשה לפספס את היות "מאסר בית" סרט שצולם תחת מגבלות קורונה), הרי שיש בו אלמנטים שיהיו מוכרים למדי גם לצופים החיים הרחק מרוסיה.
בעיירה נטולת שם, אי שם בפרובינציה הרוסית, ראש העיר ביצע מעשה מעילה. חלק מהכספים שהיו מיועדים להקמת פסל של הצאר פיוטר הגדול נותבו הישר לכיסיו. לאחד הקבלנים שעבדו עם העירייה ולמדו על המעילה היה קשר מיני עם אשת הפרופסור שיהפוך לגיבור הסרט. בדרך שלא לגמרי מובהרת, הפרופסור למד מהקבלן-מאהב על המעילה - והדבר כה קומם אותו עד שהחליט לעשות מעשה. הוא העלה לרשתות החברתיות קריקטורת מחאה המציגה את ראש העיר בועל בת יענה, מתוך כוונה לחשוף את קלונו ברבים. תוך זמן קצר מצא עצמו הפרופסור המקורנן כקורבן לעלילת שווא, כמי שמעל בכספים שיועדו לרכוש כיסאות לכנס בינלאומי. כעת הוא מוצא עצמו ממתין למשפט בהיותו נתון במאסר בית. ללא גישה לטלפון או אינטרנט, עם אזיק אלקטרוני מסביב לקרסולו המבטיח שלא יוכל להתרחק למעלה מטווח של עשרה מטרים מהדירה.
הסרט מתחיל לאחר התרחשותם של אירועים אלו. זהו המצב הנתון שאליו הגיבור עוד מנסה להסתגל. העלילה ממשיכה להתמקד בסביבה המצומצמת של דירת הגיבור והגן הקטן הנמצא מתחתיה (אליו הוא רשאי לצאת במסגרת פרק זמן יומי ומוגבל), ונפרשת על פני מספר לא מצומצם של חודשים.
בעולמו המוגבל של הגיבור יש כמה דמויות קבועות המציגות עמדות שונות לגבי המצב בו נתון הגיבור, גם אם כולם חוזרים על אותה שאלה: "מדוע שלא תתוודה על השחיתות המיוחסת לך כדי לצאת עם עונש מאסר על תנאי?". אימו (רוזה חאיורולינה) חשה רגשות סותרים. מצד אחד גאווה על סירובו של בנה לא להתוודות על פשע שלא ביצע, ומנגד היא לא יכולה שלא לראות את ההיסטוריה הרוסית כדורות של מושחתים מתחלפים, דבר ההופך את אקט המחאה של בנה לחסר תוחלת.
אשתו לשעבר של הגיבור (אנסטסיה מלניקובה), שעברה בינתיים לחיות עם המאהב שלה, מפגינה דאגה לצרכיו החומריים של הגיבור, אך כלל לא בטוחה שהיא מעוניינת לסכן את החוזה הקבלני של בן זוגה החדש מול העירייה בניסיון לעזור. בינה ובין בעלה לשעבר ישנו גם העניין הלא פתור של הבת המשותפת שלהם, שמסיבות שבהתחלה אינן ידועות, מסרבת ליצור כל קשר עם אביה.
מחוץ למעגל המשפחתי ישנה עורכת הדין (אנה מיכלקובה) שתסכים לסייע למה שנראה כמאבק אבוד של הגיבור בניסיונו להשיג זיכוי. בנוסף, עם ההידרדרות המתמשכת במצבו הבריאותי של דוויד, גם האחות הרפואית שבה הוא מסתייע (סווטלנה קודצ'נקובה) תהפוך לאורחת קבועה בדירה.
תלמידיו מפגינים אהדה ואמפתיה לפרופסור שלהם, אבל הם לא יכולים לשנות את מצבו. לעומת התלמידים, הקולגות בעולם האקדמי ממהרים להפנות לו גב ולהתכחש לקיומו. ולבסוף, בין המתארחים הקבועים בדירה, ישנו גם חוקר משטרה (אלכסנדר פל) שתפקידו ללחוץ על הנאשם. אך גם כאן יש נגיעה מורכבת ורפלקטיבית יותר, מכיוון שחרף תפקידו החוקר הוא גם אדם שקרא את "אלף תשע מאות שמונים וארבע" של ג'ורג' אורוול, ספר שאותו הוא מעדיף על "חוות החיות" מכיוון שהוא "מתאר באופן מדויק יותר את המשטר שלו אנו כפופים".
דוויד אינו מוצג כמופת של מוסר ואקטיביזם פוליטי. הוא אדם בעל פגמים, ונדמה כי אקט המחאה הילדותי שלו אולי מוצדק כאידיאל, אבל הוא גובה מחיר מופרז ממנו ומאחרים. למרות הטון של הסרט שעליו שורה מידה של הומור דק, עם התפתחות העלילה מצב הלימבו בו מצוי הגיבור מתבטא בבריאותו, במרחב הדחוס והלא מסודר של הדירה, ובסכנה הגוברת לשלומו מצד אנשים הפועלים בשירותו של ראש העיר המושחת.
"מאסר בית" הוא סרט המושתת, רובו ככולו, על דיבורים ועל ניואנסים של משחק. אין בו איכויות וויזואליות ראויות לציון, ולמעשה נדמה שלא נעשה מאמץ להשיג איכויות שכאלו. בהשוואה לסרטיו הקודמים של גרמן ג'וניור, הסרט הנוכחי פשוט וישיר יותר מבחינה עלילתית, אבל, כמו בעבודות קודמות, הוא חוזר לרעיון של הצבת אדם משכיל או אמן מול הסביבה המאתגרת של ברית המועצות/רוסיה. הוא עשוי היטב בתור מה שהוא, אבל לא הרבה יותר מכך.
