"באקרומס" (Backrooms) הוא עוד תופעת רשת שהפכה לסרט - עיבוד קולנועי לסדרת סרטונים בשם זה שעלו לראשונה ביוטיוב ב-2022. כמי שנחשף לסיפור שמאחורי "החדרים האחוריים" רק בעקבות הסרט, עליי לציין שמדובר ביצירה אפקטיבית למדי בכל מה שנוגע לשילוב של אימה ומרחבים לימינאליים. מזמן לא צפיתי בסרט אימה שהעיצוב בו היה הגיבור האמיתי.
"באקרומס" - טריילר
(באדיבות רדקייפ)
התופעה ששמה "באקרומס" צמחה מתוך תצלום אינטרנטי של חלל משרדי ריק ומואר בפלורסנטים, בעל שטיח מקיר לקיר וקירות מחיצה צהבהבים. אף שהתמונה עצמה הסתובבה ברשת קודם לכן, בשנת 2019 הוצמד לה לראשונה השם Backrooms בפוסט אנונימי והיא הפכה למה שמכונה "קריפי-פסטה" – אגדת אימה אינטרנטית המופצת באופן ויראלי. בדיעבד זוהה החלל, ככל הנראה, כתיעוד של שיפוץ סניף של רשת מוצרי פנאי ותחביבים בעיר אושקוש שבמדינת וויסקונסין. בשנת 2022, כאמור, החל יוטיובר בן 17 בשם קיין פיקסלס (כינויו ברשת של קיין פרסונס) להעלות סרטונים שהתבססו על התופעה. הסרטון הראשון שהופץ עשוי כ-Found Footage - כלומר חומר גלם שהתגלה בדיעבד - שבו מתעד אנונימי, מצויד במצלמת וידאו, חוקר מרחב-מבוך אינסופי המעוצב כמו החדר האחורי המקורי ומוצא עצמו נרדף על ידי יצור בלתי מזוהה. נכון להיום, הסרטון זכה ל-78 מיליון צפיות.
הסרט "באקרומס", שמעניין אם יהפוך אף הוא לתופעה, מתרחש כולו בנקודת זמן שנדמית כראשית שנות ה-90, ומנסה למקם את המרחב המאיים בהקשר נרטיבי; להסביר איך בכלל הגענו אל המרחב הזה, שממוקם מסתבר בקומת המרתף של חנות רהיטים כושלת המנוהלת על ידי קלארק (צ'יווטל אג'יופור מ"12 שנים של עבדות"), המנסה לשווא למשוך לקוחות אל החנות הענקית שלו כשהוא מחופש לשודד ים בעל רגל אחת הקרוי "קפטן קלארק". בפני הפסיכולוגית שלו, מרי (רנטה ריינסב, "ערך סנטימנטלי"), הוא שוטח את תסכולו על קריסת נישואיו כתוצאה מהמצוקה הכלכלית שמאלצת אותו להישאר בחנות שעות רבות. במשחק תפקידים שהשניים עורכים נראה שהבעיה היא עמוקה יותר.
לילה אחד, כאשר קלארק נותר לישון בחנות, הוא נתקל בתופעה מוזרה. אחד הקירות בקומת המרתף הוא למעשה פתח למרחב מקביל, המורכב ממה שנדמה כאינסוף חדרים, מסדרונות, דלתות, כוכים היוצרים לבירינת ארכיטקטוני שאולי, ואולי לא, מאוכלס ביצורים נוספים. ככל שהסרט מתקדם זה הולך ונראה כמו "2001, אודיסיאה בחלל" המתרחש בחלל של משרדים נטושים. מרחב שהוא ספק ממשי-ספק תודעתי שבו הריק מכיל למעשה עולם ומלואו.
מה שיפה בסרט הוא יכולתו של הבמאי פרסונס - עתה כבר בן 21, שגם כתב את התסריט יחד עם וויל סודיק - לעצב אימה סוריאליסטית שישנן בה נגיעות של דיוויד לינץ' והיא מתבססת בעיקר על תנועה במרחב של הדמויות ושל המצלמה. באחד השוטים היפים בסרט, חוצה מרי את הקיר שמפריד בין שני העולמות והמצלמה, בתנועה אופקית, חוצה אף היא במקביל אליה. אנו מכירים תנועות כאלה של מצלמה שעוברות דרך מחיצות, או ליתר דיוק נעות בחופשיות בין חללים כאילו הקיר אינו קיים - והחיבור שנוצר פה בין שתי התנועות, האנושית וזו של המצלמה, מייצר מודעות מעניינת למשמעות המתעתעת של תנועת המצלמה במרחב הקולנועי. "באקרומס", מבחינה זו, מזכיר סיפור של בורחס: ככל שהדמויות ממשיכות לנוע, כך מתברר שהמרחב אינו מוביל לפתרון או ליציאה אלא מייצר הסתעפויות אינסופיות, חזרות ואובדן כיוון.
אפשר בהחלט להתרשם מכישרונו של פרסונס, ודאי אם לוקחים בחשבון שרק לפני שנתיים-שלוש הוא סיים את הבגרויות. ולא רק זה: על כמה יוצרים אפשר לחשוב שביימו בגילו את מה שצפוי להיות אחד מלהיטי העונה, ועוד תחת חסותם של חברת A24 ושמות כמו ג'יימס וואן ואוסגוד פרקינס במצבת המפיקים. כמו יוצרים אחרים בני גילו - דייויד סנדברג ("כיבוי אורות") או הצמד האוסטרלי המכונה RackaRacka ("נגעת – נרצחת") – גם פרסונס הוא תוצר של תופעת רשת יותר מאשר הסטודנט לקולנוע הטיפוסי. יוצר שגדל על צפייה בסרטוני יוטיוב ומטמיע את האסתטיקה שלהם - בכל מה שקשור לתפיסה נרטיבית - בקולנוע ההוליוודי. על כמה יוצרי סרטים אפשר לומר שאת השנה האחרונה שלהם בתיכון הם העבירו במענה לפניות מחברות הפקה?
"באקרומס" מתבסס, כאמור, על מיתולוגיה שנוצרה ברשת. אחד ההיבטים המעניינים בצפייה בו כרוך באופן שבו פרסונס מתרגם אותה, אפילו מנכס אותה במידה מסוימת, למונחים קולנועיים. זהו יקום שמתקיים במרווח ההולך ומצטמצם שבין קולנוע והאזורים הדיוויד לינצ'יים של האינטרנט. הצפייה בו היא קצת כמו משחק שבו אנו עוקבים אחרי מהלכיה של דמות בתוך מרחב וירטואלי - אבל, להבדיל, לא שולטים בהם. נדמה שהסרט אכן מצליח לדחוס את המיתולוגיה העמוסה הזו לתוך מסגרת של סרט, כולל אגב לשמור על היבטים בסיסיים של ז'אנר האימה כמו הנערה שבורחת מפני יצור מפלצתי במרחב שבו אין לה שליטה מיוחדת, או משהו רצחני שאורב בחשיכה או במחילות.
הסרט גם שומר על ההיבט הקונספירטיבי שליווה את התצלום המקורי, וגם אם זה נראה קצת מאולץ - יש בכך כדי לפתוח פתח לסרט המשך. לא בטוח ש"באקרומס" אכן מצליח לומר משהו מקורי, אם בכלל, על המרחב התודעתי שבתוכו הדמויות הולכות לאיבוד - סיפור רקע טראומטי מילדותה של מרי לא ממש תורם לכל העניין - אבל קשה שלא להיכבש על ידי עולם הדימויים שלו שהולך ונעשה סוריאליסטי ככל שהסרט מתקדם. במילים אחרות, יותר משהסרט מציע חוויה אינטלקטואלית, הוא פשוט נחווה ברובו ברמה האסתטית. לא העליתי בדעתי שחדרים ריקים ברובם יכולים להיות מאיימים כל כך כאשר נדמה שהם מונחים זה בצד זה וזה על זה.
בסופו של דבר, "באקרומס" מציע חוויה שקשה לעבד אותה - וזה לא בהכרח מעיד על מורכבותה. זוהי חוויה שמקורה במפגש שבין הקולנוע והמרחב האינטרנטי (משהו שהתחיל עוד עם "פרויקט המכשפה מבלייר", אבל עכשיו צובר תאוצה ומימדים מרשימים יותר). זהו סרט המתרחש במרחב שיוצרו עצמו מודה שאינו פרי המצאתו, והוא משוטט בו כמו זר - בדיוק כמו גיבוריו. הזרות הזו במרחב היא שמעניקה לסרט את כוחו.
