היינריך הימלר היה בתחילת שנות ה-20 לחייו כשהתחיל להביע עניין בפוליטיקה. כחייל משוחרר וממורמר במערכה הכושלת של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הוא נשאב לפעילות במסגרת ארגוני הימין הקיצוני סביבו. הימלר הצעיר מצא את עצמו נמשך לרעיונות פתיינים של אנטישמיות, שנאת זרים, אנטי-ממסדיות ואנטי-קומוניזם, אבל כמו רבים שכמותו הוא לא מצא דרך להמיר את כל התשוקות השליליות הללו לאנרגיה חיובית שתבנה עולם חדש, מעשי ומשוחרר מכבלי הדת. זאת בהיעדר יסודות פילוסופיים לאידיאולגיה הנאצית נטולת ההיגיון. היו כאלה שתרו אחריהם בכתבי פרידריך ניטשה ומחקרי צ'רלס דרווין, אבל הימלר חיפש השראה מימי קדם ומצא אותה במיתולוגיה הנורדית. שם, בפנטזיות המדומיינות של הוויקינגים, הוא זיהה ייצוג מזוקק של הזהות הארית, הטהורה, המחוספסת והבלתי מתנצלת - לפני שישו התנחל בלב העם הגרמני והכתיב לו רסן מוסרי, מזויף לדעתו. מבחינתו, הכנסייה הנוצרית כפתה את עצמה על תרבות ששגשגה באגדות עם קדומות (Edda), ומחקה מהזיכרון את תהילת תור, אודין, לוקי ואלים נורדים אחרים שהיו לטעמו הארים המושלמים.
הימלר לא היה לבד. בחיפוש אחר תשתית הגותית לנאציזם - לפני נאומיו הפוליטיים חוצבי הלהבות של היטלר בהיכלי הבירה של מינכן - התגבשו להן קבוצות של אינטלקטואלים כדי לדון בתהילת העבר הארית, הגאווה הלאומית האבודה והדרכים לשיקומה. עבורם, גרמניה איבדה את הצפון ושכחה משוכניו הקדמונים, הגבוהים, תכולי-העיניים, יפי הבלורית הבלונדינית והתואר. בחסות הנצרות והמיסיונרים הקתולים, חדרו למחזור הדם של האומה הגרמנית גופים זרים שזיהמו אותו - יהודים, צוענים, אפריקנים וזרים אחרים. רודולף הס, האנס פרנק ואלפרד רוזנברג - שלימים הפכו לבכירים ברייך השלישי - נהגו להיפגש בחוג כת הת'ולה (Thule) אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולמחזר את קסם הפגאניזם של הוויקינגים והגרמאנים. עוד לפני כן, חברי קבוצת ארטמאנן (Artmanen) מצאו הסבר הגיוני לטעמם לשאלה למה הם שונאים כל כך את הסלאבים, שלא לדבר על העמים השמים. "המרכיבים הלא-נורדים בדמנו צצים מחדש שוב ושוב בניסיון לתקוף את הגבר הנורדי", הזהיר המנהיג וולטר דארה.
מאה שנים עברו ובינתיים החברה המערבית - ששכחה שצלב הקרס המזוהה כל כך עם הנאצים היה במקור סמל נורדי שנקשר בשמש ובאלים אודין ותור (בניגוד לשמועות, הוא לא הגיע מהבודהיזם) - נשבתה גם היא בקסמה של המיתולוגיה הנורדית. התרבות הפופולרית המודרנית זימנה תחייה מחודשת לפואמות האדה הקדומות, הדמויות והמפלצות: במהדורות הקומיקס של מארוול שהוקדשו לגיבור העל אל הרעם תור, וגם בשרשורים שלהן כפי שבאים לידי ביטוי בעולמות הבדיוניים שברא ג'יי.ר.ר. טולקין ב"ההוביט" וב"שר הטבעות", ואלו שפיתח ג'ורג' ר.ר. מרטין ב"שיר של קרח ואש". העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים העכשוויים של התכנים הללו נעשו ברוח המילניום הנוכחי, ועל פי הציפייה לתת ייצוג למגוון האתני בארצות הברית ולעצב מחדש כמה מהדמויות ככהות-עור. איכשהו גם היום, מאה שנים אחרי, היוזמה הזאת מתקבלת במחאה עזה של מעריצים אדוקים. כאילו שהמרכיבים הלא-נורדים צצים מחדש בגילומם של אידריס אלבה, טסה תומפסון, סטיב טוסאנט ואיסמאל קרוז קורדובה כהי-העור בניסיון לתקוף את הגברים הנורדים הלבנים ויגו מורטנסן, ניקולאי קוסטר-וולדאו, הפת'ור יוליוס ביורנסון וכריס המסוורת'.
קמפיין הקידום של הסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח" התקבל בתדהמה על ידי הקהל האדוק של ספרי המקור שכתב טולקין במאה הקודמת, והעיבודים המרהיבים שיצר פיטר ג'קסון בטרילוגיות "שר הטבעות" ו"ההוביט". הטריילרים חשפו כי בהפקה הטלוויזיונית היקרה אי פעם, שיזמה אמזון, מופיעים הוביטים ואלפים כהי-עור - אפיון שאינו מתקבל על הדעת עבור המעריצים שציפו לשימור האותנטיות של העולם הבדיוני וסיפוריו. רבים מהם לקחו את המחאה לרשת.
"הם מקריבים במוצהר את הקסם של סיפור המקור לטובת ליהוק אקטיביסטי", קבע מעריץ בטוויטר, ואחר כתב כי "במקום ליצור סיפור משכנע ולפתח דמויות מהימנות, הם מטיפים לנו". היה גם מי שביקש לערוך השוואה בין הארץ התיכונה של טולקין לווקאנדה ב"הפנתר השחור" של מארוול, "זה בעצם סרט אפריקני ולא היה צורך לשלב בו דמויות לבנות או אסיאתיות. הארץ התיכונה נמצאת במרחב האירופי ולא צריך שיהיו בה אלפים שחורים". מדובר במדגם מתון ומנומק ביחס לרוב התגובות שנעו בין הכרזת מלחמה על הסדרה ודברי נאצה גזעניים, לבין סתם טרולים. מהאינטרנט, לא מהארץ התיכונה.
מצוות ההפקה ניסו להסביר, להתגונן ולעמוד על הזיקה שבין היצירה המקורית של טולקין ורעיונותיו שהתגבשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, לבין "טבעות הכוח" שעודכנה על ידי היוצרים ג'ון די. פיין ופטריק מקיי ברוח המילניום הנוכחי. "זה הרגיש לנו טבעי שהעיבוד של עבודת טולקין תשקף את איך שהעולם נראה באמת", אמרה המפיקה לינדזי וובר, והכריזה ש"טולקין הוא לכולם". אבל המעריצים הנאמנים טוענים שטולקין הוא לא לכולם, אלא לטולקין עצמו ולעולם שברא מכוח הדמיון שלו בהשראת מיתולוגיות נורדיות ואנגלו-סקסיות. החופש היצירתי שפיין ומקיי לקחו לעצמם כדי לשנות את אפיון הדמויות כדי לענות על הציפיות החברתיות בארצות הברית של היום, הוא בגדר חילול הקודש כשמדובר במה שנחשב לספר הספרים בעיני מיליונים.
תופעה דומה נרשמה לאחרונה גם בגזרת "בית הדרקון", סדרת ההמשך המצופה של "משחקי הכס". ההפקה החדשה התבססה על ספרי מרטין "אש ודם" (שם שמהדהד סיסמאות נאציות), שנכתבו על ידו בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של העיבוד הטלוויזיוני לסאגת "שיר של קרח ואש" פרי עטו. העלילה מתרכזת בבית טארגאריין הנודע בקשריו האינטימיים עם דרקונים, וגם במראה המובהק של בני המשפחה: עור חיוור ושיער בגוון פלטינה בוהק. אך הסדרה, שעובדה על ידי התסריטאי ראיין קונדל והבמאי מיגל ספוצ'ניק, עדכנה את אילן היוחסין המלכותי, והתווספו אליו דמויות כהות-עור כמתבקש מהגיוון האתני אליו שאפו היוצרים. "היה מאוד חשוב לנו ליצור סדרה שלא תהיה על עוד חבורה של אנשים לבנים על המסך", הודה קונדל בראיון. בשל הרצון הזה לוהק סטיב טוסאנט כקורליס ואלריון, וכך גם שחקנים שחורים אחרים כבני משפחתו. סימן ההיכר נשאר זהה בכל הנוגע לשיערם הבהיר, אבל צבע עורם הפך כהה. החלטת הליהוק הזאת נענתה בביקורת קשה מצופים רבים.
"גזענות מותרת רק נגד לבנים", צייץ מעריץ, כשאחר תהה איך ייתכן ש"משחקי הכס" הצליחה כל כך גם בלי לשים במרכזה דמויות כהות עור. "ברור שלאנשים במדינות לא לבנות לא היה אכפת שצוות השחקנים לא היה מגוון. אכפת להם מכתיבה טובה ושחקנים טובים. ממש כמו כל אחד אחר. הוליווד כל כך מנותקת". דגלאס בלייר מהאתר "דיילי סיגנל", המזוהה עם הימין האמריקני, קבע כי אפיון בני משפחת ואלריון כשחורים פוגמת במהימנות העלילה הנסובה סביב מלחמות ירושה בבית המלוכה, וכי הסתלסלות קשרי הדם בין חלק מהדמויות משוללת הגיון מטעמים תורשתיים. אולם ניכר שיותר מהמלחמה בשבע הממלכות, בלייר שש לקרב מול יריביו משמאל: "מאמרים שמשבחים את ההחלטה להחליף גזעים של דמויות כדי להיפטר מ'רשע לבן' הציפו את הרשת כמו ביוב", כתב העיתונאי השמרני, "יש אי הבנה מהותית בנוגע למדוע מתקפה על התרבות משנה. רבים בשמאל יגידו שזו רק סדרה אז למה אכפת לך כל כך? בגלל שזה דפוס חוזר של כיבוש. כמו בני משפחת טארגאריין ב'שיר של קרח ואש' שלא מסתפקים בהשתלטות על ממלכה אחת, השמאל הרדיקלי לא יעצור אחרי תוכנית אחת".
האל הלבן ביותר
הביקורת השלילית של המעריצים מבטאת בחלקה אי-הסכמה מנומקת ומניחה את הדעת על רקע יצירתי, נאמנות למקור וקפדנות לפרטים. עם זאת, רבות מהתגובות הקשות מבטאות זעם גזעני יוקד שנובע ממלחמות התרבות בארצות הברית, ומהדהד את האמונות של הכתות תומכות הנאצים בגרמניה של תחילת המאה הקודמת. תנועות עליונות לבנה בארצות הברית מקדמות גם הן את המתקפה בתיאורים מבחילים יותר ברשת, וניכר שהניאו-נאצים של ימינו מגיבים בחומרה על מה שהם רואים ככתם במורשתם ופגיעה בבלעדיות שלהם על המיתולוגיה הנורדית, שחלקם עדיין מתהדרים בסמליה. התופעה הזאת פרצה לתודעה בצורה הבוטה ביותר ב-2010 לקראת יציאת הסרט "תור" של מארוול, על אודות גיבור-העל שדמותו מבוססת על אל הרעם הנורדי ובני משפחתו בעיר השמיימית אסגרד. ועידת האזרחים השמרנים, ארגון עליונות לבנה ממדינת מיזורי, יצאה בקמפיין חרם נגד שובר הקופות. הסיבה: ליהוקו של אידריס אלבה השחור לתפקיד היימדל, שכונה במקורות כ"האל הלבן ביותר".
חברי הארגון וגזענים אחרים מכל רחבי ארצות הברית והעולם (וכאלה יש לא מעט) היו שבעי רצון מליהוקו של כריס המסוורת' כתור אלילם, ואישרו אפילו את נטלי פורטמן היהודייה הכשרה כאהובתו עלי אדמות ג'יין פוסטר. אולם הבחירה באלבה כמי שיגלם את הש"ג של אסגרד הייתה בלתי מתקבלת על הדעת, שלא לומר מעליבה. הארגון, שרואה בארצות הברית אומה אירופית בהגדרתה, האשים את מארוול בכך ש"הכריזו מלחמה על המיתולוגיה הנורדית עם מהפכה רב-תרבותית מעליבה. לא מספיק שמארוול יוצאים נגד ערכים שמרניים, עכשיו אלים מיתולוגיים מומצאים מחדש כבעלי עור שחור". הם טענו כי מארוול וסטן לי באופן אישי הם תומכי שמאל שמתנגדים לשמרנים ולמורשת האירופית-אמריקנית. "עכשיו הם לוקחים זאת צעד קדימה עם ליהוק של גבר שחור כאל נורדי בסרט 'תור' החדש שלהם. מארוול החדירו את ההנדסה החברתית שלהם לתוך המיתולוגיה האירופית". היו טענות אחרות, פחות טעונות בגזענות, כמו מעריץ שצייץ: "זה זבל פוליטיקלי קורקט. אלים נורדיים אינם ממוצא אפריקני", ואחר שקבע: "אסגרד היא מעונם של האלים הנורדים. לא היו רבים שאינם לבנים באיזורי הספר הקפואים שם. לא הייתי מצפה למצוא אנשים שנראים כמו בראד פיט מסתובבים בווקאנדה".
תגובתו של אלבה עצמו הייתה משועשעת. "לוהקתי כאל נורדי, ואם אתם יודעים משהו בנוגע לנורדים, אז הם לא נראו כמוני, אבל הנה זה קרה", אמר השחקן הבריטי שחזר לתפקיד גם בסרטי ההמשך. "אני חושב שזה מסימני הזמן לקראת העתיד. אני חושב שנראה ליהוקים רב-גוניים, ואני חושב שזה טוב". מסתבר שאלבה הוא לא רק אל אלא גם חוזה עתידות, כי התופעה הזאת בהחלט פשטה בהוליווד ואף במרחבים הדמיוניים של האלים הנורדים של מארוול. כך למשל במקרה של דמותה של ואלקירי, האלה הלוחמת מאסגרד שהופיעה לראשונה ב"תור: רגנארוק" בגילומה של טסה תומפסון האפריקנית-אמריקנית. אם לא די במוצאה האתני שהרגיז רבים, ב"תור: אהבה ורעם" שיצא השנה היא מוצגת כמלך של ניו-אסגרד. מסתבר שתושבי העיר החדשה מוכנים לקבל הנהגה לא לבנה ולא בינארית, אבל צופים רבים מתנגדים לכך. "רוב סיפורי הקומיקס נכתבו בזמן שסוגיית הייצוג לא הייתה חלק מהשיח", אמרה תומפסון, "אני נלהבת עבור דור הנשים הנוכחי שיכולות לראות על המסך אנשים שחורים בחלל. אני שמחה להצטרף לאידריס אלבה בכך שהוא לא ימשיך להיות היחיד. הוא בודד".
אבל האמת היא שאלבה מעולם לא היה בודד או יחיד במינו. בסרט ההרפתקאות התקופתי The Norseman בכיכובו של לי מייג'ורס מ-1978 העלילה מלווה חבורת ויקינגים במסע ליבשת אמריקה הקדומה. בין הדמויות החיוורות בולטת נוכחותו של דיקון ג'ונס, שחקן פוטבול שלא היה רק עצום-ממדים אלא גם שחור. על פי כינויו וסביבתו הטבעית אפשר לזהות את קונאן הברברי כתוצר מודרני של האקזוטיקה הנורדית (ממנה הושפע יוצר הדמות רוברט אי. הווארד, כמו טולקין ומרטין). הוא קיבל גם חזות נורדית הולמת בגילומו של ארנולד שוורצנגר הצעיר ב"קונאן הברברי" של ג'ון מיליוס מ-1982. שנתיים אחרי התלוו אליו בסרט ההמשך "קונאן המשמיד" מכשף ממוצא אסייאתי, אמזונה שחורה בגילומה של גרייס ג'ונס, ולצדה כוכב ה-NBA עצום הממדים ווילט צ'מברליין כלוחם נאמן. מופת לפוליטיקת הזהויות העכשווית בסביבה צפון אירופית קדומה, גרסת 1984. אבל למה לעצור פה? 60 שנה לפני כן בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם יצא לאקרנים האפוס הקולנועי פורץ הדרך "הניבלונגן". איכויות ההפקה של הסרט שיצר פריץ לאנג היו חסרות תקדים בזמנו, אבל סיפור הרקע היה מבוסס על עולם התוכן של ארץ הפלאים הקרויה ניבלונגן ונישאה על הפנטזיה הנורדית של הקהל המקומי הרחב, ובהם גם חברי כת הת'ולה וקבוצת הארטמנן.
ברוח השאיפה לחזרה לעבר נשכח והתאחדות עם כוחות הטבע ועם טבעו האלים והבלתי מרוסן של האדם, "הניבלונגן" ענה על הציפיות של גרמנים רבים, ובמיוחד על אלה שאימצו את המיתולוגיה הנורדית כדת תחליפית לנצרות. הסרט המופתי הוא מעין עיבוד חזותי ליצירתו המוזיקלית של המלחין הגרמני חביב הנאצים ריכארד ואגנר "טבעת הניבולונגים", אותה חיבר בהשראת אגדות העם הצפוניות. יצירתו של ואגנר השפיעה רבות על עבודתו של טולקין, אבל אפשר לזהות גם בסרטו של לאנג אינספור מוטיבים שהשתלבו בתורשה התרבותית של "שר הטבעות" ו"משחקי הכס". העלילה הפשטנית מלווה את הגיבור הבלונדי סיגורד, בנו של המלך סיגמונד, שעוזב את מקום משכנו המבודד בשבט של יצורים אנושיים, קטני-ממדים ושעירים (הוביטים?), ויוצא לארמון המלך גונתר כדי לזכות בלב הנסיכה קרימהילד. בדרך הוא יכריע דרקון, יתרחץ בדמו כתרופה לכל מכה ויפגוש את אלבריך הגיבן המכוער ונתיניו הגמדים ששומרים על אוצר מוזהב במערה (בדומה לאוצר הגמדים ב"ההוביט"). אוצר זה מקורו בכתרו של הלורד הצפוני, מלך הקרח הענק, לא פחות ולא יותר.
אחרי שאלבריך הבוגדני (שעיצוב דמותו נחשד באנטישמיות), מנסה להרגו, סיגורד מחסלו. הוא נוטל חרב שחושלה בדם ואש (ממש כמו שם ספרו של מרטין), ומתייצב בארמונו של גונתר, מלווה בתריסר אבירים, נציגי 12 הממלכות שכבש. הוא מגויס למשימה מיוחדת בשירות המלך החושק במלכה הלוחמת ברונהילד. תככים, מזימות והתחזויות מניעות אותה להינשא לגונתר, מה שמביא למתיחות חדשה בינה לבין הגברים בחצר המלוכה, וחזית נפתחת גם נגד קרימהילד. כל זה מזכיר מאוד את ההתרחשויות מאחורי הקלעים ב"משחקי הכס" ו"בית הדרקון", ובמקרה של "הניבלונגן" הן מוכרעות זמנית כש"יד המלך" האגן תוקע סכין, כלומר חנית, בגבו של סיגפריד והורג אותו. כך מסתיים החלק הראשון של הסאגה שאורכת בסך הכול כמעט חמש שעות.
החלק השני מוקדש רובו ככולו לקרימהילד ונקמתה על מות אהובה. כדי לממש את יעדה היא חוברת למלך אצל, הלא הוא אטילה מלך ההונים, עם של לוחמים פראיים שמקורם במרכז אסיה, והמראה שלהם גס, מחוספס ושחור. בהובלת הנסיכה הבלונדינית חפצת הנקם, צבא הנוודים מסתער על ארמונו של גונתר ומכריעים אותו בקרב אדיר. ממש כמו דאינריז שקשרה גורלה בחאל דרוגו והדותראקי, כך גם ב"הניבלונגן" כמעט מאה שנה לפני כן. מסתבר שגם בארץ הפלאות מהמיתולוגיה הנורדית, שהסעירה את דמיונם של הימלר הצעיר וחבריו, לפחות במימוש שלה על המסך ב-1924, דמויות כהות-עור הוטמעו בה באופן טבעי. ובסופו של דבר אפילו ניצחו.
