ג'וליאן שנאבל זכה להצלחה גדולה בסצנת האמנות של ניו יורק בשנות ה-80. בשנות ה-90 הוא החל קריירה מקבילה כבמאי קולנוע, ובמרכזה העיסוק בדמויות שמנסות להביע את עצמן בדרך מקורית ורבת עוצמה. בעיקרן אלו דמויות של אמנים שפועלים בנסיבות אישיות, חברתיות ופוליטיות מאתגרות. מעבר לכל סוגי הקשיים ישנו גם המוות המהווה את נקודת הסיום לכל אפשרות הבעה.
"בידיים של דנטה" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
גיבור "בסקיאט" (1996) היה האומן השחור ז'אן-מישל בסקיאט שהפך בניו יורק של שנות -80 לסנסציה של עולם האמנות תחת חסותו של אנדי וורהול, עד שמת בגיל 27 ממנת יתר. "לפני שירד הלילה" (2000) עסק במשורר הקובני והקוויר ריינלדו ארנס, שגלה מקובה ומת מאיידס בניו יורק. ו"ואן גוך: בשערי הנצח" (2018) לכד באופן אינטימי את תהליך היצירה של הצייר המיוסר בימיו האחרונים.
למרות שב"הפרפר ופעמון הצלילה" (2007) הגיבור לא היה אמן, הנושא היה דומה. ז'אן-דומיניק בובי היה עיתונאי ששרד שבץ מוחי קשה, אך נותר כלוא בתוך גופו – ללא יכולת תזוזה ודיבור. בשנה שנותרה לחייו הוא כתב ספר אוטוביוגרפי שזכה להצלחה לאחר מותו. שנאבל יצר מספר זה סרט מרגש על אדם שמצליח להביע את מחשבותיו מתוך הכלא של גופו וזאת באמצעות תנועת עפעף בודד. אפילו ב"מיראל" (2010), העיבוד לספר שכתבה זוגתו דאז - העיתונאית הפלסטינית רולה ג'בריל - יש הדים לנושא המרכזי בקולנוע של שנאבל. שאלות של זהות ומאבק הכרוכות בביטוי עצמי ולאומי של הגיבורה.
סרטו האחרון "בידיים של דנטה" (In the Hand of Dante) עלה זה עתה לנטפליקס. כפי שניתן להבין משמו גם כאן יש התמקדות בדמותו של אמן - המשורר האיטלקי דנטה אלייגרי, מי שכתב בתחילת המאה ה-14 את יצירת המופת "הקומדיה האלוהית". אין כאן ביוגרפיה עם קשר לעובדות ידועות, כמו במקרה של בסקיאט, ארנס ו-ואן גוך. במקום זאת שנאבל שואף ליצור הרהור (באורך החורג משעתיים וחצי) על התשוקה והקושי ליצור, והיחס בין החיים ואובייקט האמנות.
זהו עיבוד לספרו של ניק טושס מ-2002 ששמו כשם הסרט. טושס היה עיתונאי, משורר, וסופר שכתב ביוגרפיות על דמויות בטווח שבין זמר הרוקנ'רול ג'רי לי לואיס למתאגרף סוני ליסטון. ב"בידיים של דנטה" הוא עשה דבר מאוד שונה: אוטו-פיקציה בשני צירי זמן. בראשון יש דמות ראשית של עיתונאי ששמו "ניק טושס", ובשני גרסה של "דנטה אלייגיירי". את שניהם מגלם השחקן אוסקר אייזק.
בציר הראשון והמרכזי יותר (שמצולם בשחור לבן) "ניק טושס" מגויס לניסיון לגנוב ולמכור את כתב היד המקורי של "התופת" של דנטה אלייגיירי. אובייקט אמנות שאם היה קיים באמת לא היה ניתן לאמוד את ערכו. בכך הוא מזכיר ברמת העלילה, אך לא ברמת הריגוש הז'אנר, סרטים נוסח "אוצר לאומי" או "קוד דה וינצ'י". בציר השני (והצבעוני) יש הרהור על חייו של דנטה בעודו מתייסר בכתיבת היצירה הגדולה. האירועים בכל ציר זמן מוצגים לסירוגין, וכוללים השתקפות של הדמויות מהקו העלילתי של ההווה, בדמויות הנושאות את מראה דמותן באיטליה של המאה ה-14.
הרבה מאוד חורים עלילתיים. מתוך "בידיים של דנטה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ציר הזמן של עלילת השוד כולל לא מעט אפיזודות, והרבה מאוד חורים עלילתיים. חלק מהסצנות נמשך יותר מדי זמן, וחלקן מקוצר באופן בלתי סביר. כל אלמנט הקצב משובש. נדמה שמה שמעניין את שנאבל הוא לייצר מפגשים בין דמויות "צבעוניות" ולהדגים את הליהוק ששם התואר "אקסצנטרי" יהיה עבורו מחמאה (אני לא עומד להזכיר את כל הליהוקים המוזרים בסרט). בהתאם לכך יש סצנה (יחסית מוצלחת) שבה "ניק טושס" הנער משוחח עם הדוד שלו (בגילומו של אל פצ'ינו) לאחר שהרג נער שאיים לפגוע בו. הדוד מצליח להוריד את הנער מהדבר הטבעי עבורו – ללכת לווידוי אצל הכומר. אין צורך להתוודות כי אלוהים רואה הכול, ועצם הרצון להתוודות הוא כבר בגדר ווידי שנשמע הישר לאוזני האל. שיעור בגמישותן של אמונות דתיות נוכח כורח המציאות.
בסצנה לא קצרה בת שמונה דקות אנו פוגשים את לואי (ג'רארד באטלר), מחסל מאפיה זדוני במיוחד. הוא מטפל בבעל חוב לא גדול, משפיל ומעליב אותו במשך דקות ארוכות ברצף העלבות הומופוביות, עד שהאירוע מגיע לסיומו הבלתי-נמנע. מיד לאחר מכן יש רצף של סצנות קצרות שבהן טושס מגלה שיש לו בת בוגרת, מפתח איתה מערכת יחסים, הבת מתה בנסיבות שאינן מוסברות והוא חווה כאב על מה שאבד. כל זה קורה בפחות משלוש דקות. לכך הכוונה ב"סצנות בעלות קצב משובש". אם יש איזה רעיון עמוק שמסתתר מאחורי זה (ומאחורי לא מעט סצנות נוספות בסרט) אני מודה שהוא נשגב מבינתי. מה שיישאר בזיכרון זה בעיקר הרגעים התמוהים, כמו הסצנה הקצרה שבה לואי המחסל, שוכב על מיטה במלון, צופה במשחק טלוויזיה ואוכל פיצה, עם חולצה פתוחה וחזייה מתוחה לאורך חזהו. מחסל הומופוב אבל קוויר בעצמו. אלו חומרים שמהם עשויים פרסי ראזי.
איש הפשע הבכיר ג'ו בלאק (ג'ון מלקוביץ') מחזיק במידע ובזהות שלו המאפיונרים האיטלקיים שמהם צריך לגנוב את כתב היד של דנטה. לביצוע המשימה מגויס טושס, מומחה לענייני "התופת". הוא ולואי המחסל אמורים לשתף פעולה. כל מה שהם יעשו הוא, מבחינה טכנית, דברים שעשויים להופיע בסרט פשע (למשל אימות של כתב היד כאותנטי), אבל מינוס המומנטום. בגלל המוזרות של הדמויות והסיטואציות נדמה שזו יותר אלגוריה מעלילה, וכשזה כל כך משעמם אז גם אין מוטיבציה לפענח את האלגוריה.
לא ניתן להתעלם מנוכחותה. גל גדות ואוסקר אייזק, מתוך "בידיים של דנטה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בציר העלילתי של המאה ה-14 אנו פוגשים שוב את באטלר, הפעם כאפיפיור בוניפקיוס השמיני שמנדה את דנטה. במסע הלבטים הפרגמנטרי של המשורר הוא מנהל כמה שיחות עם דמות מסתורית, זקנה ומזוקנת שחייה במה שנראה כעליית גג ושמה הוא "אייזיה" (כלומר, ישעיהו). זהו מרטין סקורסזה מתחבא מאחורי זקן גנדלפי שהיה מגיע לו עד הרצפה, אם אייזיה היה עומד באחד מאותם מפגשים. באחד מהם אייזיה מנסח בצורה ישירה רעיון שניתן להפוך למוטו המנחה את כול סרטיו של שנאבל: "אין כלון ביצירה בדרך בה עשית זאת. אם לא תוציא את אשר בתוכך, מה שבתוכך יהרוס אותך. אם תוציא את אשר בתוכך – הדבר יושיע אותך".
השחקנית האחרונה, שלא ניתן להתעלם מנוכחותה, היא גל גדות. היא מגלמת תפקיד כפול שהראשון מהם הוא כג'מה דונאטי, אשתו של דנטה. המשורר היה כרוך כל חייו אחר ביאטריס שבה חזה לרגע כשהיה בן תשע והיא בת שמונה, ובעוד מפגש קצרצר שהיה להם תשע שנים מאוחר יותר. זה הספיק כדי שתהפוך עבורו למוזה ולמושא האהבה הטהורה (כולל נוכחות סמלית ורבת חשיבות ב"התופת"). אבל אשתו האמיתית ג'מה לא תפסה מקום דומה ברגשותיו ומחשבותיו. לעומתו טושס פוגש את ג'ולייטה (שוב גדות), אסיסטנטית איטלקית שאמורה לעזור לו באימות של כתב היד, ויש ביניהם התאהבות מיידית ו"אמיתית". ג'ולייטה היא אובייקט האהבה שעשוי לגאול את טושס מעולם הפשע. למרות שמדובר בתפקיד מיוחד בסרט "ארט האוס" מובהק, לא צפוי שהופעתה של גדות תשנה לחיוב או שלילה את דעתם של הצופים על כישוריה.
"בידיים של דנטה" פועל בתוך מסגרת התמה המרכזית בעבודותיו של שנאבל. בה בעת הוא ארוך מסורבל, מייגע וביזארי מדי מכדי לספק חוויה רגשית משמעותית או תחושה של גירוי אינטלקטואלי. כישלון מובהק של בימאי שרוב עבודותיו הקודמות הפגין כישרון משמעותי.
