הבדחן
סרטם המשותף החדש של גידי דר ושולי רנד הוא מעשייה מענגת המתרחשת על רקע העולם החרדי ומזכירה את סיפוריו של שלום עליכם. במרכזה דמות המזוהה בעיקר עם חתונות חסידיות, זמר וקומיקאי שתפקידו ללוות את החתונה באמצעות דיבור בחרוזים ושירה. על הבסיס הזה רוקמים דר ורנד את סיפורו של מוישה שטריקר שהיה פעם גדול בדחני ירושלים, אבל התמכרותו לטיפה המרה דרדרה אותו ואת משפחתו לאביונות. עתה הוא מבקש להשיא את בתו בשידוך, אך לשם כך עליו לגייס סכום כסף גבוה. הדרך היחידה שעומדת בפניו היא לחדש ימיו כפעם - בעיקר כשהעירה מגיע חבר ילדות שלו שהתעשר באמריקה על מנת לחתן את בנו. הבעיה היא, שאותו חבר (הופעה נפלאה של טל פרידמן) כבר שכר את שירותיו של בדחן אחר, מאמריקה, וכיצד יוכל מוישה להתחרות בסגנונו המודרני והראוותני של הנ"ל?
דר ורנד יוצרים קומדיה מקסימה ברוח סרטם המצליח "האושפיזין" מלפני שני עשורים. קצת קשה למכור היום את החברה החרדית לצופה החילוני מבלי שהדבר יעורר מידה כזו או אחרת של אנטגוניזם, אבל כאשר צופים בייצוג שלה בסרט הזה קשה שלא לחוש את הקסם השמור לאגדות העיירה היהודית. במיוחד אמורים הדברים בסצנה לילית נהדרת שבה נקלע מוישה לבית כנסת שבו הוא נתקל באקראי בשלישיית כליזמר ציורית שכמו נלקחה מסיפורי בשביס זינגר. זהו סרט מלא נשמה יהודית, למי שהמושג הזה עוד מדבר אליו, והוא נהנה מהופעות מצוינות של צופית גרנט-רנד כאשתו, במציאות ובסרט של הגיבור, ושל מלכי גולדמן - מבחינתי. תגלית! - כבתו הרווקה, הכמעט מזדקנת במונחי החברה החרדית, של מוישה שטריקר. "הבדחן" נועד להיות להיט שיחבר צופים חילונים וחרדים כאחד. שמוליק דובדבני
הסמוראי והאסיר
העיבוד הזה לנובלה של הונובו קוניזאווה מ-2021, הוא יצירה מרשימה של הבמאי היפני הוותיק קיושי קורוסאווה. הוא זכור בעיקר כאחד מבמאי המפתח של ה-J-Horror בשנות ה-90 (למשל, Cure מ-1997), אבל בשנתיים האחרונות יש לו תקופה לא פחות משמעותית מבחינה יצירתית. עלילת הסרט מתבססת על דמויות היסטוריות שפעלו ביפן הפאודלית במחצית השנייה של המאה ה-16, ולכן לא תזיק היכרות מסוימת עם התקופה מבחינה פוליטית ותרבותית. לא מזיקה גם היכרות עם ז'אנר סרטי הסמוראים, בעיקר אלו מהם שעוסקים באינטריגות בתוך חצרות בתי האצולה (כמו עבודותיו של מסאקי קובייאשי בשנות ה-60). וכן, נדרשת גם סבלנות. אורכו של הסרט הוא שעתיים וחצי, והוא לא משופע בסצנות קרב סוחפות ולא מתהדר בפירוטכניקה ויזואלית. במקום זאת יש תסריט מורכב ומדויק שמעלה שאלות שקשורות לזכות הריבון להפעיל כוח, ולמורכבותו של הטבע האנושי. כל זאת תחת מעטפת של סרט בלש שמחולק לארבעה פרקים, בארבע עונות שנה, ובכל פרק עולה תעלומה חדשה. בהדרגה מתברר עד כמה התעלומות שזורות זו בזו. סרט שדורש את מלוא תשומת הלב של הצופים אבל מתגמל על כך בנדיבות.
מתוך "הסמוראי והאסיר"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
במרכז העלילה הקשר שנוצר בין ראש שבט פיאודלי בשם מוראשיגה אראקי (מוסהירו מוטוקי), ובין האסיר קנבי קורודה (מסאקי סודה) שמוחזק בכלא של טירתו. האסיר שימש כאסטרטג של שבט יריב, והעלילה מתרחשת על רקע ניסיון לכבוש את הטירה של מוראשיגה מצד שבטים יריבים. אנשים מתים בטירה בדרכים מסתוריות, חפצים יקרי ערך נעלמים, אנשים מחליפים נאמנויות או פועלים "למען ראש השבט" בדרכים שסותרות את הבנתו ועמדותיו המוסריות. מוראשיגה סולד מקטל בכל צורותיו ומנסה כמיטב יכולתו להימנע מכך. הוא מחזיק בעמדות אציליות בעידן שבו הפעלת כוח נטולת-רחמים היא הדבר שמצופה ממנו. הוא איש מספיק חכם כדי להכיר במגבלותיו. לכן הוא נעזר, פעם אחר פעם, בשכלו החריף של קנבי כדי לפתור את התעלומות. כמובן שגם לאסיר יש אינטרסים מול ראש השבט השולט על גורלו. דוגמה למערכת יחסים, והיא לא היחידה בסרט, שבה לכל פעולה או משפט יש יותר ממשמעות אחת. בדרכו הרצינית והמדודה זהו סרט מרתק וחכם. ארז דבורה
עצמאות
סרטו החדש של משה רוזנטל ("קריוקי") פתח את הפסטיבל הירושלמי והוצג מחוץ לתחרות הישראלית (הסרט רשם את בכורתו בפסטיבל סנדאנס השנה). במרכזו משפחה חולונית בשלהי שנות ה-80, מה שמאפשר ליפסינק לשירי אילנה אביטל. הבן הצעיר, בועז (יאיר מזור המרשים), רגע לפני חגיגת הבר-מצווה שלו, מגלה באקראי את סודו של אביו, מאיר (אסי כהן). הימים הם ימי הבהלה מאיידס, והגילוי שעמו בועז מתקשה להתמודד מביא לפירוק משפחתו, לקריסתה הכלכלית, ולעזיבתו של האב את הבית. עשור לאחר מכן, עתה מגלם אותו עידו טאקו המצוין, בועז הצעיר מנסה לנקות את עצמו מהאשמה ההיא כלפי האב, והוא יוצא למסע אל הגיהינום ובחזרה - גיהינום שעל פי הסרט לפחות הוא גן העצמאות בתל-אביב - במטרה להביא גאולה ישועית כמעט לנרדפי ההומופוביה.
שרים אילנה אביטל. בליפסינק. מתוך "עצמאות"
(צילום: ורד אדיר)
"עצמאות" נראה כמו שילוב המלודרמות של אלמודובר עם התמטיקה הדתית של תסריטי פול שרדר ("נהג מונית"). במרכזו ניצבת חוויה טראומטית שמעוצבת כאילו מדובר בסרט אימה. דמותו של האב נהפכת לפתע למאיימת, והדימויים הקשורים בגן העצמאות - אף שיש להם לכאורה הצדקה משום שהם נצמדים לחווייתו של הילד בועז - מעוררים בעיקר תחושה של רתיעה. יש משהו מיושן בסרטו החדש של רוזנטל, וזה לא קשור במראה הרטרו המופרז שלו. הסרט הזה נראה כאילו הוא נעשה בשנות ה-80 יותר מאשר הוא מתבונן בהן ממרחק ביקורתי. דמות האב - "הכל אודות אבא" יכול היה להיות שם הולם לסרט הזה - נותרת כנוכחות מכבידה, מושא של אשמה מחד וכמיהה להתפייסות מאידך; ואם הסרט מבקש לומר דבר מה רלוונטי על הומופוביה במילניום הנוכחי - הוא עושה זאת באמצעות תפיסות ורגישויות שנותרו שבויות במאה הקודמת. מה שכן, הסרט מעניק בדיעבד הקשר חדש לסצנת הריקוד היווני שחתמה את "קריוקי", יצירתו המוצלחת יותר, בעיניי, של רוזנטל. שמוליק דובדבני
לאן
שני סרטים בתחרות הקולנוע העלילתי הישראלי עוסקים בישראלים בברלין אבל עושים זאת בדרכים מאוד שונות. "לאן لوين" הוא סרט הביכורים של אסף מכנס, והוא מורכב מאפיזודות המתרחשות במונית, כשכל אחת מהן מתרחשת בחודש שונה. הגיבור הוא חסן (איהאב סלאמי), מהגר פלסטיני לא צעיר שחי בגרמניה כבר 20 שנה ומתפרנס כנהג מונית. מהצד השני צעיר ישראלי בשם אמיר (עידן טאקו) שפעם אחר פעם מוצא עצמו במונית של חסן - בהתחלה במקרה ובהמשך בכוונה רבה. הסרט מתרחש בחודשים של שנת 2022 ו-2023, ונע - בוודאי במודעותם של הצופים הישראלים - לקראת אוקטובר 2023. שם הסרט מאחד בין כמה רמות משמעות. השאלה הבסיסית "לאן?" כשאלה של נהג מונית, וכסרט על שני אנשים שעזבו את מולדתם - "לאן?" במובן של להישאר או לחזור. וברמה העמוקה והטראגית, שאלה לגבי העתיד שצפוי לשני העמים.
למרות שבמוקד העלילה יש התעצבות של מערכת היחסים במונית, רק לחסן יש סצנות שחורגות מסביבה ספציפית זו. הוא אב שבתו הבוגרת התרחקה ממנו בגלל מערכת יחסים עם חבר גרמני. ישנו לו גם סיפור רקע שקשור לאישה שהכיר בעברו. אמיר, לעומת זאת, מופיע במונית בשלבים שונים של סיטואציה חברתית ורגשית שרובה מתרחשת מחוץ למונית. כצעיר קצת בודד ויתום מאב, הוא נקשר לנהג האבהי והסימפטי. בדיאלוג המתפתח ביניהם יש רכות אנושית שמהווה הבעת תקווה לגבי אפשרות קיומו של מרחב, מנותק מהטריטוריה הישראלית/פלסטינית, שבו קשר אנושי יכול להתקיים.
עוד יש תקווה. מתוך "לאן"
(צילום: מעיין בוכניק)
ניתן למצוא ערך רב בניסיונו של הסרט להנכיח את האנושיות בפניו של "האחר" הפלסטיני. ובכל זאת ניתן גם לטעון שיש בעיה קונספטואלית בעבודה של במאי ישראלי, ויהיו כוונותיו טובות ככול שיהיו, שמעצב באופן "רך" נציג של הדיאספורה הפלסטינית. כדי לבסס את התפתחות הדרגתית ונטולת קונפליקט של קרבה התסריט נעזר בהומור עדין. מנגד ישנה סצנה של הומור פחות עדין אבל אפקטיבי שמתבסס על אי-ההבנה והחשש של הישראלים. בסצנה זו דב נבון ושרית וינו-אלעד הם זוג נוסעים לחוצים שנחשפים לשיחת טלפון בערבית שבה הדובר מהצד השני של הקו מטריל באמצעות שימוש מילים טעונות. קל לצחוק על חשבון הישראלים המפחדים מנהג המונית הפלסטיני בברלין, עד שנזכרים בכמה אירועים מהשנים האחרונות שבהם חששות אלו היו מוצדקים.
יש בעיה בתנועה הבלתי-נמנעת של הסרט לעבר אוקטובר 2023. הטלטלה של חודש זה מטופלת באופן אגבי (כמעט כדי לצאת ידי חובה), מבלי שהקשר בין הפלסטיני והישראלי מאותגר באמת. מבלי לפרט יתר על המידה ניתן לציין שיש קליימקס רגשי מהצד הפלסטיני שמתקיים במנותק מהסיטואציה הפוליטית המטלטלת. יתכן שהקליימקס הרגשי הזה היה צריך להופיע בסצנה קודמת, כדי "לפנות מקום" להתייחסות ישירה ומהותית יותר לאימפקט של המתחולל במזרח התיכון על הקשר שהתגבש. יש גם אקורד סיום מאוד תמוה ולא מספק למערכת היחסים בין חסן ואמיר. "לאן لوين" הוא סרט שאת האנושיות שלו, ואת זו של גיבור הסרט, קל מאוד לחבב - אולי אפילו קל מדי. בדרכו המעודנת והאופטימית סרטו של מכנס הוא סוג של אסקפיזם. ארז דבורה
תמצאו אותי, טוב?
במשך שנתיים תיעדה הבמאית והעורכת יולה גדרון את בני משפחתה של עדן ירושלמי שנחטפה בחיים לעזה ממסיבת נובה ב-7 באוקטובר, והתוצאה היא סרט רב-עוצמה ומרגש שעוקב אחר ההלם, התקווה והשבר הנורא שמלווים את בני המשפחה, אמה של עדן ושתי אחיותיה. זהו דיוקן אינטימי של משפחה שמוצאת עצמה באור הזרקורים, אבל בתבונה רבה סרטה של גדרון, שאחת ממפיקותיו היא הילה מדליה שסרטה הקצר "היו ואינם", על פעילות שלום המפגינות כנגד הרג ילדים ברצועת עזה, היה מועמד השנה לאוסקר - אינו גולש למציצנות וולגרית וסנטימנטליות. מרגשת במיוחד דמותה של קצינה צעירה המלווה את בני המשפחה - האב, החי בנפרד, כמעט ואינו נראה בסרט - עד לרגע שבו היא נאלצת לבשר להם את הנורא מכל. כאשר היא מספרת כיצד הסבירה לאחיותיה של עדן שאם יראו אותה מגיעה בלוויית שני נציגים נוספים, יבינו מיד שאין עוד מקום לתקווה - קשה שלא לקפוא במקום.
רב-עוצמה ומרגש. מתוך "תמצאו אותי, טוב?"
(צילום: עמר מנור)
לפני כשנה הפיקה מדליה את "לאחוז בליאת" שעקב אחר מאבקם של בני משפחת אצילי לשחרורה של ליאת משבי החמאס. בשני הסרטים מתקיים מעקב ממושך וזהיר אחר משפחות חטופים המתאר מציאות יומיומית שנראית כאילו היא סיוט ארוך. כמוהו, הסרט הנוכחי, שכותרתו המצמררת לקוחה מאחד המשפטים האחרונים שאמרה עדן בשיחת טלפון עם אחותה, מעניק לצופים פרספקטיבה שכמעט לא נחשפנו אליה עד כה: שגרת חייהן של משפחות החטופים, שהיו מוכרות לנו בעיקר דרך המאבקים הציבוריים וההפגנות בכיכר החטופים. "תמצאו אותי, טוב", שישודר ב-7 באוקטובר ברשת 13, הוא לא רק סרט מטלטל. הוא סרט שאינו חושש מלהפנות את האצבע המאשימה אל אותם אנשים, נתניהו בראשם, שנושאים אף הם באחריות למותם שיכול היה להימנע של שישה חטופים, בהם ירושלמי. באווירה הפוליטית הנוכחית, שמבקשת להשכיח את טבח ה-7 באוקטובר ואת הנושאים באחריות לו - הצפייה בסרט היא בגדר חובה. שמוליק דובדבני
איך להרגיש
בסרטה השלישי הדס בן ארויה ממשיכה לפתח את העיסוק בדמויות נשים צעירות בעמדת תלישות ובלבול, בעיקר בהקשרים של דינמיקות מיניות לא פשוטות. סרטיה הקודמים "אנשים שהם לא אני" (2016) ו"מישהו יאהב מישהו" (2021) התרחשו באזורים ספציפיים בלב תל-אביב, כבועה שלתוכה המציאות החברתית-פוליטית הישראלית כמעט ולא חודרת. בשנים שחלפו מאז "מישהו יאהב מישהו" ישראל הפכה למקום מאוד שונה. ברלין יכולה לשמש כעיר שאליה ישראלים צעירים יכולים לברוח כדי לממש את עצמם (במקרה הטוב) או כדי לשכפל את הניתוק שהפך לבלתי אפשרי במולדתם. אבל, באופן אירוני, אי-היכולת לחמוק מהזהות הישראלית נוכחת בעוצמה דווקא במקום זה.
שתי הגיבורות הישראליות הן שירה (רומי אבירם) שגרה בברלין כשנה וחצי, ורקדנית ששמה זוהר (גל זוסמנוביץ') שהגיעה לשם לאחרונה. זוהר, שתהפוך לגיבורה הבלעדית בחלקו השני של הסרט, נראית במבט שטחי כבחורה עדינה, אבל עם שיערה הקצוץ ותנועות הריקוד האינטנסיביות שלה, היא הטיפוס שקודם כל מבצע קפיצת ראש ורק אז בודק אם יש מים בבריכה. בתחילת הסרט שתיהן נמצאות בדייטים כושלים. שירה עם גבר גרמני בעל אמצעים שמתגלה כבעל שאיפות מיניות מאוד ספציפיות. זוהר בדייט עם גילן (מקסמיליאן מונדט) גבר צעיר עם פטיש גרוטסקי ליהודים ושואה. הדייט הראשון מסתיים בדרך שעוד תתגלה בהמשך הסרט, והדייט השני קורס אבל מוביל, באופן מפתיע, למערכת היחסים המרכזית.
תלישות ובלבול. מתוך "איך להרגיש"
(צילום: מידן ארמה)
מבלי להרחיב בפירוט העלילה, ברור שיש כאן יותר מאשר ייצוגי גבריות לא מחמיאה בנוסח התל-אביב. הכוונה היא ללכוד מורכבות ספציפית במפגש טעון בין זהויות לאומיות, אבל לא בטוח שהסרט מצליח לעשות זאת באופן מעניין ובוודאי שלא מהודק. במהלך הסרט זוהר נושאת כמה מונולוגים שבהם היא מביעה בלבול שנוצר בניסיון להשאיר מאחור את הזהות הישראלית ואי-היכולת שלה לעשות זאת. בקליימקס של הסרט, שאותו מוטב לא לתאר, ישנה התרחשות מינית חריגה, שמהווה את דרכה של בן ארויה לנסח דבר מה אודות התלות ההדדית והפרוורטית כקשורה לזהויות לאומיות. החומרים טעונים - סקס והימנונים - אבל הרעיונות מבולבלים.
"איך להרגיש" מזמין השוואה לסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" (2019): שניהם עוסקים ביחס האמביוולנטי של הגיבורים שעוברים לאירופה לזהותם הישראלית, והניסיון הכושל שלהם להתנתק מזהות זו. בשני הסרטים יש דגש יוצא-דופן על אופני התנועה של "הגוף הישראלי" כאובייקט של משיכה וניסיון שליטה של דמויות אירופיות. שני סרטים שקל לקרוא אותם גם כהתמודדות אישית של יוצרים שחיים באירופה עם עצם יכולתם ליצור. כמובן שישנם גם הבדלים מהותיים שקשורים לפער של שבע שנים קריטיות בין הסרטים, המין והדור השונה של הבמאים, וההבדלים ברגישויות ובדגשים התמטיים.
"איך להרגיש" הוא סרט שצפוי לעורר מחלוקת רבה בנוגע לאיכויותיו. אין ספק שהוא מייצג נאמנה את הגישה הספציפית של בן ארויה. השאלה שאיתה אני מתמודד מאז צפיתי בו היא האם יש הבדל בין הבלבול של הגיבורה והסרט עצמו? האם ניתן לצדק כל בחירה של היוצרת כ"הברקה" בגלל שהסרט הוא הדמות, או שראוי לצפות שגם סרט שבמרכזו דמות מבולבלת יהיה בעל מבנה שלם ומנומק יותר? לטעמי זה סרט מעניין בניסיונו אך מאוד לקוי בביצועו. יחד אם זאת בהחלט יתכן שיש קורלציה בין הדור אליו ישתייכו הצופים בסרט (X, מליניאלס או Z) ומידת ההערכה שהם יחושו כלפי "הדיוק" של בן ארויה בלכידת ההוויה של הגיבורות הצעירות. ארז דבורה
