לא צריך להיות אובססיבי לרכילויות של עולם הבידור האמריקאי כדי לדעת שבראד פיט אינו מועמד לתואר "אב השנה". לפחות זה מה שחושבים עליו ילדיו הביולוגים והמאומצים שהחליטו להתכחש פורמלית לשם "פיט". גם כשחושבים על הסרטים הרבים שבהם הוא כיכב לא קופץ מיד לראש תפקיד של דמות אב, בוודאי לא של אב שראוי לשבח. ב"בבל" (2006), סרטו היומרני אל אלחנדרו גונסלס אינאריטו, הוא אב שנוסע יחד עם אשתו לטיול במרוקו, כששני ילדיהם נותרים בלוס אנג'לס בפיקוח אומנת מקסיקנית עם שיקול דעת מפוקפק. ב"עץ החיים" (2011) של טרנס מאליק, הוא אב נוקשה שלא חוסך שבטו משני בניו. כנראה שהגנים המשובחים של השחקן מתאימים לשלל וריאציות של זכר אלפא כריזמטי, וקצת פחות לגבר עם Dad bod.
"בלב הפרא" - תרבות
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הרקורד המקצועי של פיט עם כלבים מצומצם אך חיובי בהרבה. קשה לשכוח את הפיטבולית ברנדי (שלמעשה גולמה ע"י שלושה כלבים) ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו. במיוחד האופן שבו היא טיפלה, לפקודתו של קליף בות' (פיט), בחברי משפחת מנסון. בעוד חודשיים נגלה אם ברנדי חוזרת לסרט ההמשך של דיוויד פינצ'ר' "הרפתקאותיו המתמשכות של קליף בות'". סרטו הנוכחי של פיט, דרמת ההישרדות "בלב הפרא"(Heart of the Beast), מציבה במרכזה מערכת יחסים מפותחת ומרגשת עם כלב רועה גרמני מדהים בשם אודין.
הסרט בוים בידי דיוויד אייר, במאי בינוני עם חיבה לדמויות של גברים לוחמים בעבר ובהווה של חייהם. בשני סרטיו הקודמים "הכוורן" (2024) ו"סוגר פינות" (2025) כיכב ג'ייסון סטיית'ם. לפני כן הוא ניסה לפרוץ לסרטי פנטזיה/גיבורי-על בתקציב גבוה, אך "יחידת המתאבדים" (2016) היה סרט ירוד שבו, לטענת אייר, מה שמוקרן על המסך לא שיקף את "החזון" שלו (יש כאלו שלא איבדו תקווה ל"גרסת הבמאי"). על פנטזיית המד"ב "בהיר" (2017) שביים עבור נטפליקס מוטב לא להכביר מילים. למעשה, כדי למצוא סרט של אייר שמפגין איכות סבירה, יש להרחיק עד סרט המלחמה "זעם" (2014) - שיתוף הפעולה הקודם שלו עם פיט.
אין ב"לב הפרא" ניסיון להמציא מחדש את הקונספט של מסע הישרדות בטבע. זוהי עבודה מיומנת שנשענת על בימוי אפקטיבי של רגעי הסכנה, והיכולת לבסס את מערכת היחסים בין האדם והכלב. ברגעים בהם אייר מנסה להחדיר את הרעיונות שיש לו אודות לוחמים - על שני רגלים או על ארבע - יש מידה של גסות שקצת מחבלת בסרט.
בסצנה הפותחת אישה צעירה (אנה למבי) נוסעת בטנדר בכביש במעמקי אלסקה. היא נעצרת למראה רועה גרמני שעומד באמצע הכביש ולא זז. הוא מסתכל לכיוונה במבט נוגה ונחוש ולא נראה שיש דבר שיזיז אותו. הוא נמצא שם כדי לגרום למכונית חולפת לעצור ויהי מה. מנקודה זו הסרט חוזר שישה ימים לאחור ומגלה כיצד הגיע אותו כלב לאמצע השומקום. בפרספקטיבה של הסרט השלם לא בטוח שזו הפתיחה האופטימלית בגלל האופן שבו היא ממסגרת את המשך העלילה (זה המקסימום שניתן לומר מבלי לספיילר). לפחות היא משככת למפרע את החרדות לגורלו של הכלב.
מי בעצם הכוכב פה? מתוך "בלב הפרא"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אודין מלווה את אדונו לטיול בטבע הפראי של "אלסקה" (הסרט צולם בניו זילנד). את האדם נכיר בהמשך כג'יימס (פיט) - לוחם לשעבר ביחידת העילית של הכומתות הירוקות, שנלחם עם הכלב בעיראק ובאפגניסטן. אחת מרגליו של אודין הוחלפה בפרוטזה, וחלק משיניו בטיטניום. גם גופו של ג'יימס נושא צלקות משנות הלחימה.
"בלב הפרא", השם שניתן לסרט בעברית, הוא בחירת תרגום לא מוצלחת. נושא הסרט אינו הטבע אלא עוז-הרוח וגדלות הנפש של אודין - לכן השם המקורי "לב החיה". בעבר אודין נלחם לצד אדונו פעם אחר פעם, נפצע והמשיך להילחם, וכעת ממשיך להפגין נחישות זו בניסיון ההישרדות המשותף באלסקה. למעשה אייר ואלכסנדר משתמשים בכלב כגילום של התכונות הנאצלות ביותר של הלוחם האנושי, ובקשר בינו לבין אדונו כאידיאה של אחוות לוחמים.
המלחמות התירו סימנים לא רק על הגוף אלא גם על הנפש. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שמוצג בקולנוע כלב לוחם עם PTSD (פוסט-טראומה). כולל הבלחה של התודעה שלו בשעת חלימה. הבזקים דומים יופיעו בשעות הערות והשינה של ג'יימס. קטעים אלו שמצולמים בפילטר כתום ובצילום מחוספס, נוגדים את צילומי הטבע רב-ההוד של אלסקה. לטעמי הם גם תוסף מיותר באופן בו הם מנסים להסביר את הרקע של הדמויות ולחבר את סיפור ההישרדות למניפולציה פטריוטית.
זה לא הלב של פיט שמעניין פה. מתוך "בלב הפרא"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ג'יימס מנחית את מטוס הססנה עם המצופים קרוב לחוף אגם, במקום שבו אין כל סיבה הגיונית להיתקל באדם נוסף. הוא פורק מהמטוס את הציוד, מקים מאהל, ויחד עם אודין הם משוטטים בטבע, דגים בנהר, ומשיקים בירה לזכר החברים שלא חזרו מהמלחמות. ברור שהדברים עומדים להסתבך.
סערה מתקרבת מחייבת את השנים להעלות ציוד למטוס ולהתרחק מאזור. נראה שהם יצאו מסכנה אבל אז ג'יימס עובר התקף לב מינורי. הוא מאבד את ההכרה והמטוס מתרסק לתוך אגם. הם שורדים אבל כעת צריכים לעשות דרך של כמעט מאה קילומטרים בתוך הטבע הפראי במצב גופני, בעיקר זה של ג'יימס, רחוק מאידיאלי. לא אתאר את כל מה שקורה בדרך, אבל אין כאן דבר לא צפוי בהתחשב במרחק, בתנאי השטח, בקור, ובחיות שבהן ניתן להיתקל בטבע של אלסקה. חיות אלו הן יצירי CGI, ולא מהמעולים שנוצרו אי פעם בקולנוע. הבימוי מספיק מיומן, והתגובות של אודין מספיק משכנעות, כדי שזה לא יפגע בתחושות המתח והחרדה.
כבר ראינו ניסיונות להחליף כלב בשר ודם בגילום CGI. לא פשוט ליצור חיה אמינה באנימציית מחשב, בוודאי לא כשמדובר בחיה כה קרובה ומוכרת לצופים. זה היה כשל פטאלי ב"קול קדומים" (2020), עיבוד מחריד של דיסני לקלאסיקה הספרותית של ג'ק לונדון. למרבה המזל אודין מגולם ע"י כלב ממשי. או, ליתר דיוק, ארבעה כלבים: הכלב הראשי הוא "אובר", ושלושה מצאצאיו – "הונדו", "סיקה" ו-"רייקר". הם מוחלפים זה בזה באופן בלתי מורגש לאורך הסרט. בשוטים שבהם אודין מסתכל אל המצלמה, לא תוכלו שלא להרגיש שעיניו מלאות רגש (מה שמכונה באנגלית Soulful). שום CGI לא יכול לזייף את זה.
לא מהמוצלחים שבבמאים. פיט ודייויד אייר, מתוך צילומי "בלב הפרא"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אובר וצאצאיו לא עברו את החוויה הפיזית של אודין בסרט. הם לא נלחמו בחיות פרא, או היו פעם אחר פעם בסכנת חיים, אבל הרגש נמצא שם. אלפרד היצ'קוק אמר פעם ש"שחקנים הם בקר", אמירה שניתן להבין בקונטקט של צורת עבודה שבה הוא הינדס לפני הצילומים את המיקום של השחקנים, וסידר בעריכה את ההקשר שבין פעולה ותגובה של השחקן למה שמופיע בשוטים לפני ואחרי. אסטרטגיית הבימוי הזו הופכת מבחירה להכרח כשמדובר בשימוש בחיות כ"שחקנים", תוך הזדקקות ל"תגובות רגשיות" לאירוע שלא מתרחש באמת. ב"לב פראי" זה מפיק מהצופים תגובות רגשיות משמעותיות למה שגיבור הסרט עובר. מומלץ לחובבי סרטי הישרדות שלא נרתעים מפציעות (אנושיות) שמוצגות בפירוט גראפי. מיותר לומר שיש מתאם בין ההנאה למידת האהבה שרוחשים לחברו הטוב של האדם.
