עשרות גלגולים וגרסאות עבר הסיפור "כיפה אדומה" לפני שהפך למה שאנחנו מכירים היום. חלקנו דובקים בגרסת הצייד, אחרים בגרסה לפיה הזאב בכלל ברח - אבל מעטים אם בכלל יעדיפו לספר על חיית הטרף שבלעה שישה ילדים בגרסה אחת, או על הזאב שנגזר במספריים ובבטנו הוכנסו אבנים בגרסה אחרת. כמובן שהילדה שסוטה מהשביל היא לא היחידה ברשימה של דמויות שעם השנים למדנו כחברה לחסוך חלקים מסיפור חייהם הטרגי והפחות "אגדתי", כמו האחיות של סינדרלה שחתכו את אצבעות רגליהן כדי להתאים לנעל הזכוכית.
ובכל זאת תגובות רבות נגד החלטות לחדש ספרים עלו לאחרונה בחדשות וברשתות החברתיות. "אני אקרא את 'הנסיכה הקטנה' ביום שבו יהפכו את 'נשים קטנות' ל'אנשים קטנים' או את 'לכלוכית' ל'לכלוך'" - קראו אנשים בתגובות לפרסום של סטימצקי בסוף השבוע האחרון, שבו הכריזו על ההחלטה להוציא מהדורה נשית של הקלאסיקה "הנסיך הקטן" לרגל יום האישה הבינלאומי, במטרה לגייס כסף לפרויקט שמעודד סופרים וסופרות לכתוב יצירות שבמרכזם גיבורה. ההחלטה הזו מגיעה אחרי ההצהרה על הוצאה מחודשת של ספרי רואלד דאל ברוח התקופה, וכן השמטה של התבטאויות פוגעניות וגזעניות מספרי "ג'יימס בונד" במהדורתם המיוחדת לרגל חגיגות 70 שנה לסדרה.
מאז הזקנים שיושבים מול מדורת השבט ועד היום, סיפורי ילדים ומעשיות היוו כלי חינוכי מרכזי, וההחלטה להשתמש בהם לקדם שוויון והכלת שוני כמעט מובנת מאליה. בין אם רצית ללמד את הילדים שלך לא לדבר עם זרים דרך "כיפה אדומה", לעודד אותם למצוא את הטוב גם ברגעים הקטנים כמו באלו שלפני אכילת הדבש , או להסביר להם שאובדן הוא חלק מהחיים כי "זה סופו של כל בלון" - סיפורי ילדים תמיד היו שם. השינויים והגרסאות בלתי נמנעים בסיפורים שהתגלגלו מפה לאוזן, אבל הם גם תוצאה של מהפכות בעולם: עם השינויים בשיטות החינוך ובתפיסת תפקיד הילד, כמו הגדרת אמנת זכויות הילד והתפתחות המחקר הפסיכולוגי, אלמנטים שונו, הושמטו ועודכנו.
4 צפייה בגלריה
סיפורי ילדים ומעשיות תמיד היוו כלי חינוכי מרכזי. "פו הדוב"
(צילום: catwalker , Shutterstock)
אי אפשר להתכחש לכך שגם עכשיו אנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית; ה-MeToo, הגל החדש של הפמיניזם, קידום העצמה של אוכלוסיות מוחלשות, קבלת השונה וכי כל אינדיבידואל ראוי להכרה ולייצוג תרבותי. יש מי שיקרא לזה "טרלול פרוגרסיבי", אבל עדכון הספרות וחידושה, לצד ההבנה ששום קלאסיקה היא לא פרה קדושה, הם תהליכים הכרחיים, טבעיים וממש לא זרים לסיפורים - ובטח לא להיסטוריה.
גשו לספרייה הקרובה לביתכם ושלפו עותק של "יהושוע הפרוע" (או "יפתח המלוכלך", בתרגומו העברי של אורי סלע). תחילה ישטוף אתכם גל נוסטלגיה נעים, אך ברגע שתפתחו את ספר הילדים החמוד תגלו איך דורית הגפרורית נשרפה מאש כששיחקה בגפרורים ואיך ברק המפונדרק גווע עד כדי חולי כי סירב לאכול מרק. אם תרחיקו לכת לגרסאות קודמות יותר (או יתרה מכך, תיגשו למקור הגרמני) תמצאו גם את הילד שקצצו לו את האצבעות עם מספריים כי לא חדל למצוץ את אגודלו. אלו לא דוגמאות קיצוניות - אלו ספרים שעד לפני עשורים בודדים אנשים הקריאו לילדיהם בשמחה. אבל סטנדרטים משתנים, ערכים חברתיים מתעצבים ואנחנו נותרים עם שתי אופציות עיקריות: לגנוז או להתאים.
4 צפייה בגלריה
דורית הגפרורית נשרפה מאש כששיחקה בגפרורים וברק המפונדרק גווע עד כדי חולי כי סירב לאכול מרק. "יהושוע הפרוע"
(צילום: Solodov Aleksei ,Shutterstock)
אין פסול בלהבין שבעבר נגרמו עוולות ושכדאי לתקנן, ושמה שהתאים לילדים של פעם כבר לא מתאים להיום. מילים כמו שמן/שמנה או מכוער/מכוערת הן לא שהפכו את "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (או "צ'ארלי והשוקולדה") ליצירה האייקונית שהיא. זוהי נחלתן של הדמויות הססגוניות, הכתיבה הייחודית והעולם הדמיוני והמופרע שהוא ברא. אם אנו פועלים מחרדת קודש כלפי היצירות הספרותיות, האם זה לא צבוע להעריץ את השחקנים ג'ין וויילדר וג'וני דפ שגילמו את יצרן הממתקים המטורף? הרי שגם את העיבוד לתסריטי הקולנוע לא כתב דאל במקור.
כתבות נוספות במדור ספרים:
ומה עם אלה הקוראים ליצור גרסאות הפוכות מגדרית ל"נשים קטנות" ו"לכלוכית"? לא נראה שצריך לחשוש לייצוגם של המין הזכרי - ובטח לא בספרות הילדים. על פי נתוני סטימצקי, רק פחות משליש מספרי הילדים שיוצאים מעמידים ילדה, נערה, אישה או אפילו חיה ממין נקבה במרכז העלילה. זאת גם מבלי להתעמק בעובדה שסיפורי ילדים, בעיקר כאלה מהעבר, מחביאים בתוכם סטריאוטיפים מגדריים ברורים - כמו הניגוד שבין הנסיכה הכלואה לאביר על הסוס הלבן, או האם עקרת הבית אל מול האב העובד.
כשאנחנו כבר זוכים לראות דמות נשית בולטת ולא-סטריאוטיפית בספרי הילדים והנוער, דוגמת "הקוסם מארץ עוץ" או "נשים קטנות", אלה דמויות שנכתבו מתוך תודעה פמיניסטית ורצון לשבור את תקרת הזכוכית, להביע עמדה נגד תפקיד האישה המקובע ולהצטרף לתנועות פמיניסטיות של התקופה, כמו הסופרג'יסטיות. בין אם בשנת 1823 או בשנת 2023 - כתיבה על המין הנשי תמיד הייתה עניין מורכב, ובטח לא מובן מאליו.
4 צפייה בגלריה
בעולם שבו כמעט רק גברים מרכיבים את הקאנון - לא פלא שדמויות נשים פחות מככבות ביצירות ספרותיות. "הנסיכה הקטנה"
(איור: טליה דריגס בהשראת אנטואן דה סנט-אכזופרי, באדיבות סטימצקי)
אדם נוטה לכתוב את מה שמוכר לו, וכך בעולם שבו כמעט רק גברים מרכיבים את הקאנון - לא פלא שדמויות נשים פחות מככבות ביצירות ספרותיות. ואם כבר סופר בוחר לכתוב את המין השני, תמיד אורבת הסכנה שביצירה תהיה בעיה של ייצוג נכון ומהימן של החוויה המגדרית. אנחנו רואים את זה גם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה - תעשיות שבהן גברים ממשיכים לקבל יותר הזדמנויות מנשים. חידוש קלאסיקות זה אולי פלסטר, אבל עד שיגיע היום שבו ייצוג הולם של אוכלוסיות מוחלשות יהיה דבר מובן אליו הוא צעד פרוגרסיבי - ובכלל לא מטורלל.
