פסטיבל קאן 2004. בראש חבר השופטים ניצב קוונטין טרנטינו. אם זה היה תלוי בבמאי הפולחן הוא היה מעניק את "דקל הזהב" ל"שבעה צעדים" האלים והמדמם, המסוגנן והאנרגטי של הבמאי פארק צ'אן-ווק מקוריאה הדרומית. טרנטינו דחף את "שבעה צעדים", הסרט השני בטרילוגיית הנקמה של פארק, בתקווה שיגרוף את הניצחון המוחלט. אבל חבריו לכס השיפוט סברו אחרת, ובסופו של דבר הוחלט להעניק את הפסלון היוקרתי ל"פרנהייט 9/11", התיעודי של מייקל מור, שטען בין היתר שהתקשורת התאגידית עודדה את הפלישה של צבא ארה"ב לעיראק ב-2003.
"אין ברירה אחרת" - טריילר
(באדיבות NEON)
"שבעה צעדים" (Oldboy) שעיבד בחופשיות מאנגה יפנית, עסק באסיר משוחרר חדור-נקמה, שיוצא לחפש אחר האיש שאחראי לכליאתו. הסרט הסתפק בפרס הגדול של חבר השופטים - הפרס השני בחשיבותו. טרנטינו היה הראשון להודות שהוא העדיף את "שבעה צעדים" (שלימים זכה בגרסה הוליוודית שביים ספייק לי) והביע את אכזבתו מהפשרה שנכפתה עליו. טרנטינו גם פסק ש"פארק צ'אן-ווק הוא מבמאי האקשן הכי מרגשים שיש!".
בשני העשורים שחלפו מאז, טרנטינו הביע לא אחת את הערצתו לפארק, ובמיוחד לסרט "אזור ביטחון" משנת 2000 - מותחן פוליטי מבריק. טרנטינו בחר בו כאחד הסרטים הטובים והאהובים עליו בכל הזמנים. הסרט עסק בחקירת רציחתו של חייל צפון קוריאני בשטח ההפקר בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, ודן באפשרות לאחות את הקרע בין שתי המדינות. בזמן שיצר את הסרט, נאסר על דרום-קוריאנים להביע אהדה לצפון-קוריאנים ופארק בהחלט חשש ששלטונות ארצו ישגרו אותו לבית הסוהר.
במהלך הקריירה שלו, פארק יצר רגעים מבעיתים, סוריאליסטים, מטלטלים, נצרבים ובלתי-נשכחים, מאכילת התמנון החי ב"שבעה צעדים" ועד הגיבורה שקוטעת לעצמה את האצבע ב"סימפטיה לגברת נקמה". הוא האיש שסלל את הדרך לפריצה של הקולנוע הקוריאני למערב. "שבעה צעדים" ו"צמא", סרט הערפדים שזכה בפרס חבר השופטים בקאן, פתחו לו דלתות גם בהוליווד. ועם השנים, האלימות של יצירתו התרככה. ב-2013 הוא ביים את "סטוקר", מותחן פסיכולוגי בכיכובה של ניקול קידמן, שלא ניתץ קופות, וב-2024 יצר את המיני-סדרה המוערכת "נאמנות כפולה" המתרחשת בסייגון 1975, ובה מככב רוברט דאוני ג'וניור.
למרות הפלירטוט הנמשך שלו עם הוליווד, פארק לא זנח את מולדתו וממשיך לעבוד בה, וכך ב-2022 הוא ביים את "החלטה לעזוב" על בלש שחוקר מותו של איש שנפל מפסגת הר. הסרט זיכה אותו בפרס הבימוי בקאן וגם זכה להצלחה קופתית אדירה בדרום קוריאה. מדובר היה במותחן פסיכולוגי אפל, ששאב השראה מ"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, אחד הבמאים האהובים על פארק. הוא גם הושפע ממותחני הפילם נואר ההוליוודיים, שאותם הוא אוהב במיוחד. גם כאן הפגין פארק את הווירטואוזיות הוויזואלית והבימוי המסחרר והמכשף שלו.
עכשיו מגיע אלינו סרטו החדש - "אין ברירה אחרת", המשלב מותחן עם סאטירה חברתית וקומדיה שחורה, והתחרה על אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון. בבכורה המתוקשרת, הקהל עמד והריע קרוב לעשר דקות. העובדה שבסרט מככב לי ביונג-הון, גיבור "משחק הדיונון" שגם הופיע בסרטים הוליוודיים אחדים, רק העצימה את ההתעניינות ואת כמות המעריצים והמעריצות, שהתגודדו מצידי השטיח האדום. הסרט גם היה מועמד לגלובוס הזהב, בקטגוריית הסרט הבינלאומי המצטיין.
העלילה מסתמכת על הרומן "הגרזן" מ-1997 מאת דונלד ווסטלייק, שכבר עובד בעבר לקולנוע על-ידי קוסטה גאברס. במרכז "אין ברירה אחרת" ניצבת משפחה מאושרת שחיה בבית גדול ומטופח עם חצר נאה. אבי המשפחה, מאן-סו (ביונג-הון), הוא עובד בכיר וותיק ומעוטר של מפעל נייר גדול.
ואז חברה אמריקאית רוכשת את המפעל ומפטרת עובדים רבים. גם גיבורנו מפוטר מעבודתו וזה מטלטל את חיי המשפחה, שצריכה לרדת ברמת החיים, מוסרת את שני הכלבים האהובים שלה ואף עלולה לאבד את בית החלומות – שלמעשה היה בית ילדותו של מאן-סו, ואותו הוא רכש בזכות עמל כפיו. ההורים תוהים איך יממנו את שיעורי הנגינה היקרים של הבת הקטנה, צ'לנית מבטיחה. מאן-סו נאלץ לעבוד במשרה זוטרה תמורת שכר נמוך, בעוד שרעייתו מתחילה לעבוד אצל רופא שיניים. הוא ממשיך לחפש אחר ג'וב הולם, ובמהלך ניסיונותיו להשיג משרה נחשקת בתחום התמחותו, הוא זומם תוכנית שהופכת אותו לרוצח סדרתי.
כשפגשתי את פארק באולם הנשפים של מלון היסטורי ומצועצע בלידו של ונציה, תהיתי האם במהלך חייו הוא פוטר מעבודה כלשהי. פארק השיב בחיוב. "היו מצבים שהרגשתי שאני מובטל. כשאתה בין פרויקטים, כשאתה מצפה ומחכה שיגיע מימון ואז הוא מתעכב, עולות המחשבות שהסרט האחרון שיצרת כנראה יהיה הסרט האחרון שלך. אחרי שבמאי מסיים סרט, זה כמעט כמו להיכנס לאבטלה ארוכה מאוד, שבה אתה לא מחויב לשום דבר. כאמור, זה משהו שגם אני חוויתי באופן אישי ולכן הזדהיתי עם הסיפור".
לא מעט מבקרים ומבקרות חשבו ש"אין ברירה אחרת" נוצר בעקבות ההצלחה הגדולה של "פרזיטים", סרטו של עמיתך בונג ג'ון-הו, שגם הוא מתרחש בבית גדול ונוגע בנושאים דומים. האמנם?
פארק פורץ בצחוק. "התחלתי לעבוד על 'אין ברירה אחרת' כבר בשנת 2005. בניגוד לפרויקטים אחרים, שנאלצתי לדחות מסיבות שונות ואז עם הזמן הם איבדו מכוחם או איבדתי בהם עניין, 'אין ברירה אחרת' שרד ויש לכך סיבה: במשך 20 שנה, הייתי מספר את הסיפור שלו לאנשים סביבי, לא משנה לאן הלכתי, לא משנה באיזו מדינה או תרבות, וכולם הזדהו עם הסיפור. אנשים תמיד היו אומרים: 'זה סיפור כל כך רלוונטי'. כל מי שמנסה להתפרנס בחברה הקפיטליסטית המודרנית הנוכחית, חושש מחוסר ביטחון תעסוקתי".
בעיבוד שלו לסיפור, פארק רצה "שבני המשפחה יידעו מה מאן-סו עושה ומתכנן לעשות, כיוון שהוא עושה את כל הדברים הקשים הללו למען המשפחה שלו. הפרדוקס הוא שהמעשים הללו בעצם מרחיקים אותו מהמשפחה. 'אין ברירה אחרת' הוא סרט על אדם שמכוון את האקדח שלו למטרה הלא נכונה. הגיבור עושה את זה בטיפשותו - אם הוא היה חכם יותר, הוא היה פועל אחרת: אולי הוא היה מארגן ועד עובדים, אולי הוא היה תובע את החברה שפיטרה אותו או מוצא דרך יצירתית ומארגן פעילות כלשהי. הוא היה צריך לעשות משהו צודק ונכון במקום לכוון את האקדח אל השיטה. לרוע המזל הוא לא כל כך חכם והוא לא כל כך בעל אומץ. בעצם, במאן-סו קיימת מידה מסוימת של אומץ, אבל הוא משתמש בה בדרך הלא נכונה".
פארק עוסק בסרט בהשלכות ה-AI על שוק העבודה ומטעמי ספוילרים לא אפרט יותר. ובהקשר הזה הוא אומר: "כל פשעי השנאה של הגיבור, כל הצעדים הקיצוניים בה נקט, לשם מה הוא עשה את זה? מה הטעם בהם ברגע ש-AI נכנס לתמונה? בין היתר רציתי להראות שהתחרות עכשיו היא לא בין בני אדם בלבד. הם מגורשים ומפוטרים ממקום העבודה שלהם לטובת בינה מלאכותית, שבהחלט הפכה לאיום על אנשים במציאת עבודה".
הבנתי שתרבות העבודה בקוריאה קשה ותובענית בצורה יוצאת-דופן, ושבוע העבודה הוא 52 שעות.
"כן, 52 שעות זה המקסימום, אז אי אפשר לעבוד יותר מ-52 שעות. יחד עם זאת, התנאים הולכים ומשתפרים אז אני לא יכול לומר שאין תקווה. אבל עדיין שוק העבודה מאוד קשה וקשוח, למרות שזה כלום לעומת מה שנדרש מאלילי הקיי-פופ".
בראיונות העבודה, גיבור "אין ברירה אחרת" נשאל: "מה נקודת החולשה שלך". אז אם היית נשאל את השאלה שלך, מה היית עונה?
"אני לא יודע מה הייתי עונה לגבי מהי נקודת התורפה שלי. מה שאני כן יודע זה שלא הייתי עושה את הטעות של לנסות לעשות להשאלה הזאת בדיחה, כמו מאן-סו. מכיוון שהוא נראה טיפש".
בסרטים שלך אתה חושף את המפלצת, שחבויה בכל אחד מאיתנו. אתה חושב שבסופו של דבר הגיבור של "אין ברירה אחרת" הוא מפלצת או אדם שנקלע לסיטואציה?
"בדרך מסוימת מאן-סו הופך לרוצח ולמפלצת. מה שמטריד הוא שבמהלך הדרך הוא מחזק את הביטחון שלו - מאן-סו מתחיל כגבר שאיבד את העבודה שלו, אבל ככל שהרציחות שלו נהיות יותר משוכללות, תחושת הגבריות מתחילה לגדול יותר ויותר, גם כאב וגם בעל. זה קורה כמעט בצורה חסרת פרופורציה".
לבית ב"אין ברירה אחרת" יש משמעות רבה עבור הגיבור. זאת לא הפעם הראשונה שבית מככב בסרטים שלך. משמעות הבית השתנתה במשך השנים?
"בקוריאנית יש מילה בת הברה אחת, שהמשמעות שלה היא גם בית וגם משפחה באותו זמן. אז החלל הביתי מאד חשוב לקוריאנים ולמרבית הקוראנים יש אובססיה להיות בעלי בית, כיוון שלשכור בית ולעבור מבית אחד לשני הוא מקבילה בחברה הקוריאנית לחוסר יציבות ולחוסר ביטחון. אני יכול לחוש תחושה של ביטחון רק כשהבית הוא כולו שלי. לכן לבית יש תפקיד חשוב ב'אין ברירה אחרת'".
בעוד בני המשפחה ב"אין ברירה אחרת" נאלצים לוותר על המנוי לנטפליקס כדי לנסות לחסוך בהוצאות, את גיבור הסרט מגלם כאמור לי ביונג-הון, כוכב "משחק הדיונון", אחד המגה-להיטים של ענקית הסטרימינג. שיתוף הפעולה בין פארק לכוכב הקוריאני החל הרבה לפני הצלחת "משחקי הדיונון" ונמשך כבר רבע מאה. "הפעם בחרתי את ביונג-הון לתפקיד הראשי, בגלל שהוא מביא נוכחות רגשית חזקה שעוזרת לצופים להזדהות עם הדמות, במיוחד בסיפור המשלב הומור שחור ודרמה חברתית. כשהוא משחק, הקהל נשאב פנימה ומרגיש חרדה שהדמות שלו עלולה לעשות טעויות. אגב, אחרי שביונג-הון קרא את התסריט, הוא שאל אותי: 'זה בסדר שהתסריט מצחיק כל-כך?'. ואני עניתי לו: 'ככל שהוא יותר מצחיק, ככה יותר טוב'".
זה מאוד משעשע שבני המשפחה נאלצים להתנתק מנטפליקס והם מדברים על כך. אתה בכלל רואה את "משחק הדיונון"?
"כן, ראיתי את 'משחק הדיונון'. אני מכיר את הבמאי היטב וגם את השחקנים האחרים. כבר עבדתי עם נטפליקס בעבר על 'התקוממות', כך שבהתנתקות של המשפחה ב'אין ברירה אחרת לא הייתה ביקורת על נטפליקס. שמתי את זה בסרט כדי להדגיש כמה מעורר-רחמים מצבו של מאן-סו. במיוחד, אפשר לראות את זה בהבעת הפנים שלו כשהוא מדבר על ההתנתקות מנטפליקס, בעודו חושב: 'אה, איך הגעתי לזה?'".
פארק מרעיף שבחים על השחקן המועדף עליו. "יש הרבה כוכבים שקשה לעבוד איתם והם רגישים מאוד, וזה יכול להיות מתיש לכל מי שמסביבו. אבל ביונג-הון ממש לא כזה – הוא מתחשב וגורם לכולם להרגיש בנוח. דואג מאוד לאנשי הצוות".
"כולנו היינו מאוד גאים בהצלחה של 'פרזיטים'"
בניגוד לסרטיו האלימים, הלא-מתפשרים, טורדי-השלווה והפרועים, במפגש איתו פארק בן ה-62 מתגלה כאיש חביב, עדין, אדיב, צנוע ומנומס. הוא נולד בסיאול, למד פילוסופיה וזמם להיות מבקר אמנות. לאור מחסור בקורסים שעניינם אסתטיקה, הוא נרשם לחוג צילום. צפייה ב"ורטיגו" של היצ'קוק הבהירה לו שהוא חייב להיות במאי. פארק מושפע גם מיצירתו, וכן מסופרים ומחזאים רבים, מסופקלס ועד שייקספיר, מדוסטויבסקי וקפקא ועד פיליפ ק. דיק. לימודי הפילוסופיה גם הותירו את חותמם והוא מרבה לדון בשאלות מוסריות.
ב-2018 פארק יצר מיני-סדרה שבמרכזה הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "המתופפת הקטנה" על-פי ספרו של ג'ון לה קארה, המתאר מרדף של המוסד בשנות ה-70 אחרי רב-מחבלים. בסרט כיכבו שלל שמות ידועים (פלורנס פיו, צ'ארלס דאנס, מייקל שאנון ואלכסנדר סקושגורד לצד השחקנים הישראלים מיכאל מושונוב, שלמה בראבא, אמיר ח'ורי ודניאל ליטמן). "את פארק צ׳אן-ווק הערצתי בטירוף כבר בתור נער, מאז שראיתי את 'שבעה צעדים' והבנתי שמדובר במאסטר של אמנות הקולנוע", אומר מושונוב ל-ynet. "לכן, באודישן השני ל'המתופפת הקטנה' שעשיתי מולו בזום, לא הצלחתי לעצור את ההתרגשות. עצם ההיכרות אתו והשיחה על הדמות שלי, סוכן המוסד שמעון ליטבק, היו חוויה בפני עצמה. חודש לאחר מכן כבר התחלנו לעבוד יחד.
מתוך "המתופפת הקטנה"
(באדיבות HOT)
"המפגש עם מאסטר כזה גורם לך, כשחקן, ללמוד שפה חדשה לגמרי של קולנוע ומשחק. כל מה שחשבתי שאני מכיר ויודע, ברגע האמת הפך לחדש ושונה. סצנות שדמיינתי כאינטימיות, אולי במשרד או סביב שולחן, התהפכו לחלוטין - ומצאתי את עצמי עומד ליד חלון, כשהפרטנר רחוק ממני. המיזנסצנה תמיד קבועה מראש, והמצלמה תמיד בתנועה מפתיעה. גם האופן שבו הוא מדריך אותך מרתק. להתמקד בדברים טכניים וקטנים. להרים את השפופרת ביד שמאל, לגרד באף פעם אחת, לסובב את המנורה, ואז לומר את המשפט. סדר פעולות שמכריח אותך פשוט להיות ברגע, במקום לחשוב עליו יותר מדי. ההתמסרות שלי באה מתוך ההבנה שבפרויקט הזה המצלמה תמיד גדולה וחשובה ממני, ואין לי דרך אחרת אלא להיכנע לה ולהיות הדמות שחיה מולה".
מושונוב נזכר ש"אחד הרגעים הכיפיים במיוחד היה שבמהלך חזרה לסצנה הוא ביקש לצלם אותי במצלמה האישית שלו, לייקה שחורה ויפה שהוא סחב אתו כל יום על הסט. הוא צילם קליק אחד שלי והיה מרוצה. פארק היה מקסים, רגיש ונחמד, וכך גם כל מי שלקח חלק ב'המתופפת הקטנה' בימים קצת אחרים מאלה של היום. החוויה הזאת שינתה אותי כשחקן וכאדם".
9 צפייה בגלריה
לעבוד עם מאסטר זו חוויה טרנסופרמטיבית. מיכאל מושונוב (שני משמאל), מתוך "המתופפת הקטנה"
תעשיית הטלוויזיה והקולנוע של דרום קוריאה זוכה כעת לפריחה גדולה, כולל מתמכרים ומתמכרות רבים בישראל. גם ההצלחה הקופתית של "פרזיטים" (2019) של בונג ג'ון הו - בנוסף לזכייה בארבעה אוסקרים ובדקל הזהב בקאן - חשפה אנשים שלא היו מודעים לאיכות ולייחוד של היוצרים הקוריאנים.
ומי שחושד ביריבות או במתיחות בין שני המאסטרים, מוזמן להירגע – פארק מפרגן לבונג. השניים אף עבדו יחד: פארק הפיק את "רכבת הקרח" שאותו ביים בונג. "ההצלחה לה זכה 'פרזיטים' היא השיא של ההיסטריה של הקולנוע הקוריאני, שהחל להתבסס בעולם במשך השנים", אומר פארק. "כולנו היינו מאוד גאים בכך וחשבנו שזו הצלחה של כולנו. לרוע המזל ובמקריות מוחלטת הקורונה פגעה בנו - הצפייה בבתי הקולנוע ירדה ומאז הקולנוע הקוריאני נפגע בצורה קשה מאד. זה היה חוסר מזל".
אתה מתכונן לעשות סרט נוסף באנגלית?
"כן, ברור. הסרט הראשון יהיה מדע בדיוני והשני מערבון. אלה פרויקטים דוברי-אנגלית שנדחו, כי לא יכולתי למצוא להם מימון, אבל עכשיו אני מרגיש שיש תקווה ואביים אותם".
