את נישת הסרט התרבותי של החודש תופס "צבעי הזמן" (La venue de l’avenir), סרטו החינני למדי של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש. מרכולתו מוצגת לראווה מההתחלה: בית עתיק בנורמנדי (אווירה), סשן של צילומי אופנה הנערך על רקע "חבצלות המים" של קלוד מונה במוזה דל'אורנז'רי (אמירה), וניימדרופינג של סלבריטאים פריזאיים משלהי המאה ה-19 (או-לה-לה!). הראו לי צופה בורגני אחד שלא יגרגר בהנאה. והדברים אינם נכתבים בהכרח לשלילה. קולנוע תרבותי, כאשר הוא עשוי כהלכה, יכול לספק מידה מסוימת של הנאה: מהשחקנים החינניים, מהחנופה לקהל, ומרגע או שניים שיכולים להיות בלתי צפויים ואפילו מקסימים ממש. אלה ישנם ב"צבעי הזמן".
"צבעי הזמן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
הסרט נפתח כאשר כמה עשרות אנשים המקובצים באולם מקבלים את הידיעה שהם צאצאיה של אישה שחיה במחצית השנייה של המאה ה-19, אדל מונייה שמה, ושעליה לא שמעו מעולם. אותה אדל הותירה מאחוריה בית כפרי בנורמנדי, במקום שבו אמור להיבנות מרכז בילוי גדול - ולשם כך יש לקבל את אישורם של היורשים לפתוח את הבית שהיה חתום משך 80 שנה ולראות מה יש בו. ועד הפעולה המייצג כולל צלם אופנה צעיר החי עם סבו מאז התייתם מהוריו בתאונה (אברהם וופלה), כוורן (ונסן מקיין), אשת עסקים (ז'וליה פיאטו), ומורה בתיכון העומד על סף פרישה (זינדין סואלם). הפריטים השונים שהם מוצאים שם מביאים אותם לתובנות לא רק לגבי הגנאלוגיה שלהם, אלא גם, איך לא, לגבי הדברים החשובים באמת בחיים.
במקביל, ובאופן מפתיע למדי, עלילת הסרט עוברת גם אל שלהי המאה ה-19, ועוקבת אחר סיפורה של מונייה (סוזן לנדון), אישה צעירה וחסרת-כל המגיעה לפריז במטרה לאתר את אמה שמעולם לא הכירה. שם היא נתקלת בשני גברים צעירים, האחד הוא צייר והשני צלם, מה שמאפשר לסרט לשלב כמה אמירות קלישאתיות על ההבדלים בין האמנויות ומהות ייצוג המציאות. זוהי התקופה המכונה "בל אפוק", ופריז מלאה באמנים שחלקם צצים בסרט - שחקנית התיאטרון שרה ברנרד, הסופר ויקטור הוגו, הצלם פליקס נאדאר, וגם הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה שמעורבותו המופרכת בסיפור מתבררת דווקא כמהנה. כל אלה מספקים לסרט אותה ארומה תרבותית הנובעת מהופעתן בסך של איקונות אמנותיות.
החיבור בין ההווה והעבר, מעבר להצגתו את הדמות הנשית כארכיטיפ של "אם גדולה" שצאצאיה המרובים מאכלסים אולם ועולם שלם, מבקש לומר משהו על משפחה, אמנות מסורתית מול דיגיטלית, והדרך שבה בני אדם שחיים בתקופות שונות מתחברים ביניהם בצורות שונות ומשונות. קלאפיש ("חזרה לנורמנדי") אומר את המובן מאליו, והופך את המסע אל העבר ללא יותר מאשר סיפור של גילוי, באמצעות תצלומים ומכתבים, של דמות לא מעניינת במיוחד. המעברים בין הזמנים נעשים בצורה מכנית למדי, והאחווה האנושית הנוצרת באמצעות החיבור הכפוי בין זרים מושלמים שמתבררים כקרובי משפחה רחוקים - היא לא יותר ממהלך תסריטאי צפוי.
המסע בעקבות סיפור חייה של אדל נהפך גם לתעלומה אמנותית שפתרונה הוא עוד אחד מאותם רגעים שמזכירים לנו ש"צבעי הזמן" הוא יותר סדרה של קלישאות - לרוב, אגב, הן עובדות - שמזוהות עם קולנוע תרבותי. אחת כזו היא סבו של הצלם הצעיר, שדמותו נועדה לספק לנו תובנות חיים מלוות בצחקוקי חיבה. בסרטים תרבותיים תמיד יהיה סבא כזה, שיידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. כמו מרבית סרטיו של קלאפיש, גם הסרט הזה עוסק באנשים צעירים - אדל והצלם/צאצא שלה - שכל אחד מהם, בדרכו, מתמודד עם העתיד לבוא. בנסיבות אחרות, השניים יכלו להיות זוג בסיפור בעבר או בהווה, והסרט מוצא דרך חיננית להבהיר זאת.
אחת הסצנות המשעשעות בסרט היא זו שבה ארבעת בני המשפחה המורחבת נמצאים תחת השפעה הלוצינוגנית ונקלעים בדמיונם לאחד מאותם טרקליני אמנות של מפנה המאה הקודמת, רק כדי לפגוש את ידועני התקופה. וודי אלן כבר עשה את זה ב"חצות בפריז", ולא בהצלחה מרשימה, אבל לפחות הסצנה הזו אינה מתעכבת מעבר לרצוי, והיא מדגישה את לבטיו האמנותיים של הצלם הצעיר שזוכה לפגוש שם גרסה מסוימת של עצמו. לזכותו של קלאפיש ייאמר, שמרבית הזמן המעברים בין הזמנים אינם נעשים בצורה מסורבלת, גם אם לעיתים התוצאה נדמית פשטנית.
קלאפיש זכה להערכה מוצדקת בזכות טרילוגיה של סרטים שעסקו בחיפושיו העצמיים של סופר צעיר (בגילומו של רומן דוריס) שמובילים אותו למקומות שונים. הפרק הראשון היה "פודינג אירופאי" (2002), השני "בובות רוסיות" (2005) והשלישי - "פריז פינת ניו יורק" (2013). העיסוק הזה במסעותיהם הרגשיים של אנשים צעירים, שיש בו משהו המזכיר את סרטיו של טריפו, מתקיים גם ביצירתו הנוכחית - כאמור, באמצעות מעקב אחר שתי דמויות, בעבר ובהווה, שכל אחת מהן קשורה בדרך זו או אחרת לעולם האמנות. כמו גיבור הטרילוגיה ההיא, גם שני הצעירים הללו מחפשים את עצמם, אך להבדיל, המעקב אחריהם הוא לא יותר מאשר חינני - הנה, שוב המילה הזו - במקרה הטוב, והסרט עצמו נמתח מעבר למה שיש לו להציע.
