ב-1 באוקטובר העלתה נטפליקס בבת אחת את שבעת הפרקים של "קדמת עדן", ומאז חצי מהעולם יושב בסלון ומתווכח אם קתי איימס היא מפלצת או שפשוט לא נתנו לה סיכוי. הסדרה, שכתבה זואי קזאן ומככבת בה פלורנס פיו, עיבדה רומן בן 650 עמודים בערך, שרוב הצופים - בואו נודה - לא סיימו אף פעם (כולנו מכירים מישהו שאומר "קראתי" ומתכוון "ראיתי את הסרט עם ג'יימס דין"). אבל זה בסדר, "קדמת עדן" של קזאן היא עיבוד מכובד ויאה לספר המקורי, ויש שיאמרו אפילו לוקח אותו צעד קדימה, ואולי היא מסוג הסדרות שאחורי הקלעים שלה מעניינים לא פחות מהסט הקדמי. אם בא לכם על חוויה משלימה, תמשיכו לקרוא. דעו שאתם עומדים לפגוש בלא מעט ספוילרים, אל תגידו שלא הוזהרתם.
"קדמת עדן" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
קין והבל והרפרנס התנ"כי
הרפרנס הכי מדובר, זה שכולם יודעים לדקלם מתוך שינה. הסיפור התנ"כי על האחים ושותפות הגורל האכזרית שאליה גדלו חוזר בכמה וריאציות במהלך העלילה. הדמויות מסומנות לפי האות הראשונה של שמן: אצל סיירוס, צ'רלס, קתי וקאל זו האות C, כמו קין (Cain), ואצל אדם, אליס, אהרון ואברה זו A, כמו הבל (Abel). סטיינבק כנראה ממש רצה להבהיר נקודה או לא סמך על הקוראים שלו, אין לדעת, ככה או ככה הסימטריה הזאת חוזרת בכל דור ודור, ולפעמים יותר מפעם אחת. התגובה הקרה של האב המתעלל, סיירוס, למתנה שהביא לו צ'רלס, חוזרת על עצמה כשאדם מסרב לקבל את המתנה של קאל. אותו קורבן, אותו אל מנוכר, אותה אכזבה.
שם הספר והסדרה הוא בעצם כתובת: בספר בראשית פרק ד' מצוין שם המקום שאליו נדד קין אחרי שהרג את אחיו - "וישב בארץ נוד קדמת עדן". כלומר סטיינבק שולח אותנו לדירה של הרוצח ולא לגן עצמו.
אולי הבחנתם גם בבחירה הוויזואלית של הבימוי, שהיא להלביש את דמויות ה-C בגוונים כהים, אדמתיים ומהוהים, ואת דמויות ה-A בבדים רכים ובהירים, מניפולציה ויזואלית לא מודעת על הצופה. אגב, ליהוק מעניין בסדרה הוא ג'ו אנדרס לתפקיד של אהרון. אנדרס הוא הבן של קייט ווינסלט וסם מנדס. נפו-בייבי או לא, בסדרה שעוסקת בירושת הורים לילדיהם קשה להתלונן על ליהוק שמבין בדיוק את הנושא.
אומנם לא התנ"ך אבל רפרנס נוסף הוא כמובן "אליס בארץ הפלאות" - כשקתי-קייט מנחמת בחורה שנפצעה בבית הבושת ואומרת לה שכשהייתה ילדה קטנה ופחדה, הייתה חושבת על אליס, זו ששותה שיקוי ומצטמקת. קזאן סיפרה שהיא קראה את התיאורים האלה כ"דיוקן של דיסוציאציה".
עורך יקר
סטיינבק כתב את הרומן על העמודים הימניים של מחברת שקיבל מהעורך שלו, פסקל קוביצ'י, ואת השמאליים ניצל למכתבים יומיים אל אותו העורך. הם נכתבו בין ינואר לאוקטובר בשנת 1951, ויצאו אחר כך בספר בשם Journal of a Novel. בהתחלה סטיינבק שיווק לקוביצ'י את קתי כ״מפלצת שלא ראיתם כמותה״, אבל בהמשך כבר התייחס אליה כאל ״קתי היקרה שלי״ והודה ש"בגוף של כולנו זורם כנראה דם מפלצתי". בשלב מאוחר יותר הוא התנבא שאנשים ישנאו אותה ״לא כי היא זרה, אלא כי היא מוכרת״. קזאן קראה את המכתבים האלה עוד לפני שהחלה לעבוד על העיבוד והשתמשה בהם כמצפן. לפי הניסוח שלה סטיינבק ״איבד שליטה״ על קתי והסדרה פשוט לקחה את זה משם.
מפלצת שלא ראיתם כמותה? מתוך "קדמת עדן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אגב, את המשפט הפותח של הסדרה, "אני מאמינה שיש מפלצות שנולדות בעולם הזה להורים אנושיים" (I believe there are monsters born in this world to human parents) לקחה קאזן כמו שהוא מפרק 8 בספר, הפרק שבו סטיינבק עורך את ההיכרות הראשונית בין הקורא לקתי. אבל קזאן, בערמומיות קונספטואלית, הפקיעה אותו מידי המספר והעניקה אותו דווקא לפיו, שגילמה את קתי. כלומר אם בספר קיבלנו גבר מכובד ומרוחק שמציג את המפלצת כבעלת מום, שנולדה בלי מצפון או מוסר להורים רגילים, המפלצת מציגה את עצמה. מה שמעורר אצל הצופה תהייה בלתי נמנעת - האם היא בכלל מדברת על עצמה או שמישהו אחר הוא המפלצת?
משפחה שכזאת
לזואי קזאן יש ירושה משפחתית משל עצמה להתמודד איתה, ואם זאת לא אירוניה לא ברור מה כן. סבא שלה, איליה קזאן, במאי הוליוודי מיתולוגי, היה הראשון שעיבד את "קדמת עדן" למסך בשנת 1955, עם ג'יימס דין בתפקיד קאל. זואי, שקראה את הספר כשהייתה בת 15 והפכה למעריצה, לא הייתה מרוצה מהרעיון שהעיבוד של סבא שלה התמקד רק בשליש האחרון של הספר. הוא היה "מעובד באופן רופף מאוד", לדבריה, והגיע שלב בחייה שבו כתבה לסוכנים שלה שאם הזכויות ל"קדמת עדן" יתפנו אי-פעם, היא "תדע מה לעשות איתן". את פלורנס פיו קזאן ראתה כששיחקה בסרט "מידסומר" ובפיץ' לנטפליקס היא כבר הייתה חלק מהחבילה.
רק חיכתה לטלפון. זואי קזאן
(צילום:Emilio Madrid/Getty Images for Netflix)
כששיחת הטלפון הנכספת על הזכויות אכן הגיעה, קזאן הייתה באוסטרליה, שם הצטלמה כשחקנית לסדרה. היה לה שבוע אחד להגיש את הפיץ' שלה לחברות ההפקה. היא עלתה על טיסה של 17 שעות עם תינוקת בת שנה וחצי, ובין מרדף למרדף אחריה במעברים היא ניסתה לכתוב את הפיץ' בצורה מסודרת. למחרת, כשהגיעה לפגישה במשרדי חברת ההפקה היא חנתה בחניון עם רכב שאבא שלה השאיל לה ורגע לפני שנכנסה היא שלפה דוח חנייה ישן שהיה זרוק ברכב ושרבטה עליו את מבנה הסדרה והפרקים.
מה עם החצי השני?
קזאן הודתה ב"הוליווד ריפורטר" שגם עם שבע שעות, ״חצי מהספר לא נמצא בסדרה״. הקורבן הגדול הוא משפחת המילטון, שסטיינבק ביסס על המשפחה של אמא שלו. לפי ג'ב סטיוארט, השואו-ראנר השותף שנטפליקס אילצה את קזאן לקחת, ״כל משפחת המילטון לא ממש בסדרה״: נשארו סמואל, בגילומו של קיארן הינדס, וכמה הופעות קצרות של אשתו ושל אחד מהבנים שלו - תשעת הילדים האחרים נעלמו, לכאבה הרב של קזאן.
כנראה שואל איפה ההמילטונים. ג'ון סטיינבק
(צילום: AP Photo/Anthony Camerano)
גם בתהליך הכתיבה נאלצה קזאן לקצץ. היא כתבה שמונה פרקים, נטפליקס אישרה שבעה. הפרק שהלך לאיבוד היה פרק עצמאי על לי, הסיני-האמריקאי שמגלם הון לי. קזאן, שאמרה על הדמות שהיא ״שומרת סודות אפילו מסטיינבק״, כתבה פרק על מסעו של לי לסן פרנסיסקו ב-1912 כדי לנסות להגשים את חלומו המקצועי. אם היה מצולם, היה הפרק הזה מייקר את התקציב בשליש, כפי שסיפרה קזאן ל"וראייטי": "לא היה כל היגיון תקציבי בבניית סט של סן פרנסיסקו של 1912 בשביל פרק אחד, עם לוקיישנים חד פעמיים".
ועדיין, בהשוואה לסרט, לי מקבל מקום של כבוד בעלילה כמי שמבשל, מגדל ומחנך את התאומים ומנהל את החשבונות של משפחת אדם טראסק. קזאן, שהייתה אמא טרייה במהלך הכתיבה, כתבה אותו כמי שנכנס לנעליים שקתי נמלטה מהן. בזמן שאדם עצמו מעביר את הזמן באבלות על היעלמותה של אשתו. אצל איליה קזאן, לשם השוואה, לי לא היה קיים כלל, ויש הטוענים שההדרה שלו נבעה מתפיסות גזעניות בהוליווד של אמצע המאה ה-20. הבדל מעניין נוסף מהספר הוא הסיבה שבגללה לי חוזר לאדם טראסק: בספר זה קורה מחמת הבדידות, אבל בסדרה זה לי סובל מגזענות ומוותר על החלום.
עמד במרכז פרק שהיה מייקר את התקציב בשליש. מתוך "קדמת עדן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מי יבנה יבנה בית
הבית והחווה של משפחת טראסק לא היו מבנה קיים, אלא נבנו מאפס על גבי אדמה בתולה באי הצפוני של ניו זילנד, בניצוחו של מעצב ההפקה זוכה האוסקר גראנט מייג'ור (Grant Major). ההפקה לא הסתפקה במבנה עצמו אלא חרשה את השטח סביב לבית ושתלה בו גם ירק אמיתי, כדי שהסביבה תיראה אותנטית. כדי להעניק לבית מראה של מבנה מוזנח שעמד שומם ונטוש במשך שנים, הם ירדו לרזולוציות מרשימות, עד כדי פיזור לשלשת ציפורים מלאכותית על הרצפה. המבנים הסופיים היו כל כך מרשימים שבעלי השטח הניו-זילנדיים ביקשו להשאיר אותם עומדים בנכס גם אחרי שהצילומים נגמרו, אבל שיקולי ביטוח הכריעו והמבנים נהרסו.
בעלי השטח הניו-זילנדיים ביקשו להשאיר. מתוך "קדמת עדן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ילדות נשכחת
מייק פייסט (צ'רלס) וכריסטופר אבוט (אדם), ביצעו גם סצנות שלא נכתבו עבורם אלא עבור הגרסאות הצעירות שלהם. הבמאי גארת' דיוויס הורה להם לשחק את הסצנות כדי ליצור זיכרון תחושתי משותף של יחסי האהבה-שנאה שלהם כילדים, זיכרון ששימש אותם בסצנות המשותפות שלהם כדמויות בוגרות.
כשפייסט קיבל ממחלקת האביזרים את המגפיים של צ'רלס, התברר לו לזוועתו שהן מכאיבות לו כאב נורא ברגליים. אבל פייסט, שחקן טוטאלי ואולי קצת מזוכיסט, החליט לנעול אותן בכל יום צילום כי הכאב הזכיר לו קטע בספר שבו צ'רלס מתואר כמי שהשקיע כל סנט שהיה לו בחווה וסירב לקנות דברים לעצמו. כך שהצליעה וההליכה הנוקשה שהצופים רואים על המסך הן תוצר של שילוב בין נפש אצילית והנעלה גרועה.
פייסט גם לקח לעצמו לא מעט חופש בתחום התסריט - בסצנה המתוחה שבה קתי מביאה לצ'רלס החשדן ארוחת ערב כמנחת שלום, פייסט החליט לוותר על השורות, שלף תפוח מהתרמיל שלו, נגס בו בהפגנתיות מול קתי ואז בעט בסל האוכל שהביאה. ההלם על הפנים של פיו מספר סיפור אמיתי לחלוטין.
הצליעה וההליכה הנוקשה שהצופים רואים על המסך הן תוצר של שילוב בין נפש אצילית והנעלה גרועה. מתוך "קדמת עדן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
פייסט אמור היה לעזוב בגופו את הסדרה בשלב מסוים, כשהדמות שלו מתה, ולהמשיך כקול שנשמע בירכתי מוחה של קתי בערוב ימיה. הנוהל המקובל במקרים כאלה הוא שעוזר ההפקה מקריא בקול את השורות של הדמות המתה, כדי לאפשר לשחקן השני להגיב אליהן, והשחקן האמיתי מקליט אותן מאוחר יותר כדי שייערכו פנימה, אל הסצנה. אבל פייסט לא מאמין בעריכות - או שהקייטרינג היה ממש טוב: הוא התעקש להגיע לסט, להתלבש ולהתאפר כמו צ'רלס, להיכנס לפריים, להתכופף מאחורי פיו וללחוש לה את השורות שלו בלייב. ההתעקשות הזאת הובילה את קזאן להרחיב את הנוכחות שלו בפרקים האלה משורות בודדות למערכת יחסים של ממש בין קתי המתפוררת נפשית לרוחו של צ'רלס.
ופייסט אחרון ודי: השחקן הגיע לניו-זילנד שישה שבועות לפני תחילת הצילומים, וכשהוא גילה את בית החווה שההפקה בנתה הוא ביקש מזואי רשות לבלות שם את סופי השבוע שלו. כשצוות הבנייה היה עוזב פייסט היה נוסע לחווה, משאיר מאחור אפילו את הסלולרי והמחשב הנייד שלו ומעביר שם את סופי השבוע בבדידות מוחלטת, כדי לחוות את השקט של המאה ה-19 (או כדי לערוך שם מסיבות חשאיות שאיש לא ידע על קיומן).
כשצוותי התפאורה, האביזרים והתלבושות שמעו שפייסט מתכוון לחיות בבית בסופי שבוע, הם התלהבו והכינו לו ארגז מלא בחפצים תקופתיים: נרות, מצתים, סיגריות, עטים, צעצועים ישנים, וכמובן גם המגפיים הלוחצות, ופייסט התהלך לו בבית, לבוש כצ'רלס ועבד בגן הירק.
תמשול
ואי אפשר בלי הנקודה הישראלית: המילה האחרונה בספר ושם הפרק האחרון בסדרה הוא "תמשל", בעברית. אדם אומר אותה לקאל ואז, ככה כותב סטיינבק, עוצם עיניים ונרדם. באותו פרק ד' בספר בראשית אומר אלוהים לקין, רגע לפני שקיפח את חייו של אחיו: "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". כלומר היצר רע אורב לפתחך ואתה נוטה להתפתות אליו, אבל עליך ולבחור לשלוט בו ולא להיכנע. את המילה "תמשל" אפשר לפרש בכמה דרכים, סטיינבק - וגם זואי קזאן - בחר לפרש אותה כהצגה של עיקרון הבחירה החופשית. כלומר העובדה שאתה מגיע משושלת של חוטאים או אפילו עשית דברים רעים מיוזמתך, לא אומרת שאין לך סיכוי להשתנות. לא גורל, לא דם, לא גנטיקה של אמא שאפשר להאשים בה הכול כמנהג הדור, אלא בחירה שנעשית מחדש בכל בוקר. תזכרו את זה בפעם הבאה שתדרשו מההורים שלכם לממן לכם פסיכולוג.
עטיפת הספר "קדמת עדן" מאת ג'ו סטיינבק
