ספטמבר 2025 העכור: הפסקת האש בעזה ושחרור החטופים עוד נראים רחוקים, תמונות קשות מהרצועה מעטרות את שערי העיתונים, ישראל נמצאת בשפל התדמיתי הקשה בכל הזמנים - ויש מי שדואג לשמר את זה. פסטיבל הסרטים של ונציה - אתם יודעים, מקום שבו אמורים לראות סרטים - הופך לפסטיבל כאפות שבו כל שחקן, במאי או שופט בתחרות נדרש לשאלה כמה ילדים ישראל מרעיבה ולמה הוא מעז לדבר על הסרט שלו בזמן שזה קורה. הסרט התוניסאי "קולה של הינד רג'אב", בתפקיד "רשימת שינדלר" הפלסטיני, מסומן מלכתחילה כזוכה הגדול של הפסטיבל - ומצרף אליו שורת מפיקים הוליוודיים בהם חואקין פיניקס ובראד פיט (בסופו של דבר, הסתפק הסרט בפרס השני). האווירה הפרו-פלסטינית שם לא מקרית: קרן הקולנוע של דוחא משקיעה בכמות שיא של 12 סרטים המציגים במסגרות השונות. בקיצור, כסף קטארי מעורב בעניין גם שם.
ובאמצע הפסטיבל, יוצאת ה-עצומה: לא עוד נו-נו-נו לישראל, אלא הצהרת חרם מקיפה ששוללת כל שיתוף פעולה עם גופי קולנוע ישראליים. מצטרפים אליה תוך ימים אלפי אנשי קולנוע מהעולם, והיא חודרת עמוק למיינסטרים ההוליוודי, עם שמות כמו אמה סטון, חואקין פיניקס - שניהם במקרה או שלא היו בפסטיבל באותם ימים - וכמובן חוויאר בארדם (צפירת הרגעה: למרות ששמו צורף השבוע לעצומה, סופרמן החדש והיהודי דייויד קורנסווט ביקש להסיר את שמו ממנה אחרי שהתברר שמי שחתם במקומו הוא מתחזה).
הנה התגובה הציונית ההולמת הראשונה בחו"ל לחרם, שבוע לאחר התנעתו, כולה שיר הלל לטיפוח הקולנוע הישראלי: "איננו מסכימים עם היוזמות האחרונות להחרים יוצרים ישראלים. השתקת אמנים על בסיס לאומיות אינה מקדמת הבנה טובה יותר, ואינה תורמת לקידום השלום. תעשיית הבידור העולמית צריכה לעודד אמנים לספר את סיפוריהם ולשתף את רעיונותיהם עם קהל ברחבי העולם. אנו זקוקים לתקשורת מיטיבה ודיאלוג פתוח - לא לפחות מזה".
8 צפייה בגלריה
למה שלא תניף את היד עוד קצת למעלה, בזווית? חוויאר בארדם
(צילום: Patrick T. Fallon / AFP)
הדוברת: לא ג'רי סיינפלד, לא ספילברג ששותק כמו דג כמעט לאורך כל המלחמה, גם לא חבורת האמנים הקבועה התומכים בישראל, והפחות זוהרת משמעותית מסטון ושות' (ליב שרייבר, דברה מסינג) שחיכו עוד כמה ימים עד להצהרת הנגד שלהם לחרם. וגם חלילה לא מיקי זוהר, שר התרבות (כולה קולנוע ישראלי, מה לו ולזה?). לא, הכותבת של הטקסט היא מליסה צוקרמן, סמנכ"לית אנונימית באולפני פרמאונט, האולפן השלישי בגודלו בהוליווד. אוקיי, צוקרמן היא כנראה יהודייה, וכך גם חצי מעיר הסרטים, כולל רבים שמחרימים אותנו. אבל מה גרם דווקא לה לפרץ חיבת ציון? האם במהלך כל הקריירה שלה באולפני פרמאונט חלמה לשתף פעולה עם ארי פולמן ואבי נשר וזה לא הסתייע? עורכים שם באל.איי. מסיבות צפייה ב"לשחרר את שולי סאן" ולא רוצים שהחרם ידפוק את הרימייק שהם כה מצפים להרים?
מה גרם לשחרור ההצהרה הזו, שעוררה פאניקה עצומה לפתע בקרב תומכי החרם? לא מאמינים לנו? אתם מוזמנים לסור לאינסטגרם של אוהב ישראל הידוע - חוויאר בארדם. עד ספטמבר, כמעט כל הפוסטים שלו עוסקים בפושעי המלחמה הנוראים בעולם - כלומר אתם, הישראלים (קולנוע כנראה פחות מעניין אותו בימים אלה). מספטמבר, היא עוסקת בעיקר בו, כלומר בעצומות החרם שעליה חתם והסברים מכאן עד קזחסטן למה היא מחרימה "מוסדות ולא אינדיבידואלים" (על אף שבפועל, תחת הכללים שלה, החותמים לא היו מורשים להיכנס להפקת סרטיהם האחרונים גם של אישי שמאל ידועים כמו נדב לפיד, ברק הימן או יוצרי זוכה האופיר "הים", מאחר והם חוטאים בחטא הבלתי-נתפס של קבלת כסף מהאומה הציונית המטונפת המבצעת ג'נוסייד, לדידם). אז מה הביא את חוויאר להסביר את עצמו לדעת ולגמגם על תתי סעיפים בעצומה שבסוף לא מעניינת רבים מחוץ לברנז'ה? התשובה במילה אחת: מיזוג. בשתי מילים: "הבוס החדש", או בשלוש: דייויד פאקינג אליסון.
שלום, חבר
מי? ובכן, דייויד אליסון, מפיק מוכשר מזה כעשור שבגיל 42 אוחז תחת החגורה שורת טייטלים מרשימים כ"אהבה בשחקים: מאווריק" ושאר מפעלות טום קרוז בסרטי "משימה בלתי אפשרית". גם כמה מסרטי "הרובוטריקים" ו"מסע בין כוכבים", "אומץ אמיתי" של האחים כהן ועוד. אבל עם כל הכבוד לטעמו הקולנועי המשובח של דייויד אליסון, שני רק בהשוואה לאחותו האנינה ממנו - המפיקה העצמאית המיתולוגית מייגן אליסון ("כוננות עם שחר", "היא" ושלל סרטים עם פול תומאס אנדרסון) - נראה שלא אהבת הקולנוע לבדה הביאה אותו למעמד הזה.
8 צפייה בגלריה
הכירו את הבוס החדש. דייויד אליסון
(צילום: Eamonn M. McCormack/Getty Images for Paramount Pictures)
דייויד הוא בנו של לארי אליסון. נכון לשנייה זו מדובר באיש השני בעושרו בעולם עם הון המוערך ב-293.5 מיליארד דולר, ולכמה רגעים השנה האיש העשיר בעולם שעקף את ארבעת המתחרים הקבועים - אילון מאסק, ג'ף בזוס, צוקי והצרפתי ברנאר ארנו, במשחק הכיסאות הנצחי על המקום הראשון ברשימת "פורבס". אליסון בן ה-81 הוא כמובן המייסד-שותף של תאגיד ההייטק "אורקל", שהתפוצץ בשנתיים האחרונות ונסק מעלה הודות להשקעות חשובות ב-AI, ולא פחות חשוב מכך בהקשר שלנו - חבר טוב של אחד בשם בנימין נתניהו ושני בשם דונלד טראמפ. אליסון האב היה מי ש - אולי אתם זוכרים - אירח את נתניהו ומשפחתו באי לנאי בהוואי, שנמצא 98% בבעלותו, ברבע שעה ב-2022 שבה ראש הממשלה נתניהו לא היה ראש ממשלה (ב-2021 אף דווח שהוא הציע לנתניהו ג'וב באורקל, זה היה יכול להיות מעניין). וכמו שמשתמע, על אף שבגילו המתקדם הוא עדיין מנהל את האימפריה שלו ביד רמה בין הוואי לקליפורניה הליברליות, מדובר באיש עסקים שלא חושש להיות מזוהה כשמרן ואוהד טראמפ בלי להתנצל - וגם תומך ישראל מובהק, כולל תרומות נרחבות ל"אגודת ידידי צה"ל" וכו'. בקיצור, במונחי רוב הישראלים: חבר.
חזרה לבן דייויד, שטוען שוב ושוב שבניגוד לאביו "הוא לא אדם פוליטי". האירוע החשוב בהוליווד השנה הוא אחד שתמצאו במדורי הכלכלה, ולעיתים רחוקות מסוקר במדורי תרבות, אך הוא משפיע על הנוף התרבותי כולו. ועל ישראל. בקצרה: פרמאונט, האולפן שקיים מ-1914 אבל כבר שנים מדווח בעיקר על הפסדים - נמכר, למרבה במחיר. והמרבה במחיר הוא תאגיד סקיידאנס שאולי אתם זוכרים מהלוגואים שלפני "משימה בלתי אפשרית". זו החברה של אליסון הבן. ביולי האחרון, אחרי חודשים של כיפופי ידיים - ושבוע אחרי שבאופן מסתורי הוכרז ב-CBS על ביטול התוכנית של סטיבן קולבר הביקורתי כלפי טראמפ "מטעמי תקציב" - המיזוג אושר על ידי הרגולטורים של טראמפ: פרמאונט ורשת CBS נכנסו תחת כנפיה של "סקיידאנס" של אליסון "הלא-פוליטי". באוגוסט האחרון, חודש לפני "ספטמבר השחור" מבחינת ישראל, המיזוג יצא לפועל. בספטמבר, ההצהרה בעד ישראל.
פאסט-פורוורד חודש קדימה: תאגיד האחים וורנר הצטרף להצהרת ההתנגדות לחרם והודיע בשפה תקיפה עוד יותר מפרמאונט כי לא יאפשר חרם על ישראל בתחומו "מטעמים משפטיים", אחרי שקיבל מכתב התראה מאגודת עורכי דין יהודים בבריטניה. תנו לנו לנחש שלא זו הסיבה האמיתית שוורנר קפצה על ספינת ה"גם אני" של פרמאונט - על הנייר אולפן קולנוע קטן יותר (מה גם שמכתב דומה נשלח לנטפליקס ודיסני וכו', שטרם הגיבו). אולי, רק אולי, יש לזה קשר לעובדה שבמקביל מדווח כי סקיידאנס-פרמאונט החדשה מתכננת לרכוש ולמזג לתוכה את תאגיד וורנר-דיסקברי, איחוד שאם ייצא לפועל משמעותו למשל ששירות הסטרימינג הנכה למדי של "פרמאונט" יקבל לתוכו את כל הקטלוג של HBOMax, כולל "משחקי הכס" וכל סרטי וורנר די-סי לדורותיהם. אליסון אמר לפני שבועיים כבר רשמית שהוא יבטל את מותג HBOMax - בקטנה - אם המיזוג ייצא לפועל.
הרבה סצנות של "בית הקלפים" פינת "היורשים" יש בדרמה הכלכלית-פוליטית הזו - אבל אותנו מעניינת מדינה אחת קטנה במזרח התיכון, והיא צצה בעלילה כמעט בכל דיווח שני. למשל זה ששירותה סטרימינג פרמאונט פלוס מיהר רגע אחרי המיזוג לקנות את זכויות ההפצה של "אור ראשון" - הסדרה השנויה-במחלוקת על אירועי 7 באוקטובר של ליאור חפץ בכיכוב רותם סלע - ולקדם אותו עם כל התותחים הכבדים לקהל האמריקני. אליסון הבן שחרר הצהרה מפרגנת וחגיגית מיד אחרי הרכישה וציין כי "'אור ראשון' מדגישה את המחוייבות המתמשכת של פרמאונט לאמנות הסיפור תוך הצטיינות ודיוק". בלי קשר לדעתכם על הסדרה, זה סוג של וואו. אחד, מנכ"ל של תאגיד השווה עשרות מיליארדים לא משחרר הצהרה על כל סדרה וסרט שהתאגיד שלו קונה, בטח אם מדובר בפרויקט נטול כוכבים מוכרים לאמריקנים. דבר שני, מילה כמו "דיוק", רגע לפני ציון שנתיים ל-7 באוקטובר ורגע אחרי עצומת החרם מספטמבר, יכולה להתפרש כדבר אחד - פאק יו לכל הסלבריטאים ששוכחים מה קרה באותו היום.
עוד צעד מטלטל-מוסכמות הוא כמובן גיוסה ומינויה לעורכת הראשית של חדשות CBS של בארי ווייס. מבלי להיכנס מדי להיסטוריה העשירה של האושיה הזו, נגיד שבמונחי התקשורת האמריקנית הדבר שקול למינוי איילה חסון לעורכת חדשות 12. פובליציסטית מיתולוגית, עורכת מדור הדעות לשעבר של "הניו יורק טיימס" שעבדה קשה בלגוון את קאדר הכותבים שם - בעיקר ימינה - עד שסולקה מהעיתון הליברלי במה שהוא המקבילה האמריקנית לתככי לוינסון כאן. נחסוך לכם את כל הדעות והדעות הנגדיות עליה ומורשתה ונאמר רק שבשורה התחתונה מדובר באחת הנשים האוהדות ביותר לישראל בעולם, שקיבלה את אחד התפקידים החשובים ביותר במדיה האמריקנית, ועולם העיתונות שם כמרקחה וממתין למהפכה.
חזרה למחרימים מהוליווד: כתבת "100 הימים הדרמטיים של דייויד אליסון בפרמאונט" שפורסמה שבוע שעבר בעיתון התעשייה "וראייטי" כללה הרבה כותרות מעניינות על כל השאיפות והחלומות של הגביר החדש. שאיפה שלו להשקיע שוב יותר בסרטים לקולנוע (אנחנו בעד), להדק עוד יותר את הקשר עם טום קרוז (בגדול גם), פיטורים נרחבים (טוב, ככה זה במיזוגים) והכנסת טכנולוגיות חדשניות מעולמות ה-AI (אוקיי, זה נשמע חשוד). אבל הפסקאות שכמובן עוררו תשומת לב מיוחדת הן אלו שעסקו בפוליטיקה, עם כל הכבוד לקופץ-הצוקים קרוז: סוגיית ישראל, וטראמפ. ספציפית, עלתה התהייה כמה אליסון ג'וניור ה"לא-פוליטי" מקריב קורבנות לעולה כדי לשמח את טראמפ, החבר של אבא (בין היתר ב- CBS פוטרו כתבים ובעיקר כתבות לענייני איכות סביבה ועזה, במהלך שלבטח משמח את הבית הלבן, ואת עולם העיתונות פחות. בתגובה לכתבה במערכת הכחישו כמובן כל הקשר פוליטי).
לגבי ישראל, כאן אנחנו מגיעים לפצצת האטום: אם בספטמבר פרמאונט הייתה הראשונה לשחרר הצהרה נגד החרם באמריקנית מנומסת, "איננו מסכימים" פינת "אנו זקוקים לדיאלוג פתוח", הגיעה שבוע שעבר הפסקה הרלוונטית בכתבה של "וראייטי" והבהירה שכל הנימוס הזה הוא אמריקנית-עסקית שנועד לומר "חבל, יש לכם פרצוף יפה": בכתבה צויין כי "ישראל היא סוגיה חשובה בתאגיד, שם לא חוששים להגיד את דעתם על החרם. מקורות סיפרו כי יש בפרמאונט רשימה של כישרונות שאיתם הם לא מוכנים לעבוד כי הם מוגדרים כ'אנטישמים מובהקים', 'שונאי זרים' ו'הומופובים'. התשובה על האם החותמים על עצומת החרם נמצאים ברשימה היא לא ברורה".
נתרגם מעיתונאית לעברית: ה"לא ברורה" מכוון כאן כדי לגרום לסלבים להזיע. בעדכון לכתבה משלשום נמסרה מפרמאונט רבע-הכחשה-לא-מכחישה בסגנון "מקורות אחרים באולפן טענו כי רשימה כזו אמנם אינה קיימת, אך ההנהלה לא מוכנה לעבוד עם מי שנוקט בשיח שנאה". וואלה יופי. אז מי נכנס לרשימה או לקטגוריה הזו לדעת פרמאונט? חוויאר בארדם שמשווה פומבית את חיילי צה"ל לנאצים ומופיע בכל אירוע שני עם כאפייה? השחקנית היהודייה האנה איינבינדר, שמאז זכייתה באמי בספטמבר וקריאתה על הבמה "לשחרר את פלסטין" מתארחת בשלל פודקאסטים כדי להסביר למה אין דבר כזה "ציונות ליברלית" וכל הציונים הם קקות? במאים כמו אדם מקיי, יורגוס לנתימוס וג'ונתן גלייזר ושחקניות עסוקות כמו טילדה סווינטון ואוליביה קולמן שחתמו על שלל עצומות נגד ישראל ויש להם קריירה עשירה בהוליווד? כוכבים כמו אנדרו גארפילד, ג'ניפר לורנס, בנדיקט קמברבאץ' ופלורנס פיו שאמרו כל אחד בדרך כזו או אחרת שישראל מנהלת ג'נוסייד? או שמא גם אמה סטון שחתמה רק על עצומה אחת - רק על חרם אחד קטנטן על תעשיית הקולנוע דוברת-העברית היחידה בעולם - והיא המאמי הלאומי של הוליווד? האם כל הפעולות הנ"ל נכנסות לקטגוריית "שיח שנאה" בואך "אנטישמיות"? איפה עובר הקו?
אז רשימת סלבים כתובה אולי אין, אפשר להמר שסלב נניח כבארדם ששם עצמו במרכז מסע הצלב נגד ישראל לא ילוהק בשנים הקרובות לסרט של פרמאונט - ואם המיזוג ייצא לפועל, גם לא של וורנר. זו חתיכת מכה. בהוליווד כבר אין אולפנים - יש מפלצות מדיה שחולשות על הכל: סטרימינג, קולנוע וטלוויזיה. בקרוב הנוף התקשורתי-קולנועי עלול להיראות כך: דיסני, פרמאונט-וורנר, יוניברסל, נטפליקס, אפל, אמאזון וסוני. שלושת הראשונים יחלשו כמעט לבדם על מה שנשאר מהקולנוע באולמות. לא יהיה נחמד לבארדם אם אחד משלושת המקומות שבהם הוא יכול להשיג עבודה כסטאר יהיה סגור בפניו.
8 צפייה בגלריה
מקווים שחסכתם לפנסיה! אמה סטון, חאווייר בארדם ואוליביה קולמן
(צילום: AP, Getty Images)
משחק סכום-אפס
הקורא הישראלי הממוצע אולי התמתח בנחת מקריאת הפסקאות הקודמות, מלדמיין את הסוכנים של בארדם וסטון צועקים עליהם: "מה עשיתם!?", ומתקווה שהנה עידן ורוד חדש לישראל בהוליווד, עם אולפן ענק אחד לפחות שנותן לנו גב ורוכש בסיטונות סדרות ישראליות, כי לבוס יש מחוייבות אלינו. אבל חכו רגע עם השמפניות.
כי השאלה "איפה עובר הקו" רלוונטית לא רק לכוכבים שאולי רועדים, אלא גם לפרמאונט ולאליסון - שבסוף משחקים פה משחק מסוכן ומעלים את ההימור. יש סיבה טובה שאולפן ענק כמו דיסני, שגם מנוהל על ידי מנכ"ל יהודי מיתולוגי עם כוח ענק (בוב אייגר), שותק כמו דג ולא מביע עמדה לכאן או לכאן, כאילו ישראל היא עוד אחת מאותן ארצות באגדות של דיסני. והסיבה היא, שבאופן אירוני, להוליווד יש זיכרון רע מאוד מחרמות. כלומר, עם חרמות על מדינות קטנות במידל-איסט לא הייתה להם בעיה, אבל חרם של ממש על האנשים שעובדים שם - זה ביג-נו-נו.
המונח "רשימה שחורה" מתייחס בהיסטוריה של הוליווד קודם כל לאירוע אחד: ועדת החקירה שהוקמה ב-1947 וחקרה יוצרים שנחשדו בנטיות אנטי-קומוניסטיות. עשרה יוצרים - בעיקר תסריטאים יהודים - הוכרו רשמית כקומוניסטים והוחרמו עשרות שנים באולפנים, ועוד עשרות נוספים בהם צ'פלין וברטולד ברכט היו צריכים להגר מהוליווד אחרי שגם היו על הכוונת של הממשל או של האולפנים או שניהם (היום קוראים לזה "מקארתיזם", ועל אף שהמונח נכון, לסנאטור מקארתי שעל שמו הוא קרוי אין קשר לוועדה שחקרה את הוליווד). הרבה הלשנות ורוח רעה היו מהתקרית הזו, שנחשבת עד היום לרגע שבו האולפנים - שגם אותם אז ניהלו יהודים - תקעו סכין בגב של הטאלנטים שלהם כי העמדות שלהם לא הלמו בצורה מושלמת את הרוח המובילה באמריקה באותה תקופה, או את מה שהממשל בוושינגטון אהב לשמוע.
והנה, כמעט 80 שנה עברו, וראש עיר פרו-פלסטיני המואשם בהיותו קומוניסט זוכה בניו יורק, הדור הצעיר בארה"ב סוגד לו, ובהוליווד ראש אולפן מנהל לכאורה "רשימות שחורות" של סלבים שדיברו בעד פלסטין ולא מוצאים חן בעיני טראמפ. מעבר לקושי החוקי לנהל רשימה כזו (מה שמסביר את רבע-ההכחשה מפרמאונט), זה בעיקר לא נשמע טוב ויכול להיות הרסני לתדמית התאגיד הוותיק-צעיר. זה גם יכול להיות מסוכן לישראל, אם תתקבע בהוליווד המנטרה הבאה: הכוכבים והבמאים הנחשבים בעד פלסטין, האולפנים ובעלי ההון בעד ישראל. אליסון הוא אולי אדם מבריק ומוכשר בדין, ובכל זאת כדאי שיהיה מודע לדיכוטומיה הזו, ולהשלכות ההיסטוריות האפשריות. החרם על ישראל הוא מעשה נבלה, אבל האם המחרים מחרימים פטור? בעיקר כשהמוחרמים החדשים - אם הדיווח נכון - הם סלבריטאים שתוכניות אירוח ימשיכו לראיין גם עוד 30 שנה, וישמחו לספר על איך לא התכופפו בפני מנהל האולפן שחשב שיוכל להשתיק אותם בענייני עזה ופלסטין.
מעל הכל, חשוב לזכור: המשחק רק בתחילתו, והסרט במערכה הראשונה. בארדם, סטון, אליסון האב, אליסון הבן, טראמפ, נתניהו, בארי ווייס וסטיבן קולבר - כולם שחקנים עם היסטוריה טעונה שבאופן ישיר או עקיף מתנגשים זה בזה. הסכסוך הקשה במזרח התיכון אולי יצא להפסקת אש קלה, אבל הקרבות בכל החזיתות - גם בהוליווד - נמשכים, והסיכונים עצומים.
