ככל שזה נוגע לי, התעלומה הגדולה של "רומן משרדי" (Office Romance), הקומדיה הרומנטית שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, היא לא כמה לווייתנים תרמו את השליות שלהם כדי שלופז תצליח בגיל 56 להיראות כמו בת 30, אלא איך לכל הרוחות הבריטיות האנשים שהביאו לאפל TV את "טד לאסו" - להלן ברט גולדשטיין ורוי קלי - הצליחו ליצור קומדיה רומנטית כל כך גרועה, עצלה ונוסחתית כשכף רגלם דרכה במסדרונות של נטפליקס. שניהם הסבירו בראיונות שהם חשו תסכול נוכח העובדה שמזמן הם לא צפו בקומדיה רומנטית טובה אז הם החליטו ליצור אחת. אני עדיין מחכה.
"רומן משרדי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות נטפליקס)
ג'ניפר לופז היא ג'קי קרוז, מנכ"לית (כמה מעצים!) של חברת תעופה וגולדשטיין, הלא הוא רוי קנט, השחקן המריר והמופנם בעל לב הזהב מ"טד לאסו" הוא עכשיו דניאל בלנצ'פלאוור, עורך הדין החדש של החברה. הוא בריטי מאוד, מבטא, חיבה לכדורגל ונטייה לקלל שלוש פעמים בדקה. היא אמריקאית עד לשד עצמותיה. גולדשטיין וקלי אפילו לא פינקו אותנו ביחסי איבה שהופכים למשיכה עזה, אלא הלכו ישר על אהבה ממבט ראשון או שני. וזהו, אנחנו אמורים להאמין שעכשיו הם מאוהבים למרות שאין שום דבר שיחבר ביניהם.
המכשול היחיד שעומד בפניהם הוא - אין את זה ביותר דור Z מזה - מדיניות משאבי האנוש בחברה שאוסרת על מערכות יחסים אינטימיות בין עובדים. זאת לא המופרכות האחרונה שהסרט דורש מהצופים שלו לאמץ. בהמשך יגיעו גם ג'ניפר לופז מטיסה מטוס, חדר בדירה של לופז שמלא ב"דברים בריטיים" והמזכירה הנאמנה שלה (שמגלמת בטי גילפין המושלמת מ"האחות ג'קי" ו"גברת דייויס"), שיולדת על השולחן במשרד ומגיעה לעבודה יום למחרת. עד כאן, בחורי הטוב, יש גבול להשעיית הספק שאני מסוגלת אליה, עם כל הרצון להתמסר לקומדיית גראונד זירו שלכם.
מצטערת, אבל מה שעבד בקומדיית האנסמבל של אפל TV מתרסק על סלעי האלגוריתם של נטפליקס כשקלי וגולדשטיין מנסים לעשות עוד סיבוב על החיספוס הבריטי מול החלקלקות האמריקאית, רק בסרט של כמעט שעתיים (הרבה יותר מדי בשביל סרט שיש בו מעט מאוד). מה לעשות שהקומדיה הרומנטית הבריטית נשענת על מוטיבים שונים לגמרי מהגרסה האמריקאית של הז'אנר.
"נוטינג היל", "ארבע חתונות ולוויה" ועוד - הקלאסיקות הבריטיות עובדות על מנועים של מבוכה, איפוק, הומור מילולי, מודעות עצמית. האמריקאית, וג'ניפר לופז, מלכת הז'אנר שהתפקיד ב"רומן משרדי" נכתב במיוחד עבורה ואך ורק לה, לוקחת את עצמה מאוד ברצינות ומעבירה את הגיבורים שלה מסע רגשי, שמה להם בפה הצהרות גדולות וקיטש. אפשר להבין שגולדשטיין וקלי רצו לשמור על החיספוס הבריטי ועל הטון הקומי הבוטה, אבל בפועל זה אומר שאל תוך ים הסכרין הלא מנומק ב"רומן משרדי" מוצנחות מדי פעם בדיחות גסות על זיקפה, דיונים על המילה Cunt, אוננות, נוזלי גוף וסצנת לידה הרבה, הרבה יותר מדי גרפית לשבת בבוקר.
כל זה נחמד וטוב ואפילו מצחיק מדי פעם, אבל אף אחד לא נכנס לקומדיה רומנטית בשביל הגיחי. קומדיה רומנטית היא חוזה בלתי-כתוב בין היוצר לצופה, שבמהלכו מסכים צד א' להתעלם מצירופי-מקרים מטופשים, אי-הבנות שהיו נפתרות בהודעת ווטסאפ או העובדה שמטוסים תמיד ממריאים בזמן. בתמורה מובטח לנו שני גיבורים עם כימיה כובשת ואמיתית ביניהם, שלומדים להכיר זה את זה, מתאהבים בהדרגה ובסופו של דבר מתגברים על מכשול סביר כלשהו שמונע מהם להיות יחד. יש שם נוסחה אבל היא נבנית באופן אמין, ויש ריקוד עדין בדרך לאהבה. נכון, ג'ניפר לופז בביקיני (מדהימה) זאת סיבה טובה, אבל אעפס, לא טובה מספיק.
אנחנו נתרגש כי נבין את השינוי הקטן או הגדול שהם צריכים לעשות כדי להיות יחד. זה המרכיב היחיד שמתוקף החוזה צריך להיות מעניין ומורכב ואמיתי. זה ההגיון היחיד המתבקש, כל השאר יכול מבחינתי להתרחש בממלכת הפיות. איכשהו קלי וגולדשטיין הצליחו לפספס לגמרי את הקטע הזה. לא מעניין אותי שדניאל וג'קי נוסעים לענייני עסקי/שקר כלשהו בדומיניקנה ואוכלים ארוחת ערב על החוף, אם זה קרה שתי דקות אחרי שהם הכירו. ואם אנחנו בענייני אמינות, גילפין, המעט שאת יכולה לעשות עם בטן מזויפת של חודש תשיעי זה להעמיד פנים שאת בהיריון.
לופז וגולדשטיין אפילו עושים עבודה לא רעה יחסית מבחינה משחקית, אבל אם אתם אוהבים את תחושת ההתמסרות הנעימה לרומן של אנשים אחרים, ספק אם "רומן משרדי" יעשה לכם את הדגדוג הנעים הזה בבטן וייקח אתכם פנימה איתו. יותר מדי קלישאות בדיאלוג, יותר מדי הומור ג'אד אפאטו (ולא שיש עם זה משהו רע, רק לא בקומדיה מהסוג הזה) ליד שולחן האוכל - ובעיקר, מעט מדי אהבה לז'אנר שהפורטה שלו זה התאהבות.
