"הולה צ'או" סרטו החדש של יוחנן (חורחה) ולר ("סלסה תל-אביב") הוא עיבוד קומי-דרמטי לאירועים שהתרחשו בחיי משפחתו של הבמאי הוותיק. אירועים אלו כבר הוצגו לפני שנים בסרטו התיעודי "הטלנובלה הפרטית שלי" (2001). משפחתו של הבמאי פוצלה בין שתי יבשות. מקור המשפחה בארגנטינה, והיא כוללת את שני ההורים, את חורחה ושלוש אחיות. הוא ואחת מאחיותיו עברו בצעירותם לישראל ובנו לעצמם כאן חיים ומשפחה. בארגנטינה נותרה האחות שלא התחתנה, ולאחר מות האם הוטל על כתפיה כל נטל הטיפול באב המתעוור ובאחות הקטנה הסובלת מלקות שכלית התפתחותית קלה.
"הולה צ'או" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי לאון אדרי)
במציאות שתועדה האחות שנותרה בארגנטינה הגיעה לנקודת שבירה ונזקקת לעזרה מהותית. חורחה ואחותו טסים לשם, שנים רבות מאז ביקורם הקודם. בהמשך האחות הקטנה והאבא מגיעים לביקור בישראל כדי לבדוק אפשרות שיעשו עלייה. לתוך כך נכנסות מערכות היחסים הכוללות הדים לריחוק בין-דורי, תחושות אשמה וכעס מובלעות יותר ופחות. הסרט התיעודי מסתיים כשהאבא, שאת העיוורון שלו לא ניתן היה לרפא בישראל, והאחות שלא רצתה לעבור לסביבה לא מוכרת, חוזרים לארגנטינה. מה לעשות? החיים לא מציעים פתרונות פשוטים.
רבע מאה אחר כך ולר חוזר אל דינמיקה משפחתית זו בתסריט שכתבה אליסה דור (התסריטאית הקבועה של סרטיו). מרסלו לרר (פבלו רוזנברג) הוא בן דמותו של הבמאי - במאי קולנוע בעל רקורד מעורפל, ומי שמתפרנס מסדנאות קולנוע המועברות לילדים. בתחילת הסרט הוא מצלם תרגיל שלא מוצא חן בעיני אשת החינוך שמלווה את הילדים, והדבר מסכן את פרנסתו. זה לא משמח את אשתו מיכל (דנה אברהם סמו) שרוב הסרט עצבנית עליו ונמנעת ממגע גופו. היא עצמה מתפרנסת מהוראת שיעורים פרטיים בבית המשפחה.
מלבד הזוג הנשוי בית משפחת לרר גדוש למדי. גרה בו גם הבת מאיה (ריף נאמן) שילדה לא מזמן, ועובדת בשירות לקוחות של בזק בינלאומי מהבית (כלומר, מסתובבת בבית ומדברת לאוזנייה האלחוטית). בן הזוג שלה עמית (קווין רובין) הוא אומן-צלם, ולכן כל הסרט הוא מסתובב עם מצלמה ומצלם את בני המשפחה גם כשהם לא בעניין. אור (שחר טבוך) הוא בן הזקונים שמשרת בצבא, וישנה גם כלבה קטנה ונבחנית שמוסיפה עוד שכבה של רעש למרחב הצפוף. ואם כל זה לא מספיק ישנן גם האורחות הדי-קבועות בבית - ריבי (שוש פוליאקוב), האמא הסרקסטית והדעתנית של מיכל, ודונה (לוטוס אתרוג), המטפלת שמלווה את האם.
אז צפוף. מאוד צפוף. בית של התחככות מתמדת שמוצג בטון הומור מבולגן של משפחה ישראלית שבה כולם רבים זה עם זה כל הזמן (אבל כמובן אוהבים). הכוונה מובנת אך הביצוע מייגע. זה לא רק קשור למשחק אלא לחולשה הכללית של הבימוי בסרט שמשטיח את הסיטואציות לעשייה טלוויזיונית בינונית. אלמנטים כמו קומפוזיציה, עריכה, מוזיקה או סאונד מתופעלים באופן שבמקרה הטוב ניתן להגדיר כ"פונקציונלי". מצד שני, וגם זה לא בהכרח לטובת הסרט, רוב הדמויות במשפחה יידחקו הצידה כשיתחיל המהלך העלילתי העיקרי.
בעודו נוסע באוטובוס לסדנא מרסלו מקבל שיחת טלפון מאחותו פביאנה (סנדרה שונוולד) שגרה בארגנטינה יחד עם אביהם המתעוור (נח אומנסקי) והאחות הקצת יותר צעירה גבי (כורל מלץ), בעלת הלקות ההתפתחותית. פביאנה חברה במקהלה שמגיעה להופעות בברצלונה, ולכן תישלח בטיסה לארץ למשך תקופה של שלושה שבועות את האבא ואת האחות. כפי שניתן להבין הנסיבות המקוריות עוצבו באופן קליל יותר, לא מדובר פה על קריסה של האחות, או על יוזמה שמראש יועדה למצוא פתרון לנטל המוטל עליה. מבחינה תסריטאית השינוי של פרט זה ושל אופי הסיטואציה בכללותה, אמור היה להשפיע גם על אירועים נוספים בהמשך. לא נראה שבתסריט חשבו על הדברים עד הסוף.
השליש השני מתמקד בתהליך ההתקרבות המחודשת בין מרסלו ואביו (הרבה יותר קל לביצוע בבדיה מאשר במציאות המתועדת). דגש רב עוד יותר ניתן ליחסיו עם אחותו הצעירה - ואלו בוודאי יהיו הסצנות שחובבי הסרט יזכרו בחיבה. יש דיון שלם שאותו ניתן לקיים לגבי האתיקה של אופני הצגה של דמויות עם לקות שכלית התפתחותית בקולנוע, אבל דיינו אם נאמר שזהו תחום שמחייב התנהלות זהירה. כאן הבחירה היא לעצב את גבי כדמות רגישה וטהורה במיוחד, שמהווה סוג של איזון לצדדים היותר מורכבים של החיים הבוגרים של מרסלו. זו בעיקר פריטה על מיתרים שמטרתם לגרום לצופים לחבב את הדמות, רק כדי שיהיה ניתן לכאוב את מצוקתה. חצי השעה האחרונה של הסרט תתנהל בנקודת משבר ביחסים בינה לבין מרסלו, משבר שנובע מהחלטה שהוא מקבל קרוב לנקודת השעה. המשבר מוצב באופן קצת מאולץ ויסתיים בפתרון מאולץ עוד יותר.
"הולה צ'או" הוא "סרט קטן", הן במובן החיובי של עיסוק במערכות יחסים של בני אדם "אמיתיים", והן במובן השלילי יותר כמוגבל מבחינה קולנועית. הוא מנסה לשמור על טון קליל, אבל כדי לעשות זאת הוא משנה פרטים ביחס לסיטואציה המקורית, דבר שהופך התרחשויות למאולצות. ייתכן שמי שיחווה את הסרט תוך התמקדות ב"אנושיות" ופחות ב"קולנועיות" יחווה הנאה רבה יותר.
