ההכשרה בריקוד בלט מפתחת מיומנויות מצילות-חיים. אולי לא כשהרקדניות מבצעות את "ריקוד הברבורים הקטנים" מ"אגם הברבורים", אבל בוודאי כשהן נדרשות לאלימות נשית מעצימה. זהו הרעיון בבסיס קומדיית האימה-פעולה "יופי קטלני" (Pretty Lethal) שעלתה אתמול באמזון פריים. הסרט נפתח בסדרת קלוזאפים המדגישים את המאמץ העילאי הנדרש עבור הריקוד המעודן, ואת הדימויים מלווה מונולוג נשי במבטא כבד: "בליבה של כל בלרינה פועם דם של לוחמת. הן הופכות כאב ליופי. כאוס לדייקנות. את הגוף שלהן לאומנות. זיעה, דם, הקרבה. אך לא כל אחת מגשימה את חלומה...". את המונולוג הזה, כך נגלה בהמשך, נושאת דבורה קאזימר (אומה תורמן) שבצעירותה עמדה להגשים את חלומה ולרקוד ב"אגם הברבורים", עד שגנגסטר הונגרי נטל ממנה את החלום.
"יופי קטלני"- טריילר
(קרדיט: באדיבות אמזון פריים)
טכניקות הבלט לא התפתחו במערב במשולב עם אומנויות לחימה. ניתן גם לטעון שמסת הגוף הלא-משמעותית של רקדניות בלט לא אמורה להפוך אותן ליריבות ראויות לפושעים הונגרים מגודלי-גוף. אבל בעידן של קולנוע נשי מעצים, זוטות ממין זה אינן אמורות להפריע לצופות. הניסיון של "יופי קטלני" לשלב את הקומי באלים אמור ליטול את העוקץ מביקורת כלפי המופרכות של הקונספט. אם הבמאית ויקי ג'וסון והתסריטאית קייט פרונד יודעות שהמוצג אינו לגמרי רציני, כמה מגוחך להיות הגבר שרוטן מול המסך בחוסר-נחת. האם ההיגיון והסבירות חשובים יותר מפנטזיה של העצמה ואחדות נשית?
אם ערכי ההעצמה מכניעים כל דבר אחר, כנראה שיש סיבה טובה לצפות ב"יופי קטלני". אבל, אם עדיין מותר לבקר סרט שכזה, הרי שזו דוגמה בינונית נוספת לפסבדו-פמיניזם אינפנטילי. עולם שבו כל הגברים הם קריקטורות של רוע סתמי, ולעומת זאת אפילו לדמות הרעה הנשית המרכזית יש סיפור רקע שהופך אותה לקורבן של גבריות. אשרינו שהגענו לרגע התרבותי שבו קולנוע רדוד וסטריאוטיפי אינו רק נחלתם של גברים.
גיבורות הסרט הן חבורה מגוונת של רקדניות בלט (רובן מגולמות על יי שחקניות באמצע שנות ה-20 לחייהן). המורה שלהן למחול נקראת ת'ורנה (לידיה לאונרד) והיא מכינה אותן לקראת תחרות בינלאומית שתתקיים בבודפשט (מזל גדול להפקה כי יחסית זול לצלם שם). החבורה כוללת את בונס הקשוחה (הרקדנית-שחקנית מאדי זיגלר) שמגיעה מרקע כלכלי לא מזהיר. יריבתה היא פרינסס האסייתית (לאנה קונדור) שהוריה העשירים מממנים את הנסיעה של הבנות. כמו כן ישנן זוג האחיות זואי (איריס אפטאו) וקלואי (השחקנית החירשת מיליסנט סימונדס הזכורה מסרטי "מקום שקט"), ואחרונה היא גרייס, ממוצא הודי (אוונטיקה) שמגיעה מבית שמרני. תראו כמה גיוון אפשר לדחוס לקבוצה של חמש בנות. מזל שהוא מקנה ליוצרות פטור מפיתוח דמויות.
4 צפייה בגלריה
הידד! הקולנוע הרדוד והסטריאוטיפי הוא כבר לא רק של הגברים! מתוך "יופי קטלני"
(צילום מסך, אמזון פריים)
הפתיחה של הסרט מבססת היטב את הדינמיקה הלקויה בקבוצה. כלל לא ברור כיצד הבנות תוכלנה להופיע כלהקה. מול בעיית אקספוזיציה שכזו מחכה להן אתגר הישרדותי שילמד אותן כמה לקחים מועילים. במסורת סרטי האימה (כמו "הוסטל") שבהם אמריקנים נופלים לחור שכוח-אל במזרח אירופה, כך גם הבנות נקלעות למצוקה במדינת העולם השלישי הונגריה. המטוס נוחת בשדה תעופה מרוחק, ואת הדרך לבודפשט הן עושות באוטובוס מקרטע ששובק חיים באמצע יער שומקום נטול קליטה סלולרית. הן מבינות שהדרך היחידה להגיע להופעה היא בהתרחקות רגלית מהאוטובוס, והנהג צופה בהן מתרחקות ומלווה אותה בברכה ההונגרית "הלוואי שהזאבים ירחמו עליכן". רק טוב יכול לצאת מזה.
שבע דקות מתחילת הסרט הן מגיעות ל"פונדק טרמוק". למה באמצע שומקום בהונגריה יהיה כתוב Teremok Inn באנגלית ולא fogadó (פונדק בהונגרית)? זו שאלה מיותרת. מיותרת כמו למה ההונגרים הלא-מאוד משכילים שנפגוש במהלך הסרט מדברים באנגלית בינם לבין עצמם. אלו בדיוק שאלות מהסוג הקטנוני שמרמז שהצופה (גבר!) נטפל לשטויות במקום להתבשם מההעצמה הנשית שעומדת להתחיל.
הסיטואציה ברורה מהשנייה הראשונה. הפונדק מעוצב באופן מוזר למדי, ומלא בגברים מהסוג שלא יכול להיות דבר מלבד פושעים. על הכל מנצחת בעלת המקום (הדבורה קאזימר שכבר הוזכרה). יש לה שני בנים - אחד יחסית חתיך ולכאורה עדין וזמר, והשני קצת יותר מגודל אבל יחסית פחות מזיק. בכל מקרה אסור לטעות - כולם חלאות. ושאר הנוכחים עוד פחות ידידותיים לנשים צעירות. הגרוע מכולם הוא לות'ר מרקוביק (מיכאל קולקין), בן של גנגסטר הונגרי מסוכן, שהגיע לפונדק באותו ערב לגבות דמי חסות מדבורה עבור אביו.
לא לוקח זמן רב לפני שהדברים מתחילים להשתבש והבנות מוצאות עצמן כלואות בתוך הפונדק ובסכנת חיים וודאית. לאחר ההלם הראשוני יתחיל שלב ההתעשתות הכולל יישום של טכניקות בלט כטכניקות לחימה, והפגנה של סיבולת וחוסן מנטלי של שייטת 13 - שלפי הסרט כל רקדנית בלט מפתחת. בוא נאמר שמאז סרט ג'יימס בונד "מרוסיה באהבה" (1963), ונעלי השפיץ הקטלניות של הסוכנת רוזה קלאב, לא היה שימוש כה מרובה בנעליים עם להב קטלני. במהלך הסצנות האלימות רקדניות הבלט מועפות ונחבטות, שותתות וספוגות דם, אבל בהיגיון של סרט מצויר הן מתאוששות במהירות. שום דבר לא עומד בפני ההישרדות הקבוצתית. זה לא ספויילר, אלא סרט שהמבנה העלילתי הקלישאתי והטון הקומי הנלווה לכל אלימות מנטרלים בו כל מתח.
מאז פרצה המלחמה הנוכחית בתי הקולנוע מושבתים וסרטים עם פוטנציאל להנאה אמיתית נתקעו אצל המפיצים. כרגע אנחנו חיים על סרטי שאריות שעולים במשורה לפלטפורמות הדיגיטליות השונות. יכול להיות שבסטנדרטים כה נואשים יש מידה של הצדקה לצפות ב"יופי קטלני". למעט נסיבות עגומות אלו זוהי צפייה מיותרת בתכלית.
