בתוך ביוגרפיות קולנועיות, יש תת-מחלקה של ביוגרפיות סופרים, ובתוך זו יש תת-מחלקה נוספת של ביוגרפיות פיקטיביות. כוונתי לתרגיל הפוסטמודרני שבו מתבצע תיווך ספקולטיבי בין עובדות החיים של הסופר והייחודיות של פרי מחשבתו. הסופר עצמו הוא הגיבור, והעולם שבו הוא מוצב הופך לפרשנות, הרחבה והשתעשעות עם מה שיצר בעבודותיו.
"עיניה הכחולות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כאשר עושים זאת במאים בעלי משקל סגולי, התוצאה מעניינת, גם כאשר היא לקויה. ב"האמט" (1982) וים וונדס והמפיק פרנסיס פורד קופולה התכתשו בניסיונם ליצור עלילה שבה דשיל האמט חוקר תעלומה נוארית בסן פרנסיסקו. ב"קפקא" (1991) של סטיבן סודרברג מר קפקא הוא פקיד שמעורב בעלילה קונספירטיבית על ארגון סתרים והמחתרת הנלחמת בו, ב"ארוחה עירומה" (1991) דייויד קרוננברג משלב את הביוגרפיה של וויליאם בורוז עם אלמנטים מתוך הספר הבלתי ניתן לעיבוד. כאשר במאים פחות משמעותיים עושים זאת – כך ב"שייקספיר מאוהב" (ג'ון מאדן, 1998), או ב"להיות ג'יין" (ג'וליאן ג'רולד, 2007) התוצאות, במקרה הטוב, לא יותר מחביבות.
לביקורות סרטים נוספות:
"עיניה הכחולות" (The Pale Blue Eye) העיבוד של סקוט קופר לרומן של לואיס באיארד (2006) הוא מקרה מצער של הימצאות בין שתי דרגות איכות ועניין אלו. ניסיון נוסף של נטפליקס להפיק סרט שיש לו מפרט אמנותי מצטיין, המסתכם בתחושת החמצה ממה שהושג. עלילתו מתרחשת ב-1830 ועוסקת בניסיון לפענח תעלומת רצח שהתרחשה באקדמיה הצבאית ווסט פוינט. הסרט מנווט בין ז'אנר המותחן הבלשי וז'אנר האימה הגותי, שילוב התואם את תרומתו העתידית של אדגר אלן פו לשירה ולספרות של המשך המאה ה-19.
פו של הסרט (המגולם על ידי הארי מלינג) הוא צוער בווסט פוינט בראשית שנות ה-20 לחייו, ומי שבעוד 15 שנים יזכה לפרסום כמחבר הפואמה "העורב". כאן הוא הופך לשותף בניסיון לפתור את תעלומת הרצח. גם על הצופים מוטלת עבודת מחקר בלשית: לנסות ולמצוא רמזים, פרטים, שמות, ורגעים בדרמה המוצגת שעוד יהדהדו ביצירותיו העתידיות של פו. ויותר מכך, ההתנסויות של פו שתובלנה לעיצוב הנפש המעונה שתהיה לו בהמשך חייו.
סיבת מותו של הצוער לרוי פריי נחשבת בהתחלה להתאבדות בתלייה ובכך הדבר עשוי היה להסתיים אלמלא ההמשך המקברי. כשהגופה הייתה מונחת בחדר המתים מישהו חתך החוצה את ליבו וגנב אותו. זהו הפשע אותו נקרא לחקור בלש המשטרה בדימוס אוגוסטוס "גאס" לנדור (כריסטיאן בייל). דמות שחייה הם תעלומה לא פחות ממה שהוא נדרש לחקור. שמו של החוקר מתקשר לדמותו של האדם שהופך לאובססיבי לאחר מות אשתו בעלילת הסיפור הקצר של פו "הקוטג' של לנדור" (1850).
באקספוזיציה המגושמת לדמותו של הבלש אנו לא רק למדים על הכישורים המופלגים המיוחסים לו, אלא גם על הרקע המשפחתי – היותו אלמן, עם בת שזנחה את אביה בבדידותו כשמצאה את בחיר ליבה. לנדור מוצא נחמה בטיפה המרה, אבל נאסר עליו לשתות בזמן החקירה. למרות מצבו המעורער חושיו המקצועיים חדים כשהיו. הוא חושף את הפרטים שנסתרו מעיניו של ד"ר דניאל מרקוויז (טובי ג'ונס), הרופא-מנתח של המכללה, ומוכיח כי הצוער פריי נרצח.
בניסיונו של לנדור להתקדם בחקירה דרכו מצטלבת עם הצוער פו, שהופך בפועל לאסיסטנט שלו. פו הוא טיפוס אקסצנטרי וחד אבחנה, יש לו גם להט רומנטי והתפעמות מכוחה של השירה, שילוב תכונות שמותיר אותו בבדידותו בין חבריו הצוערים. ככל שפו לומד להכיר את דמותו של לנדור, הוא מבין יותר את מורכבותו של האדם הנמצא לפניו.
הרצח הראשון מוביל לעוד מעשים אפלים. את ההתרחשויות מלווה האפשרות של מניעים על-טבעיים. רמזים הקושרים את המתרחש לספרי כישוף, ולריטואלים אפלים. פו עצמו טוען, ללא שמץ פקפוק, כי אמו המתה ממשיכה לתקשר עמו בקביעות. האם אלו רק אנשים שעושים דברים איומים מתוך אמונה בכוחות על טבעיים, או שהסרט חוצה את הסף מהבלשי-גותי לאימה על-טבעית?
הליהוק מרשים וכולל, מלבד השחקנים שהוזכרו, גם את רוברט דובאל כפרופסור ז'אן פפה – מומחה לתורות הנסתר, את מפקדי ווסט פוינט המגולמים על ידי טימותי ספול וסיימון מקברני, את ג'יליאן אנדרסון בתפקיד אשתו של ד"ר מרקוויז, ואת שרלוט גינזבורג בתפקיד לא מפותח כעובדת בפונדק שמקיימת קשר אינטימי עם לנדור.
חולשותיו העלילתיות של הסרט הן בקצב האיטי שלו, שמותאם יותר למסך הקולנוע מאשר לסבלנות המוגבלת של צופים בבית. מתחת לקור והשלג, והאופן המדוד שבו נעה העלילה, שוכנים הכאב, ההיסטריה, הזעם והטירוף. למשך מרבית הסרט אלו עולים לפני השטח הקפואים כרמז דק ומאופק של עשן. שמו של הסרט לקוח מ"הלב המסגיר" (The Tell-Tale Heart), הסיפור המפורסם של פו מ-1943 שבו הגיבור רוצח ומבתר בטירופו אדם זקן שיש לו "עין כחולה חיוורת", רק כדי להמשיך לחוש את ליבו של הנרצח פועם מתחת לרצפה. לרעיון זה יש קשר למה שיתגלה עד סוף הסרט (אלמנט שנרמס בתרגום של שם הסרט לעברית, המקנה לעין הכחולה נופך של ערגה רומנטית).
בחלקו האחרון של הסרט תתבצענה כמה קפיצות גדולות, ובחלקן גם מאוד מפוקפקות, בפתרון התעלומה. מה שאמור לטלטל את הצופים עשוי להיחוות כתלוש למדי, גם מבחינת שינוי האופי של הסרט וגם מבחינת היכולת לחבר את מה שמתגלה למה שהיה ידוע עד כה. אולי בקונטקסט של יצירותיו העתידיות של פו פגמים אלו נסלחים, אך ללא קונטקסט זה צופים רבים עשויים לסיים את הסרט בתחושת חוסר סיפוק.
